פרק י
[א]
זְב֣וּבֵי
מָ֔וֶת
יַבְאִ֥ישׁ
יַבִּ֖יעַ
שֶׁ֣מֶן
רוֹקֵ֑חַ
יָקָ֛ר
מֵחָכְמָ֥ה
מִכָּב֖וֹד
סִכְל֥וּת
מְעָֽט:
[ב]
לֵ֤ב
חָכָם֙
לִֽימִינ֔וֹ
וְלֵ֥ב
כְּסִ֖יל
לִשְׂמֹאלֽוֹ:
[ג]
וְגַם־בַּדֶּ֛רֶךְ
כְּשֶׁהסָּכָ֥ל
כְּשֶׁסָּכָ֥ל
הֹלֵ֖ךְ
לִבּ֣וֹ
חָסֵ֑ר
וְאָמַ֥ר
לַכֹּ֖ל
סָכָ֥ל
הֽוּא:
[ד]
אִם־ר֤וּחַ
הַמּוֹשֵׁל֙
תַּעֲלֶ֣ה
עָלֶ֔יךָ
מְקוֹמְךָ֖
אַל־תַּנַּ֑ח
כִּ֣י
מַרְפֵּ֔א
יַנִּ֖יחַ
חֲטָאִ֥ים
גְּדוֹלִֽים:
[ה]
יֵ֣שׁ
רָעָ֔ה
רָאִ֖יתִי
תַּ֣חַת
הַשָּׁ֑מֶשׁ
כִּשְׁגָגָ֕ה
שֶׁיֹּצָ֖א
מִלִּפְנֵ֥י
הַשַּׁלִּֽיט:
[ו]
נִתַּ֣ן
הַסֶּ֔כֶל
בַּמְּרוֹמִ֖ים
רַבִּ֑ים
וַעֲשִׁירִ֖ים
בַּשֵּׁ֥פֶל
יֵשֵֽׁבוּ:
[ז]
רָאִ֥יתִי
עֲבָדִ֖ים
עַל־סוּסִ֑ים
וְשָׂרִ֛ים
הֹלְכִ֥ים
כַּעֲבָדִ֖ים
עַל־הָאָֽרֶץ:
[ח]
חֹפֵ֥ר
גּוּמָּ֖ץ
בּ֣וֹ
יִפּ֑וֹל
וּפֹרֵ֥ץ
גָּדֵ֖ר
יִשְּׁכֶ֥נּוּ
נָחָֽשׁ:
[ט]
מַסִּ֣יעַ
אֲבָנִ֔ים
יֵעָצֵ֖ב
בָּהֶ֑ם
בּוֹקֵ֥עַ
עֵצִ֖ים
יִסָּ֥כֶן
בָּֽם:
[י]
אִם־קֵהָ֣ה
הַבַּרְזֶ֗ל
וְהוּא֙
לֹא־פָנִ֣ים
קִלְקַ֔ל
וַחֲיָלִ֖ים
יְגַבֵּ֑ר
וְיִתְר֥וֹן
הַכְשֵׁ֖יר
הַכְשֵׁ֖ר
חָכְמָֽה:
[יא]
אִם־יִשֹּׁ֥ךְ
הַנָּחָ֖שׁ
בְּלוֹא־לָ֑חַשׁ
וְאֵ֣ין
יִתְר֔וֹן
לְבַ֖עַל
הַלָּשֽׁוֹן:
[יב]
דִּבְרֵ֥י
פִי־חָכָ֖ם
חֵ֑ן
וְשִׂפְת֥וֹת
כְּסִ֖יל
תְּבַלְּעֶֽנּוּ:
[יג]
תְּחִלַּ֥ת
דִּבְרֵי־פִ֖יהוּ
סִכְל֑וּת
וְאַחֲרִ֣ית
פִּ֔יהוּ
הוֹלֵל֖וּת
רָעָֽה:
[יד]
וְהַסָּכָ֖ל
יַרְבֶּ֣ה
דְבָרִ֑ים
לֹא־יֵדַ֤ע
הָאָדָם֙
מַה־שֶּׁיִּֽהְיֶ֔ה
וַאֲשֶׁ֤ר
יִֽהְיֶה֙
מֵֽאַחֲרָ֔יו
מִ֖י
יַגִּ֥יד
לֽוֹ:
[טו]
עֲמַ֥ל
הַכְּסִילִ֖ים
תְּיַגְּעֶ֑נּוּ
אֲשֶׁ֥ר
לֹֽא־יָדַ֖ע
לָלֶ֥כֶת
אֶל־עִֽיר:
[טז]
אִֽי־לָ֣ךְ
אֶ֔רֶץ
