מאגר הכתר קהלת פרק יב עם פירוש רש"י

פרק יב
(א) וזכור את בוראך (בנוסחנו: בוראיך) - תמן תנינן (משנה אבות ג , א): עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים וכו'; וממקרא זה דרש: וזכור את בוראך - שתתן דין וחשבון לפניו; [ וזכור את בארך - באר שנבעת ממקורה , היא טיפה סרוחה של לובן;] וזכור את בורך - קברך , מקום עפר , רמה ותולעה. ימי הרעה - ימי הזקנה והחלשות. (ב) עד אשר לא תחשך השמש - אמרו רבותינו (ראה שבת קנא , ב - קנב , א): זו פדחת , שהיא מאירה ומצהבת באדם בחור , וכשמזקין היא מעלת קמטים ואינה מצהבת. והאור - זה חוטם , שהוא תאר קלסתר הפנים. והירח - זו נשמה , שהיא מאירה לאדם; שכיון שניטלה ממנו , אין לו מאור. והכוכבים - אילו הלסתות , 'רומני דאפי' (ראה ע"ז ל , ב) , שקורין 'פומילש' בלעז , של לחיים; שהם מצהיבים. ושבו העבים אחר הגשם - תבוא כהיית המאור אחר דמעת הבכי , מכמה צרות שעברו עליו. [(ת"ג בשם ר' מנחם קרא:) לשון אחר: ושבו העבים אחר הגשם - אילו נקביו של אדם , שבזמן שאדם זקן וחלש נצרך לקטנים - גשם - לבדן , באים לו גדולים - העבים - אחריהן.] (ג) שיזועו - ירתיתו. שומרי הבית - אילו הצלעות והכסלים , המגינים על כל חלל הגוף. והתעוותו - תאחזם עוית , שקורין 'קרנפא אנקרנפירונט' בלעז. אנשי החיל - אילו השוקיים , שמשענת כל הגוף עליהם. ובטלו הטוחנות - אילו השינים. כי מעטו - לעת הזקנה , רוב שיניו נושרות. הרואות בארובות - אילו העינים. (ד) וסוגרו דלתים - אילו נקביו. בשפל קול הטחנה - כשישפל קול הריחים הטוחנים מאכל שבמעיו , והוא הקורקבן , המסס. ויקום לקול הצפור - שאפילו קול צפור מנערתו משנתו משהזקין. וישחו כל בנות השיר - כל קולות של כלי השיר דומות עליו כשיחה. ולפי פשט משמעו: ישחו - כמו 'ישפלו': כל שרים ושרות יהו שפלים בעיניו; וכן ברזילי הגלעדי אומר לדוד: "אם אשמע עוד בקול שרים ושרות" (ש"ב יט , לו). (ה) גם מגבוה ייראו - מגבשושיות ותלוליות שברחובות הוא דואג לצאת לשוק , פן יכשל בהן. וחתחתים בדרך - אימות וחתות הרבה יש לו בדרכים. חתחתים - לשון כפול הוא בתיבה , כמו 'גלגלים'; 'קשקשים'; 'זלזלים'. וינאץ השקד - לשון "הנצו הרמונים" (שה"ש ז , יג) , שהרי אין האל"ף נקראת בה. [וינץ השקד - וינאץ כתיב , שמנאץ ומואס מה שהיה רגיל ושקוד בו.] אמרו רבותינו (ראה שבת קנב , א): זו קליבוסת , בלעז 'הנקא' , שעצם הירך תקוע בה; ובזקנתו בשרו כחוש והעצם בולט , כמין נץ אילן שהוא בולט. השקד - אילן של שקדים; כלומר , שתקפוץ הזקנה עליו כשקד זה הממהר להניץ לפני כל האילנות. ויסתבל החגב - אילו העגבות , שתהיינה עגבותיו דומות עליו כסבל משא כבד. ויסתבל - 'אידיאיירט פורפיישיץ' בלעז. ותפר האביונה - חמדת תאות נשים; שאינו נזקק לתשמיש. . אביונה - תאוה , כמו "ולא אביתם" (דב' א , כו); "תאבתי לישועתך" (תה' קיט , קעד). (ו-ז) אשר לא ירתק חבל הכסף - זה חוט השדרה , שהוא לבן ככסף; ובמותו חסר מוחו ומתרוקן , ויבש ומתעקם בתוך החליות , ונעשה כשלשלת. ירתק - לשון "רתוקות כסף" (יש' מ , יט). ותרוץ גלת הזהב - זו אמה , שהיא מקלחת מים ונובעת כמעיין; כמו "גלות עליות" (יהו' טו , יט). ותרוץ - לשון 'רציצה'. ותשבר כד על המבוע - זה הכרס , שהוא צָבֶה ונבקע במותו. ונרוץ הגלגל אל הבור - יתרוצץ גלגל העין בתוך גומתו. ולפי פשוטו: גלגל שדולין בו מים מן הבור. כך נדרש כל העיניין במסכת שבת (קנא , ב ואי'). ומדרש קינות (איכ"ר פתיחתא כג) פותרו כלפי כל ישראל: "וזכור את בוראך (בנוסחנו: בוראיך) בימי