מאגר הכתר קהלת פרק יב עם פירוש רשב"ם

פרק יב
[א] וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ:
[ב] עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם:
[ג] בַּיּ֗וֹם שֶׁיָּזֻ֙עוּ֙ שֹׁמְרֵ֣י הַבַּ֔יִת וְהִֽתְעַוְּת֖וּ אַנְשֵׁ֣י הֶחָ֑יִל וּבָטְל֤וּ הַטֹּֽחֲנוֹת֙ כִּ֣י מִעֵ֔טוּ וְחָשְׁכ֥וּ הָרֹא֖וֹת בָּאֲרֻבּֽוֹת:
[ד] וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֙יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה וְיָקוּם֙ לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כָּל־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר:
[ה] גַּ֣ם מִגָּבֹ֤הַּ יִרָ֙אוּ֙ וְחַתְחַתִּ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְיָנֵ֤אץ הַשָּׁקֵד֙ וְיִסְתַּבֵּ֣ל הֶחָגָ֔ב וְתָפֵ֖ר הָאֲבִיּוֹנָ֑ה כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ הָאָדָם֙ אֶל־בֵּ֣ית עוֹלָמ֔וֹ וְסָבֲב֥וּ בַשּׁ֖וּק הַסּוֹפְדִֽים:
[ו] עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יֵרָחֵק֙ יֵרָתֵק֙ חֶ֣בֶל הַכֶּ֔סֶף וְתָרֻ֖ץ גֻּלַּ֣ת הַזָּהָ֑ב וְתִשָּׁ֤בֶר כַּד֙ עַל־הַמַּבּ֔וּעַ וְנָרֹ֥ץ הַגַּלְגַּ֖ל אֶל־הַבּֽוֹר:
[ז] וְיָשֹׁ֧ב הֶעָפָ֛ר עַל־הָאָ֖רֶץ כְּשֶׁהָיָ֑ה וְהָר֣וּחַ תָּשׁ֔וּב אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים אֲשֶׁ֥ר נְתָנָֽהּ:
[ח] הֲבֵ֧ל הֲבָלִ֛ים אָמַ֥ר הַקּוֹהֶ֖לֶת הַכֹּ֥ל הָֽבֶל:
[ט] וְיֹתֵ֕ר שֶׁהָיָ֥ה קֹהֶ֖לֶת חָכָ֑ם ע֗וֹד לִמַּד־דַּ֙עַת֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאִזֵּ֣ן וְחִקֵּ֔ר תִּקֵּ֖ן מְשָׁלִ֥ים הַרְבֵּֽה:
[י] בִּקֵּ֣שׁ קֹהֶ֔לֶת לִמְצֹ֖א דִּבְרֵי־חֵ֑פֶץ וְכָת֥וּב יֹ֖שֶׁר דִּבְרֵ֥י אֱמֶֽת:
[יא] דִּבְרֵ֤י חֲכָמִים֙ כַּדָּ֣רְבֹנ֔וֹת וּֽכְמַשְׂמְר֥וֹת נְטוּעִ֖ים בַּעֲלֵ֣י אֲסֻפּ֑וֹת נִתְּנ֖וּ מֵרֹעֶ֥ה אֶחָֽד:
[יב] וְיֹתֵ֥ר מֵהֵ֖מָּה בְּנִ֣י הִזָּהֵ֑ר עֲשׂ֨וֹת סְפָרִ֤ים הַרְבֵּה֙ אֵ֣ין קֵ֔ץ וְלַ֥הַג הַרְבֵּ֖ה יְגִעַ֥ת בָּשָֽׂר:
[יג] ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָאָדָֽם:
[יד] כִּ֚י אֶת־כָּל־מַֽעֲשֶׂ֔ה הָאֱלֹהִ֛ים יָבִ֥א בְמִשְׁפָּ֖ט עַ֣ל כָּל־נֶעְלָ֑ם אִם־ט֖וֹב וְאִם־רָֽע:

פרק יב
(א) וזכור - ותהיה זהיר שתזכור הבורא , למען תמנע מחטא בימי הילדות , לעשות תשובה עד אשר לא יבואו - טרם יבואו ימי הרעה , ימי הזיקנה , שתאמר במעשיך הראשונים אין לי בהם חפץ , מחמת שלא תדע יום מיתתך ברוב חלשות של זקנתך. ועל כן תהיה זריז לשוב בתשובה מקודם לכך. (ב-ה) עד... לא תחשך השמש - טרם יהיה לך העולם חשוך ומאופל שלא יאירו לך המאורות , לפי שתהיה לך קרוב לזמן מיתתך , תשוב בתשובה. ושבו העבים - טרם יבוא לך חושך אחר חושך תהיה זריז לשוב להקדוש ברוך הוא. מקרא זה דוגמת "אלביש שמים קדרות" (יש' נ , ג) , ודוגמת שהעולם חשוך להם ברוב צרתם. ושבו - לשון חזרה. זהו שבתחילת גשם היו עבים בעולם , ואחרכך ירדו גשמים והאיר העולם , וגם עתה שבו העבים , זהו חושך אחר חושך. והוא ביום שיהו חלים וזעים שומרי הבית , הן הצלעות המגינות על חלל הגוף. והוא בסוף זקנתו , שיהיה חלש עד מאד. והתעותו - שיהיו מעוותים ורתתים אנשי החיל , הן השוקיים שהגוף נסמך עליהם. ובטלו הטחנות - שתהא בשינים בטילות שהרי נתמעטו בכחן. וחשכו הרואת - שחשכו העינים במקומן וסוגרו דלתים בשוק - שנסתתמו נקביו שמבחוץ. בשוק - נקבים החיצונים הפונים כלפי חוץ , הרואים את השוק. בשפל קול הטחנה - כאשר ישפל