שֶׁמַּלְכֵּ֖ךְ
נָ֑עַר
וְשָׂרַ֖יִךְ
בַּבֹּ֥קֶר
יֹאכֵֽלוּ:
[יז]
אַשְׁרֵ֣יךְ
אֶ֔רֶץ
שֶׁמַּלְכֵּ֖ךְ
בֶּן־חוֹרִ֑ים
וְשָׂרַ֙יִךְ֙
בָּעֵ֣ת
יֹאכֵ֔לוּ
בִּגְבוּרָ֖ה
וְלֹ֥א
בַשְּׁתִֽי:
[יח]
בַּעֲצַלְתַּ֖יִם
יִמַּ֣ךְ
הַמְּקָרֶ֑ה
וּבְשִׁפְל֥וּת
יָדַ֖יִם
יִדְלֹ֥ף
הַבָּֽיִת:
[יט]
לִשְׂחוֹק֙
עֹשִׂ֣ים
לֶ֔חֶם
וְיַ֖יִן
יְשַׂמַּ֣ח
חַיִּ֑ים
וְהַכֶּ֖סֶף
יַעֲנֶ֥ה
אֶת־הַכֹּֽל:
[כ]
גַּ֣ם
בְּמַדָּעֲךָ֗
מֶ֚לֶךְ
אַל־תְּקַלֵּ֔ל
וּבְחַדְרֵי֙
מִשְׁכָּ֣בְךָ֔
אַל־תְּקַלֵּ֖ל
עָשִׁ֑יר
כִּ֣י
ע֤וֹף
הַשָּׁמַ֙יִם֙
יוֹלִ֣יךְ
אֶת־הַקּ֔וֹל
וּבַ֥עַל
הכְּנָפַ֖יִם
כְּנָפַ֖יִם
יַגֵּ֥יד
דָּבָֽר:
פרק י
(א)
הנה
כמו
שזבובי
מות
יבאיש
השמן
הרוקח
ויביע
אותו
,
כן
יבאיש
סכלות
מעט
האיש
אשר
הוא
יקר
מחכמה
ומכבוד
(בנוסחנו:
מכבוד)
שנמצאו
בו.
(ב)
ועוד
סבה
אחרת
תחייב
להמשך
אל
החכמה
,
והיא
שלב
החכם
בכל
מה
שיכוין
אליו
הוא
לימינו
,
כי
הוא
דורך
אל
הדברים
שיכוין
אליהם
בסבותיהם
,
ולזה
יתיישר
תמיד
נכח
התכלית
אשר
יכוין
אליו.
ואולם
לב
הכסיל
הוא
לשמאלו
,
כי
הוא
,
כשיכוין
לדָבָר
,
יקרה
לו
לסכלותו
שידרוך
אליו
בסבות
המַטות
ומרחיקות
אותו
ממנו.
(ג)
ואפילו
בדרך
ההוא
,
שידרוך
בו
לפי
מחשבתו
אל
התכלית
שיכוין
אליו
,
ימָצא
לב
הכסיל
חסר;
כי
הוא
לא
יתיישר
כלו
נכח
תכלית
אחד
,
אבל
יתיישר
פעם
לתכלית
אחד
ופעם
אל
הפכו.
ולזה
,
להעדר
הסדור
בפעולותיו
,
יתבאר
לכל
שהוא
סכל.
(ד)
אם
רוח
המושל
תעלה
ותתגבר
עליך
,
והוא
המלך
הגדול
שקדם
זכרו
(קה'
ט
,
יד)
,
לא
תניח
מקומך
ומדרגתך
מיראת
החטא
והחכמה
,
כי
זה
המקום
הוא
לך
מרפא
לרפא
אותך
מזה
החולי
העצום.
ויניח
חטאים
גדולים
-
רוצה
לומר
,
שישמור
אותך
מהם.
