מאגר הכתר קהלת פרק יב עם פירוש ר' יוסף קרא

פרק יב
(א-ב) ואם תרצה לשמוח בילדותיך , שמח כך שתזכור את בוראך (בנוסחנו: בוראיך). עד אשר לא יבאו ימי הרעה - אילו ימי הזקנה וימי המיתה. עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים וכו' - כי בעת הזקנה נראה לו לאדם כל העולם חשוך מרוב יובש הגוף וכהיות עינים; ודרך העולם שהעבים באים לפני הגשם , ואחר הגשם האור מאיר והשמש זורח , אבל לזקן נראה כאילו העבים שבים אחר הגשם; כי החשך לעולם לזקן. (ג) ביום שיזועו שומרי הבית - פירושו: מתי אני אומר לך שתזכור את בוראך בימי בחורותיך (ראה לעיל , א)? ביום שאפילו עבד ושפחה ששומרים את הבית זעים ממקומם והולכין בשוק כדי לראות המחול , ואנשי החיל שרוכבים לדרכם ילפתו ארחות דרכם (ע"פ איוב ו , יח) והתעוותו , ובאין לראות השמחה והמחול. ובטלו הטוחנות כי מיעטו - אפילו אותם שטוחנין בריחים מבטלים הטחינה וממעטים ובאים לראות השחוק. וחשכו הרואות בארובות - לפי שעולין בארובות לראות השחוק ושוכבים זה על גב זה בארובות עד שחשכו הרואות. (ד) וסוגרו דלתים בשוק - שכל אחד סוגר דלתו ויוצא לראות השחוק. בשפל קול הטחנה - באותו עת שקול הטחנה שפל , שמניחים הריחים לשמוח. ויקום לקול הצפור - פירושו: ואז יקום אדם המשורר; ובלשון אשכנז קורין לו 'ליריקלא' וישחו כל בנות השיר - פתרונו: יהו נדברים ומשוררין , כל בעלי השיר. וישׂחו (בנוסחנו: וישׁחו) - מלשון דיבור , כמו "מגיד לאדם מה שיחו" (עמ' ד , יג); וישחו - 'אשרונט אנפרליץ' בלעז. (ה) גם מגבוה ייראו וחתחתים בדרך - פירושו: אותם בעלי המחול , מכל דבר גבוה הם יריאים , שאין עושים מחול אלא במקום ישר בקרקע שוה , ולא במקום שיש תל , ואין שוה להם שיהיה שום מכשול בדרך במקום שעושין המחול; ומביאין פרחים ואילנות ומשימין בתוך המחול לשמחה; ובלשון אשכנז נלעז: 'מייא'. ולפי שהשקדים שוקדים וממהרים להוציא הפרח יותר משאר האילנות , תפש לו לשון שקד; וזהו וינאץ השקד - האל"ף יתירה , כמו 'וינץ' , שהוא כמו "כפורחת עלתה נצה" (בר' מ , י) . ויסתבל החגב - לא תאמר שדווקא תל ודבר גבוה קשה לעושה המחול , אלא אפילו חגב , שהוא דבר קטן , אם הווה הוא שם במקום הילוכם הווה להם למשא ולסבל. ואפילו אביונה זו , היא תמרה שהיא דקה ורכה ונדרסת ברגלי האדם , אם היא מונחת שם תפר ותבטל המחול , שכל כך להוטים ומכוונים לעשות המחול; זהו ותפר האביונה. כי הולך האדם אל בית עולמו - פירושו: כל אדם בבחרותו הולך לביתו ושמח ונהנה בשמחת העולם , שכן דרך העולם , כשרואין אדם שמח בחלקו ונהנה בשמחה , אומרים עליו: לזה יש עולם טוב. וסבבו בשוק הסופדים - פירושו: לא מיבעיא שאר בני אדם שכל עסקם בשמחות שהם באים לשמחת המחול , אלא