מאגר הכתר קהלת פרק א עם פירוש רלב"ג

פרק א
(חלק ראשון: א , א - ב): (א-ב) דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם. הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל - הנה הודיענו בזה תחלה מי היה מחבר זה הספר. (שתי תועלות לחלק ראשון: א , א - ב - בקובץ רלב"ג תועלות). (חלק שני: "מה יתרון לאדם" וגו' עד "אני קהלת"; א , ג - יא). (ג) אמר , להודיע מה שיפול מהספק מצד המחשבה בענין התעסקות האדם בקנין השלמויות אשר העמל בהם הוא לבקשת המועיל , והם: שלמות הקנין , וכשרון המעשה (ע"פ קה' ד , ד) והוא שלמות המדות , ושלמות המושכלות - מה הדבר שישאר לאדם , שלא יפָּסד , בכל עמלו שיעמול בזה המציאות השפל , אשר כל דבריו הווים נפסדים? ואולם אמר תחת השמש - לפי שהמחשבה אשר חייבה שלא יהיה לאדם יתרון בזה , לא חייבה אותו אלא בקנינים אשר באלו הדברים ההווים הנפסדים , אבל אם היה לאדם קנין בדברים זולת אלו , לא תחייב זאת המחשבה שיהיו הדברים ההם נפסדים! וכבר יֵחשב בתחלת המחשבה , שקנין החכמה יהיה גם כן באלו הדברים ההוים הנפסדים , כי המושכלות לנו הם עצמי הדברים אשר בכאן ומהויותיהם; ולזה חשבו הקודמים שלא תהיה בכאן ידיעה , כמו שזכר הפילוסוף בשני מ'מה שאחר הטבע'. ולזאת הסבה אמר בכאן , מצד זאת המחשבה , שאין יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש; אבל אם היה לו עמל למעלה מן השמש , הנה לא חִייב שלא יהיה לו יתרון. (ד) ואחר זה באר הסבה אשר יחשב בעבורה שאין יתרון בקנין אלו הדברים , והוא , שהם כלם הוים נפסדים , עד שימצא בהם תמיד דור הולך ודור בא; והנה לארץ , עם פחיתותה , יתרון על אישי האדם ושאר המורכבים , שהיא קיימת ונשארת. או ירצה בזה , שהארץ אשר היא לעולם עומדת , יש בה דור הולך ודור בא , כי היא הווה נפסדת בחלקיה. וזה הביאור השני הוא יותר נאות אצלנו. (ה-ז) ונתן אחר זה הסבה בהויה וההפּסד אשר לאלו הנמצאים השפלים בתמידות ובסדור. והתבארה מדבריו בכח מחשבה שנית , מקבלת למחשבה הראשונה , והיא , שבכאן טבעים קיימים , אפשר שתהיה בהם הידיעה נשארת. וזה , שההויה וההפסד ייוחס אל התקופות הארבעה אשר לכוכב - כוכב. כי בהיות נצוצו על הארץ , יפעל בכאן באופן - מה הפך מה שיפעלהו בהיות נצוצו תחת הארץ; ואלו התקופות הם תקופות יומיות. ועוד יהיו מכוכב - כוכב תקופות ארבעה מצד המזלות אשר יהיה בהם. כי הפּוֹעל אשר יסודר ממנו בכאן בהיותו במזלות הצפוניים , הוא מקביל לפועל אשר יסודר ממנו בהיותו במזלות הדרומיים. והכוכב אשר יהיה בו זה הענין אשר זכרנו יותר מפורסם - הוא השמש , כי הוא יעשה ביום האחד תקופות ארבעה , ימשך מאחת - אחת מהם תגבורת ליסוד אחד מהיסודות. וזה מפורסם במלאכת הרפואה. ויחדש השמש בשנה האחת תקופות ארבעה מתחלפות הטבעים , עד שתקופת ניסן תגביר היסוד האוירי , ותקופת תמוז היסוד האשיי , ותקופת תשרי תגביר היסוד הארצי , ותקופת טבת תגביר