(ה-ו)
יש
רעה
ראיתי
תחת
השמש
כשגגה
שיוצא
מלפני
השליט
-
רוצה
לומר
,
שאין
זה
מכוון
על
הכונה
הראשונה;
והוא
,
שכבר
ימָצא
לפעמים
שבעל
הסכלות
,
והוא
הסכל
,
יעלה
במרום
ההצלחה
הגופיית
,
ועשירי
הדעת
ישבו
בשפל
המדרגה.
וזה
בלתי
ראוי
שיהיה
כן
,
אבל
יהיה
זה
במקרה.
(ז)
וכזה
גם
כן
יקרה
מרוע
הסדור
,
שהעבדים
יצליחו
וירכבו
על
סוסים
,
ואדוניהם
ישפלו
וילכו
כעבדים
על
הארץ.
(ח-ט)
אלא
שרוע
זה
הסדור
הוא
מיוחס
אלינו
,
לא
אל
השם
יתעלה
,
כי
זה
יהיה
להעדר
הדבקות
בינינו
ובין
השם
יתעלה.
ובהתיר
האדם
זה
הקשר
אשר
בינו
ובין
השם
,
אשר
בעבורו
הוא
מושגח
,
הוא
דומה
למי
שחופר
חפירה
ויפול
בה
,
כי
מידו
היתה
זאת
לו
(ע"פ
יש'
נ
,
יא)
,
ולמי
שפורץ
הגדר
אשר
הוא
מונע
הנחש
מִגַעת
בו
,
וישכנו
אחר
זה
הנחש
מצד
סור
הגדר
אשר
היה
מונע
מגעת
בו.
ולא
ידמה
לזה
לבד
,
אבל
למי
שמסיע
אבנים
ממקום
למקום
ויוּכֶּה
בהם
בעצמם
,
או
למי
שבוקע
עצים
ויכנס
מהם
קוץ
בידו
,
עד
שבעצם
מעשיו
יִזוֹק.
וזהו
ההבדל
אשר
בין
זה
הענין
והענין
הקודם
בפסוק
שלפני
זה;
רצוני
,
כי
הענין
ההוא
לא
יהיה
בו
ההיזק
מעצם
פעולתו
,
אבל
במקרה.
(י)
מה
הסבה
שיהיה
הברזל
כהה
(בנוסחנו:
קהה)?
כי
לא
קלקל
פניו
ולטש
אותם;
וכן
השכל
האנושי
יהיה
כהה
ולא
יצויירו
בו
המושכלות
כשלא
לוּטש
בכשרון
המעשה.
ומי
שיגבר
חיילים
ויתגבר
על
כחות
הגופיות
,
יהיה
לו
יתרון
הכשר
חכמה
,
ויהיה
דבק
בשם
יתעלה
ויהיה
נשמר
מפני
זה
מהרעות
הנופלות
בזה
המציאות
השפל
,
כפי
מה
שאפשר.
(יא)
אם
ישוך
הנחש
האדם
המלחש
,
מפני
שלא
לָחַש
לחשוֹ
,
מה
יתרון
לאדם
המלחש
בזה
הלַחַש
אשר
הוא
יודע?
והנה
לא
נעזר
בו
בעת
הצורך!
כן
הענין
באלו
הרעות.
וזה
,
שאם
יבאו
אלו
הרעות
לאדם
החכם
בעת
התירו
הקשר
אשר
בינו
ובין
השם
יתעלה
(ראה
פירושו
לעיל
,
ח)
,
מה
יתרון
לו
בחכמתו
,
והוא
לא
נעזר
בה
בעת
הצורך?
הנה
לזאת
הסבה
יקרה
לחכם
שיגיעהו
כמקרה
הכסיל
(ע"פ
קה'
ב
,
טו).
(יב)
והנה
כאשר
השלים
להתיר
זה
הספק
בזה
האופן
הנפלא
,
שב
לשבח
החכמה
ולגנות
הסכלות;
ואמר
,
שבדברי
פי
החכם
ימצא
חן
בעיני
האנשים
,
כי
דבריו
יהיו
מעטים
ונאותים
לשומעיהם
,
וינצל
מפני
זה
מהרבה
מהרעות.
ושפתות
הכסיל
,
לא
די
שלא
יצילוהו
ממקומות
הסכנה
,
אבל
במקומות
אשר
הוא
בוטח
בהם
ישחיתוהו.