אפילו סופדים , שמשכירים אותם העולם להספיד על מתים ועסקם בהספד , בשעת המחול באים בשוק ומספידים ועומדים ורואים בשמחת המחול. (ו) ובאותן הימים אני מזהירך ומזכירך שתזכור את בוראך (ראה לעיל , א) עד אשר לא ירתק חבל הכסף - פירושו: דרך בחורים בבחרותם , מי שהוא עשיר והולך בדרכי לבו משתמש בכלי כסף וכלי זהב , ועושה דלי של זהב ותולהו על הבור בחבל ושלשלת של כסף ברתוקות כסף צורף (ע"פ יש' מ , יט) , וכשאדם מת הכל בטל וכלי תשמישו משתברין; וזהו שמזהירך שתזכור את בוראך (ראה לעיל , א) עד שלא יתבטל חבל הכסף. כי ירתק הוא מלשון 'עיקר ועיקור' , כמו "וכל (בנוסחנו: ובכל) תבואתי תשרש" (איוב לא , יב); "מסעף פורה" (בנוסחנו: פארה; יש' י , לג); וכאלה רבות. ובלעז 'אנץ כנא דשאנריינט (אולי: דשאנדיינט) לא קורדא'. ותרוץ גולת הזהב - לשון שבירה , כמו "ותרץ את גולגלתו" (שו' ט , נג). ונרוץ הגלגל אל הבור - זהו האופן שמשימין למעלה על הבור ונותנין עליו החבל כדי שיהא נוח לדלות. (ז-ח) וישוב העפר וגו' , על כן אמר הקהלת - המבורר הנזכר למעלה , שבן אדם הוא הבל הבלים יותר מן הכל. (ט) ויותר שהיה קהלת חכם , עוד יותר למד דעת את העם ואיזן - הבינם בחכמתו ותיקן להם משלים הרבה. (י) בקש קהלת למצוא דברי חפץ - הן הן דברי החכמה; ובקש למצוא כתוב יושר דברי אמת. (יא-יב) ואומר לך כלל זה: דברי חכמים כדרבונות - שמוֹרין דיעה לפרה , כך דברי חכמים מורים דיעה לעולם; על כן הט אזנך ושמע לדבריהם (ע"פ מש' כב , יז): ודברים כמסמרות (בנוסחנו: כמשמרות) נטועים - ותקועים בחזקה ואינם זזין ממקומם המסמרות , לפי שהם בעלי אסופות - פירושו: גדולים ועבים בראשם , שנאסף רוב ברזל שם; כך אין לך לזוז מדברי חכמים. נתנו מרועה אחד - הוא משה רבינו זה שלמה על עצמו אמר. (יג) ויותר מהמה בני הזהר בך עשות ספרים הרבה אין קץ; על כן לא יכלו חכמים לכתוב לך כל הצורך , אבל אתה מעצמך שים אמריהם בלבבך והזהר כל מה שצריך להזהר. ואם תאמר: שלא יכלו לכתוב לי בכתב ככל הצורך , למה לא אמרו לי על פה ככל הצורך? תשובה לדבריך: לפי שהוא יגיעת בשר ולהג - פירושו: לדבר וללמוד; כמו "והגית בו יומם ולילה" (יהו' א , ח). (יד-טו) ואל תאמר: מאחר שלא יכלו לומר לי ככל הצורך לא בכתב ולא בעל פה , אם כן לא אדע להזהר מעצמי! - כי סוף דבר אני אומר לך והכל נשמע - מכניס קהלת גם את עצמו בכלל ואומר: כולנו נשמע דבר זה: את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור , כי את כל מעשה יביא האלהים במשפט - על כן אני אומר לך: את האלהים ירא ואת מצותיו שמור , כי זה כל האדם. ואעפ"י שהמדרש הוא עיקר באתי ליישב המקראות לפי הפשט , והמדרש הוא ידוע במסכת (שבת) בפרק 'שואל' (קנא , ב ואי').]