היסוד המימי. וזה מפורסם מאד מענין השמש. ולפי שאלו התקופות ילכו בסבוב , ימשך מזה שמירת הנמצאות אשר בכאן על ענין אחד , עם היות אישיהם הוים נפסדים. ולזה אמר , שכבר יזרח השמש וישקע , ויעשה בזה תקופותיו היומיות. וזה הולך בסבוב עד שהוא מיחל בהיותו שוקע אל שישוב לזרוח מפאת מזרח. והוא גם כן הולך במזלות הדרומיים ואחר כן סובב במזלות הצפוניים , רצוני , שסבוביו היומיים הם ששה חדשים בפאת דרום , וזה יהיה בהיותו במזלות הדרומיים , וששה חדשים בפאת צפון , וזה יהיה בהיותו במזלות הצפוניים. והנה אלו הסבובים הם לולביים , כמו שזכרו הראשונים , לפי שאין השמש חוזר לזרוח ביום האחד מהנקודה בעצמה אשר זרח ביום הקודם , אבל יזרח מנקודה אחרת נוטה ממנה. ולזה אמר שהשמש הולך וסובב הרוח האחד מאלו , כאלו תאמר: הדרום או הצפון , ועל סבוביו שב הרוח ההוא. והמשל , שהוא ילך לפאת דרום שלשה חדשים , ובשלשה חדשים אחרים יתקרב לאופן המישור , בשובו על הסבובים ההם בעצמם אשר הלך בהיותו מתרחק לפאת דרום. וכבר אפשר , שיפורש בכאן הרוח מענין 'רצון'; והביאור הראשון הוא יותר נאות. ולזאת הסבה אשר זכר ימָצאו היסודות קיימים והווים נפסדים בחלקיהם. ולזה ימָצא שכל הנחלים הולכים אל הים , שהוא היסוד המימיי , והים איננו מלא - רוצה לומר , שאין נוסף שעורו בזה , לפי שכבר יפסד ממנו כשעור מה שיבא בו מחוץ , כמו שהתבאר ב'ספר האותות'. ואל מקום שהנחלים הולכים שם הם תמיד שבים ללכת , ובזה האופן ישאר היסוד המימי על ענינו. (ח-ט) כל הדברים האישיים ימצא בהם היגעת , עד שלא יוכל איש לדבר בהם לרבויים , לא תשבע עין לראות אותם כי רבו מאד. ואמנם אמר זה , לפי שלא תוכל העין להשיגם כלם לרבויים , ולפי שבהם עוד חלופים מצד טבעם האישיי , עד שענין הדבר האישי עתה הוא זולת ענינו אחר זה זמן מועט. ולזה לא תמלא האוזן משמוע מוחשיה , לרוב החלופים אשר בהם. אלא שעם כל זה ימָצאו בהם טבעים קיימים , יתכן שתשאר בהם הידיעה , וזה , שמה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש באלו הענינים השפָלים , עם רבויים. והסבה בזה הוא הסבוב הנמצא בהויה וההִפסד באלו הענינים , והשמירה אשר לטבעיהם מפאת הגרמים השמימיים , לפי מה שנתן להם השם יתעלה מהכח ביום הבראם. (י-יא) יש דבר שיאמר האומר: ראה זה חדש הוא , כמו הענין בחדושים הגדולים אשר לא יפלו כי אם בזמן ארוך , כמו הפסד ההרים והפכת הארצות ושוב היבשה ים והים יבשה; והנה כבר היה זה לזמנים אשר היה אחד - אחד מהם מלפנינו. אבל הסבה שהביאה לחשוב בזה הענין שיהיה חדש הוא , שאין זכרון לראשונים שהיו במה שעבר מהזמן , וגם לאחרונים , שנראה אותם עתה , לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרונה אחריהם , לאורך הזמן אשר יהיה בין הִכָּפל אלו החדושים; ולזה יחשב שיהיה חדושם דבר חדש , ואין הענין כן. ומזאת המחשבה השנית יתבאר בטול המחשבה הראשונה (ראה פירושו לעיל , ג) , שהתחייב ממנה שלא יהיה יתרון בקנין החכמה; ואמנם נשארה המחשבה הראשונה צודקת בקנין העושר וכשרון המעשה , כי אין בהם בעצמם דבר קיים נצחי. וזהו הכלל העולה מהדברים בזאת הפרשה. (חלק שלישי: "אני קהלת" וגו' עד "טוב ילד מסכן וחכם"; א , יב - קה' ד , יב). (יב-יג) אמר , מספּר המחשבות המקבילות אשר יפלו בענין החכמה , אם היא מועילה לאדם אם לא: אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלם , ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים , לדעת סבותיו וכל משיגיו , והיא החכמה הטבעית. והנה מצאתי בזה מחשבה תביא לחשוב , שזאת התשוקה אשר שם השם יתעלה בנו לדעת אלו העניינים הטבעיים , היא לנקמה ממנו; רוצה לומר , שההתעסקות בהשגת חכמת הנמצאות השפלות הוא ענין רע נתן אלהים לבני האדם להתעסק בו. וזה יתבאר , לפי מה שיֵרָאה בתחלת המחשבה , מצד הדברים הטבעיים בעצמם. (יד) וזה , שכל המעשים שנעשו תחת השמש הם דברים , לא יעמדו אפילו רגע אחד בענין אחד; ולזה יחשב שכל אחד מהם הוא הבל ורעיון רוח (ע"פ קה' ד , טז) , שאין לו מציאות בעצמו. (טו) הנה החמר השפל הוא מעוות עד שלא יוכל לתקון בשום פנים; כי הצורה , אשר תשתדל בשמירת מציאות נמצא - נמצא מאלו הנמצאים , לא ישמע אליה החמר תמיד , אבל יגברו הכחות המתפעלות על הפועלות , ויקרה מזה ההפסד. והוא גם כן בתכלית החסרון , עד שלא יוכל להמנות ולהיות אחד שלם. וזה , שכל מה שיקנה מהצורות קצתם באמצעות קצתם , יוסיף שלמות; אלא שעם כל זה ימָצא הענין בסוף מגיע אל נמצא שישיגהו ההפסד , והוא האדם. או ירצה בזה , שהחסרון שיש לחומר הראשון לא יוכל להמנות לרבוייו , רוצה לומר , שלא יושג מספר חסרונותיו. או ירצה בזה , שיש לו חסרון עד שלא יוכל להמנות שיהיה אחד מהנמצאות , לפי שזה החמר אין לו מציאות לבדו , כמו שהתבאר בראשון מ'השמע'. (טז-יח) דברתי אני בלבי (בנוסחנו: עם לבי): אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני על ירושלם ולבי ראה הרבה חכמה ודעת - ובהיות הענין כן , כבר יתכן שאדע מדרגת החכמה עם הסכלות; כי לא יוכל לשפוט אי זה יותר טוב משני מקבילים מי שלא ישיגם. ולזה נתתי לבי לדעת מדרגת החכמה ומדרגת ההוללות והסכלות (בנוסחנו: שכלות) , עד שאדע אי זה טוב מהם. ידעתי שגם זאת החקירה היא מחשבה , רוצה לומר , שהתחלתה היא מחשבה שיש לנו בזה הענין , והיא , שאנחנו נמצא שרוב ההשתדלות בחכמה מזיק , עד שברוב החכמה יהיה רוב כעס , ויוסיף דעת יוסיף מכאוב; ויתחייב מזאת המחשבה , לפי מה שיֵחָשב לפי המפורסם , שההתעסקות בחכמה הוא רע; וזה מבואר לפי המקומות הלקוחים מהפחות והיתר. וכבר נבאר זה בכאן ונאמר , שאם היה ההתעסקות בחכמה טוב , היה התוספת בְּזה ההתעסקות תוספת בטוב; אבל הענין בזה בהפך , לפי זאת המחשבה. ויחשב שיחוייב מזה , שיהיה ההתעסקות בחכמה דבר רע , ומזה יתבאר בקלות לפי זאת המחשבה , שהסכלות הוא יותר נבחר מהחכמה.