(יג)
ראשית
דברי
פיהו
סכלות
-
כי
לא
ידע
להזהר
מלדבר
בזה
במה
שיקשה
לשומעי
דבריו;
ואחרית
פיהו
לא
יהיה
להתנצל
על
שגגתו
במה
שדבר
,
אבל
יוסיף
על
סכלותו
סכלות.
(יד)
הנה
הסכל
ירבה
דברים
בזולת
סדור;
לא
ידע
האדם
מה
שיהיה
בפי
הסכל
,
ואשר
יהיה
מאחריו
מי
יגיד
לו.
והנה
הסכל
עצמו
אינו
יודע
בראשית
דבריו
מה
יהיו
דבריו
,
ואין
סדור
להם
ולא
הגבלה;
ולזה
ימצא
בהם
מהחסרון
הרבה
בהכרח.
(טו)
עמל
הכסילים
תיַגֵע
האדם
החושב
להבין
דבריהם
,
כי
הכסיל
לא
ידע
ללכת
אל
עיר
-
רוצה
לומר
,
שאין
בדבריו
התישרות
לשום
תכלית
,
כי
לא
ידע
להתישר
בדבריו
אל
התכלית
אשר
יכוין
אליו.
או
ירצה
בזה:
עמל
הכסיל
תיַגע
אותו
כשירצה
לדעת
החכמה
,
כי
לא
ידע
לדרוך
בזה
הדרך
הראוי;
ולזה
ישאר
עם
תאוָתו
תמיד.
(טז)
אוי
לו
לאדם
,
שהשכל
ההיולאני
שראוי
שיהיה
מלכו
הוא
משרת
ועובד
היצר
הרע
,
ושהכחות
אשר
ראוי
שיעבדו
השכל
,
כמו
החוש
והדמיון
והכח
הזוכר
,
יהיו
רודפים
אל
התאוות.
(יז)
אשרי
האדם
שהשכל
בו
בן
חורין
,
ועוזריו
הם
בלתי
רודפים
אל
התאוות
,
אבל
יקחו
הצריך
לבד
מעניני
זה
העולם
בגבורה
על
הכח
המתעורר
,
ולא
ברדיפת
התאוה
אשר
שתיית
היין
היא
מעניינה.
(יח)
בעצלות
האדם
ימך
הבונה
בניינו
,
והוא
השכל;
ולא
יוכל
להשלים
בניינו
ולקחת
אותו.
ובשפלות
ידי
האדם
מהתעסק
בדברים
הגבוהים
,
והם
מושכלי
הנמצאות
האלו
,
ישאר
הבית
בלתי
מכוסה
כראוי
,
ולא
יהיה
לו
למחסה
ולמסתור
מזרם
הרעות
וממטר
(ע"פ
יש'
ד
,
ו)
פחי
הזמן.
(יט)
הנה
הסכלים
הרודפים
אל
התאוות
עושים
המזון
לשמוח
ולשחוק
,
לא
להעמיד
גופם
,
והיין
לשמח
חייהם;
והנה
הכסף
יענה
את
הכל
בסוף
הענין
,
כי
הם
יאבדו
קניניהם
בזאת
ההנהגה.
או
ירצה
בזה
,
שהכסף
יתן
ענין
לכל
הסכלים
לרדוף
אחר
התאוות
,
ולזה
אין
ראוי
שימשך
האדם
לשלמות
הקנין.
(כ)
ולפי
שכבר
אמר
"דברי
פי
חכם"
(לעיל
,
יב)
,
השלים
לבאר
מה
שראוי
שישמור
בו
האדם
בדבורו
,
ואמר:
גם
במדעך
אל
תקלל
מלך
ובחדר
(בנוסחנו:
ובחדרי)
משכבך
אל
תקלל
עשיר
,
ולא
תשען
שלא
ישמעו
דבריך
,
כי
הרבה
ימצא
מי
שישמע
דבריך
ויגיד
להם.
עם
שבזה
המאמר
גם
כן
כונה
להישיר
האדם
שישמע
אל
השכל
,
שהוא
מלכו
,
כמו
שקדם
(לעיל
,
טז);
ולא
יקל
בו
גם
בהתעסקו
בצרכי
הגוף
,
אבל
יהיה
תכלית
כונתו
בכל
דרכיו
לעבודתו.