בחורותיך" (לעיל , א) - בעוד שהבחירות שבכם קיימות: בעוד שהכהונה קיימת , שנאמר [בה] "ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן" (ש"א ב , כח); בעוד שהלוייה קיימת , שנאמר בה "כי בו בחר יי' אלהיך מכל שבטיך" (דב' יח , ה); בעוד שמלכות [בית] דוד קיימת , שנאמר [בה] "ויבחר בדוד עבדו" (תה' עח , ע); בעוד ירושלם קיימת - "העיר אשר בחרתי בה" (מ"א יא , לב); בעוד בית הבחירה קיים , שנאמר "עתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה" (דה"ב ז , טז); בעוד שאתם קיימים , שנאמר "ובך בחר יי'" (ראה דב' ז , ו). "עד" ש"לא יבואו ימי הרעה" (לעיל , א) - אילו ימי הגולה. "עד אשר לא תחשך השמש" (לעיל , ב) - זו מלכות בית דוד , שנאמר "וכסאו כשמש נגדי" (תה' פט , לז). "והאור" (לעיל , ב) - זו תורה , שנאמר "ותורה אור" (מש' ו , כג). "והירח" (לעיל , ב) - זו סנהדרי , דתנן (משנה סנה' ד , ג): סנהדרין היתה כחצי גרן עגולה. "והכוכבים" (לעיל , ב) - אילו הרבנים , שנאמר "ומצדיקי הרבים ככוכבים" (דנ' יב , ג). "ושבו העבים אחר הגשם" (לעיל , ב) - צרה אחר צרה קשה. אתה מוצא כל הנבואות הקשות שנתנבא עליהם ירמיה לא באו עליהם אלא לאחר חורבן הבית. "ביום שיזועו שומרי הבית" (לעיל , ג) - אילו משמרות כהונה ולוייה. "והתעותו אנשי החיל" (שם) - אילו הכהנים , שהם גבורים בכח. אמר רבי אבא בר כהנא: עשרים ושנים אלף לויים הניף אהרן ביום אחד. אמר רבי חנינא: המוראה הזה דבר קל הוא , והכהן זורקה יותר משלשים אמה. "ובטלו הטוחנות" (שם) - אילו המשניות הגדולות: משנתו של רבי עקיבא ומשנת רבי חייא ומשנת בר קפרא. "וחשכו הרואות" (שם) - ישתכח התלמוד מן הלב. "וסוגרו דלתים" (לעיל , ד) - כגון דלתי נחושתא בן אלנתן (ראה מ"ב כד , ח) , שהיו פתוחין לרווחה. "בשפל קול הטחנה" (לעיל , ד) - על ידי שלא נתעסקו בדברי תורה. אמר רבי שמואל: נמשלו ישראל בטחינת הריחים; מה הריחים אינן בטילות לא ביום ולא בלילה , אף כאן "והגית בו יומם ולילה" (יהו' א , ח). "ויקום לקול הצפור" (לעיל , ד) - זה נבוכד נצר הרשע; אמר רבי לוי: שמֹנה עשרה שנה היתה בת קול יוצאה ומפוצצת בפלטין של נבוכד נצר: עבדא בישא , זיל אחריב ביתא דמרך , דבני מרך לא שמעין ליה! "וישחו כל בנות השיר" (שם) - "בשיר לא ישתו יין" (יש' כד , ט). "גם מגבוה ייראו" (לעיל , ה) - מגבוהו של עולם יתיירא וידאג לבא , פן יעשה בו כאשר עשה בראשונים. "וחתחתים בדרך" (שם) - מתוך כך יבקש לו אותות ורמזים אם יצליח בדרך , כעניין שנאמר "כי עמד מלך בבל אל אם הדרך... לקסם קסם קלקל בחצים שאל בתרפים" (יח' כא , כו). "וינאץ השקד" (לעיל , ה) - תצמח נבואתו של ירמיה , שאמר "מקל שקד אני רואה" (יר' א , יא). אמר רבי אלעזר: השקד הזה , משעה שהוא מניץ עד שגומר פירותיו - עשרים ואחד יום; כך משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב - עשרים ואחד יום. ויסתבל החגב - זה צלמו של נבוכד נצר: "רומיה אמין שיתין פותייה אמין שית" (דנ' ג , א). ואם אין עוביו שש , אין יכול לעמוד , ואת אמר "אוקמיה בבקעת דורא" (ראה שם)? אמר רב ביבי: מעמידין אותו ונופל , ומעמידין אותו ונופל , עד שהביאו כל זהב של ירושלים ושפכו דימוס על רגליו , לקיים מה שנאמר "וזהבם לנדה יהיה" (יח' ז , יט). "ותפר האביונה" (לעיל , ה) - זו זכות אבות; תופר משענת אבהות שלכם; ויהיה "אביונה" מלשון 'אב'; בלעז 'פדרייש'. "כי הולך האדם" (לעיל , ה) - ישראל , שנקראו "צאן אדם" (יח' לו , לח); "אדם אתם" (יח' לד , לא) - אל בית עולמו - מבבל