קול ריחים הטוחנין מאכל מעיו , והוא הֶמְסֵס. ויקום לקול הציפור - שמתיירא ומתבהל מקולן. וישחו - קול שׁרים ושׁרות ישפלו בעיניו , כעיניין שנאמר בברזילי הגלעדי לעת זקנתו , שנאמר "אם אשמע עוד קול (לפנינו: בקול) שרים ושרות" (ש"ב יט , לו). גם מגבוה - אף מדבר אחר שהוא גבוה מעט יירא ויפחד , ויהיה חת וירא ממנו בדרך. ויאנץ (בנוסחנו: וינאץ) השקד - שיהא בולט ממנו עצם קליבוסת , 'הנקא' בלעז , מחמת כחישותו. ויסתבל החגב - שיהיו עגבותיו לו לסבל ומשאוי. ותפר האביונה - ותהיה בטילה תאותו. כי הוא הולך לבית עולמו וימות , וסבבו הסופדים לבכותו. טרם יגיעו עליו כל אלה לעת זקנתו , יעשה תשובה. שיזועו - כמו "ולא קם ולא זע" (אס' ה , ט). בארובות - במקומותם. ויראו וחתחתים - דוגמת "אל תירא ואל תחת" (דב' א , כא) , 'יראה' ו'חיתוי' סמוכין זה לזה. וחתחתים - תיבה כפולה , כמו "ירקרק" , "אדמדם" (וי' יג , מט) , "פתלתל" (דב' לב , ה). ויאנץ - אל"ף אינה נקראת , והוא לשון "הנצו הרימונים" (שה"ש ו , יא). האביונה - לשון תאוה. שיאמר מן 'אבה' - 'אביון' , כמו מן 'צבה' - 'ציביון' , וה"י באה ללשון נקבה. (ו-ז) עד אשר לא ירתק - טרם ינתק חבל שדרתו של אדם ותתרוצץ גולגלתו ותיבקע כריסו ויתאנץ (אולי צ"ל: ויתרוצץ) הגוף בקבר. וישוב - הוא , המשול לעפר , על הארץ להיות עפר , והרוח תשוב אל הקדוש ברוך הוא אשר נתנה בגופו. טרם כל אלה ישוב בתשובה. ירתק - כמו "ורתוקות כסף" (יש' מ , יט). חבל הכסף - היא השדרה. גולת הזהב - היא הראש , שנותנין עליה גולה ועטרה. ותשבר כד על המבוע - כפל לשון על חבל הכסף. כי כאשר ניתק חבל , ונשבר הכד על פניה , לפי שהוא קשור ותלוי בו , והגלגל שבחבל נופל ונשבר ומתרוצץ. (ח) הבל הבלים - עכשיו נשלם הספר , ואותן אשר סידרוהו אמרו מיכאן ולהבא , לומר: כל דברי העולם הנוהגין בו הבל הבלים אמר קהלת. הקהלת - החכם. (ט) ויותר שהיה חכם על חכמות הללו , עוד לימד אותה חכמה בעל פה. לדעת (לפנינו: דעת) - כדי שידעו ויחכמו העם. ואזן וחיקר - נתן אוזניו ולבו לחקור עינייני העולם ואת החכמות , ותיקן ספר משלי. (י) בקש קהלת למצוא דברים טובים של חפץ , ולכתוב ספרים כתוב דברי יושר ואמת. (יא-יד) דברי חכמים - וכך היה רגיל שלמה המלך לומר: חכמים הן כדרבן הזה , המלמד את הבהמה ללכת בדרך יושר; וכן השומע על דברי חכמים לא יסלף ולא יעקל ויקלקלו דרכיו. וכמסמרות (בנוסחנו: וכמשמרות) נטועים - כפל מלה , כמסמרות שהם נטועים ותחובים בראשי המקל , שהן דרבונות , כך הן החכמים בעלי אסופות - שמיישרים בני אדם להדריכם במעגל ישר; וכל חכמותיהן נתנו מרועה אחד - שכולן נאמרו מפי משה , אשר שמעם וקיבלם מפי הגבורה. ויותר מהמה - ויותר ממה שהחכמים מזהירים אותך , בני , הזהר , שהרי אין קץ ואין יכולת לעשות ספרים הרבה לכתוב כל החכמות בתוכם. ולהג הרבה - כפל מלה: ודברים הרבה של חכמה יגיעת בשר הן , שאין בני אדם יכולין לכתוב כל ספרי חכמה. סוף דבר של חכמה הכל נשמע; בכלל דבר זה: את האלהים ירא לשמור מצותיו - שיהיו כל מעשיך לשם שמים , כי זה עיקר מעשה של כל האדם כי את מעשה אשר יעשה האדם , הקדוש ברוך הוא יביאהו במשפט על כל שגגותיו ונעלמותיו , בין שהאדם רע בין שהוא טוב יביאהו לדין. סוף דבר וגו' - חוזר ושונה כללו. בעלי אסופות - חכמים נקראים 'בעלי אסופות' , על שם בני אדם המתאספין לשמוע דבריהם. הזהר - הוי זהיר. ולהג - פתרונו לפי עיניינו: דברי כתבי ספרים. 'לַהַג' כולו שורש באותיותיו: לַחַץ , לַהַב , לַעַג , לַחַש (השווה דונש ע' * 96 ).