באו ולבבל חזרו. תרח אביהם מעבר הנהר היה (ראה יהו' כד , ב). "וסבבו בשוק הסופדים" (לעיל , ה) - גלות יכניה קדמה לגלות צדקיהו אחת עשרה שנה (ראה מ"ב כד , יח) , וכשהגלה נבוכד נצר את גלות צדקיהו בקולרין , היו יוצאין גלות יכניה לקראת נבוכד נצר על כרחן עם שאר בני העיר , לקלסו שהוא גבור מצליח; והיו רואין את השבויין ושואלין אותן איש על קרובו , מה נעשה בו , והיו משיבין אותן: "אשר למות למות ואשר לחרב לחרב" וגו' (יר' טו , ב); והיו מקלסין בידן אחת , ובידן אחת מספקין ומטפחין הספד על אחיהם ועל בניהם. עד אשר לא ירתק חבל הכסף - זו שלשלת היוחסין. ותרוץ גולת הזהב - אילו דברי תורה "הנחמדים מפז" (תה' יט , יא). ותשבר כד על המבוע - כדו של ברוך על מבועו של ירמיהו , ששניהם גלו לבבל ופסקו מלימודם בעוני הדרך. תחלה גלו למצרים , שהגלם יוחנן בן קרח (ראה יר' מג , ה - ז); וכשהחריב נבוכד נצר את מצרים , הגלם לבבל. ונרוץ הגלגל אל הבור - זו בבל , שהיא זוטו של עולם. וישוב העפר וגו' - מבבל היו ולבבל חזרו. והרוח תשוב - זו רוח הקדש , שכיון שנסתלקה רוח הקודש , גלו. (ח) הבל הבלים - אני רואה בעולם , אמר הקהלת - מי שבו קבוצת החכמה. הכל הבל - כל מה שנברא בששת ימי בראשית. (ט) ויותר שהיה קהלת חכם - ויותר ממה שנכתב בספר זה , היה קהלת חכם. ואזן - עשה אזנים לתורה; כקופה זו שאין לה אזנים ליאחז בהן , ובא ועשה לה אזנים (ראה שה"ר א , ח): שתיקן עירובין לסייג שמירת שבת , ותיקן נטילת ידים סייג לטהרה (ראה שבת יד , ב) , וגזר על השניות סייג לעריות (ראה יבמות כא , א ורש"י שם). (י) בקש קהלת - נתן את לבו וחיזר על הדבר ומצאו. דברי חפץ - הלכה למשה מסיני. וכתוב יושר - זאת תורה שבכתב והנביאים. (יא) דברי חכמים - סייג שעשו לתורה בגזירות , להרחיק את האדם מן העבירה; כגון אכילת קדשים עד השחר , והם אמרו: עד חצות [וקריאת שמע דערבית כמו כן]. כדרבונות - מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה , אף דבריהם מכוונין את האדם לדרכי חיים. וכמסמרות (בנוסחנו: וכמשמרות) נטועים - [קבועים.] מה מסמר זה קבוע , אף דבריהם קבועים; ומה נטיעה פרה ורבה , אף דבריהם פרים ורבים , למצוא בהם טעם. בעלי אסופות - מסמרים שיש להם גולגלת אסופה וגסה; 'גרושא' בלעז. כך פרשו דונש בן לברט (דונש ע' * 44 ). נתנו מרועה אחד - כל דבריהם דברי אלהים חיים; הוא אמרן , ורועה אחד נתנן: משה מפי הגבורה. וכמשמרות - כתיב בשי"ן; שהתורה עשרים וארבעה ספרים , כמניין מִשְׁמְרוֹת כהונה ולוייה. (יב) ויותר מהמה בני הזהר - ויותר מ"יושר דברי אמת" הכתובים בספר , הנזכרים למעלה (פס' י). בני הזהר - לשמור דברי חכמים. ואם תאמר: אם יש בהן צורך , למה לא נכתבו? עשות ספרים הרבה אין קץ - אם באנו לכתוב , לא הספקנו. ולהג הרבה יגיעת בשר - ואף לתת לב לגירסא חבילות יותר ממה שאין הלב משיג , יגיעה היא לבריות שאין להשיג. ואל יאמר: הואיל ולא אוכל לגמור המלאכה , למה אתחיל? להג - לשון דיבור , ואין לו דמיון במקרא. [כך השיב דונש (ראה דונש ע' * 96 ).] (יג) אך סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא - מה שתוכל עשֵׂה , ולבך לשמים. ואת מצותיו שמור כי זה - לדבר זה נברא כל האדם. (יד) כי את כל מעשה - שהאדם עושה , יביא האלהים במשפט. ולכך נקוד מעשֶה פתח [קטן] והטעם עליו , לפי שאינו דבוק לשֵם. על כל נעלם - אפילו על השוגג , אם טוב אם רע - אפילו נכשל במצוה , כגון נותן צדקה לעני בפרהסיא. סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו'.