מאגר הכתר קהלת פרק יב עם פירוש ר' יוסף כספי

פרק יב
(א-ז) ולכן: זכור את בוראיך בימי בחורותיך וכו' - הפך נוהג העולם. ויאריך בספור הִנָּתק והִפָּסד האדם מעט מעט עד שישוב אל העפר , והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. (ח-יא) ואחר שאלו השני חלקים יש באדם , רצוני: הגוף והנפש , הנה ראוי שנעשה שני חלקים מהחכמות; האחד - החכמה במעשי העולם הזה בקנינים ובצרכי הגוף , והיא החכמה הנזכרת תמיד בזה הספר , ובזאת , כמו שהתבאר , ראוי שנחזיק במצּוּע ובשווּי; והחלק האחר היא החכמה העיונית , אשר תכליתה אל הרוח והנפש. לכן כל מעשי העולם הזה הוא הבל הבלים , ובזה סיים , כמו שזכר זה בראש ספרו (קה' א , ב); אבל החכמה העיונית הוא הצורך וההכרח , לכן: ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם וגו' , בקש למצוא דברי חפץ וכו' - כי שם לבו בעיוניות וחבר ספרים בם; וכן אמר בראש ספרו על עצמו: "אני... הגדלתי והוספתי חכמה" וכו' (קה' א , טז). (יג-יד) לכן צונו בתכלית דבריו בהשגת זאת החכמה האמתית , וזהו אמרו: סוף דבר הכל נשמע וכו' , ואת מצותיו שמור. ובכלל מצותיו הוא להחזיק בעניני העולם הזה באמצעי (ראה פירושו לקה' א , א - ג) , ואם יחטא איש בדבר ופללו אלהים (ע"פ ש"א ב , כה) , כי אלהים שופט (ע"פ תה' עה , ח); וזהו מה שסיים: כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע - הטעם: כי הוא יתברך ישיב גמול לאדם כפעלו גם בעולם הזה גם בעולם הבא. אמר יוסף: אחר שהשלמנו ביאור כונת זה הספר והמשכנו פירוש המאמרים ביותר קצר שהיה איפשר לנו , ואם עזבנו כמה פירושים לבחור בקצור , ראינו שנקבץ בכאן הטענות שקדם זכרם , אשר כלם מולידות התולדה הנכספת , רצוני , שקצה החכמה ההמונית רע , רצוני: רוב החכמה , ושמִצּוּעָהּ טוב , והוא הפְּסָק הנרמז בדברינו כמה פעמים. ואתחיל ואומר: אמר שלמה: רבוי החכמה ההמונית , רצוני: הקצה הראשון ממנה , והוא הגדלת המעשים ובקשת חשבונות רבים , שזה יקרא 'עמל האדם שיעמול תחת השמש' , הוא הבל ורעות רוח ורעה רבה , וזהו הדרוש אשר נכוין ביאורו והולידו. המופת הראשון (קה' א , ג - ז): הנה החכמה הזאת , אין ענינה , רק הסבוב והחלילה בבא זה אחר זה; וזו היא ההקדמה הקטנה. והנה מה שעניינו זה - הוא הבל; וזו היא ההקדמה הגדולה. ויולד מזה בתמונה הראשונה ונאמר: אם כן התולדה - שהחכמה הזאת היא הבל. המופת השני (קה' א , ח): הנה החכמה הזאת , אחר שענינה רבוי הקנינים , והמספר יתוסף לאין תכלית , הנה לא יוכל איש להגיע אל תכליתה. ומה שענינו שאין לו תכלית מושג , הנה ההשתדלות בו הבל; אם כן התולדה - שהחכמה הזאת היא הבל. המופת השלישי (קה' א , י): הנה החכמה הזאת , שענינה התפארות במעשים , לא ימצא בעליה בהשתדלותה חדוש שלא היה כבר , והמעשים ההמוניים , שאין בם חדוש על מה שקדם , הוא הבל; אם כן , החכמה הזאת הבל. המופת הרביעי (קה' א , יח): הנה החכמה הזאת ברבויה - רב כעס ומכאוב. ומה שענינו כן הוא הבל; אם כן , החכמה הזאת הבל. המופת החמישי (קה' ב , טו): הנה החכמה הזאת , בעליה כמקרה הכסיל גם הוא יקרהו בפגעים הרעים , עד שאיפשר שימות במה שבמקרה , במות המלחמה או באחד הברקים והבזקים , כמו הכסיל במוחלט. ומה שענינו כן הוא חכמת הבל; אם כן , החכמה הזאת הבל. המופת הששי (קה' ב , יח - יט): החכמה הזאת , בעליה מניח המושג מצדה לאדם בנו שיהיה אחריו , אשר לא ידע החכם יהיה או סכל. ומה שענינו כן הנה ההתעמלות בו הבל; אם כן , החכמה הזאת הבל. המופת השביעי (קה' ב , כא): הנה החכמה הזאת , בעליה מניח המושג מצדה לאדם שלא עמל בו , והוא איש זר שאינו בנו ואולי הוא אויב לו. ומה שענינו כן הנה ההשתדלות בו הבל; אם כן , החכמה הזאת הבל. המופת השמיני (קה' ג , א - ח): הנה החכמה הזאת שמהותה , כמו שקדם , שבעליה ישתדל רבוי הקנינים , הנה בהכרח גם הוא , מחר או מחרתו בשנוי העת , יפסיד וישחית אותם הקנינים שעמל זמן בהויתם. ומה שענינו כן הנה ההשתדלות בהווייתו הוא הבל; אם כן , החכמה הזאת הבל. המופת התשיעי (קה' ג , טז): הנה החכמה הזאת , בעליה משתדל בה במדינה שיקבע בה דירתו לפי ענין בני המדינה ומושלה בהתחלה , רצוני , שהיה אז מקום המשפט והצדק , וזה יתכן השתנותו מחר או מחרתו , בקום מלך חדש ודור אחר. ומה שענינו כן הוא הבל; אם כן , החכמה הזאת הבל. המופת העשירי (קה' ג , יט): הנה החכמה הזאת , בעליה נמשל כבהמות נדמה (ע"פ תה' מט , יג) , רצוני , שרוח אחד לכלם , ואין מוֹתר לרוח בעל זאת החכמה על רוח הבהמה. ומה שענינו כן הוא הבל; אם כן , החכמה הזאת הבל. המופת האחד עשר (קה' ד , א): הנה זאת החכמה , בעליה בלתי נמלט בה מיד העושקים והאנסים. ומה שענינו כן הוא הבל; אם כן , החכמה הזאת הבל. המופת השנים עשר (קה' ד , ח): הנה זאת החכמה , בעליה - ואם הוא אחד ואין שני , גם בן ואח אין לו - אין קץ לכל עמלו , גם עינו לא תשבע עשר. ומה שענינו כן הוא הבל; אם כן , החכמה הזאת הבל. המופת השלשה עשר (קה' ה , יב): הנה החכמה הזאת , בעליה ישמרנה לרעתו. ומה שעניינו כן הוא הבל; אם כן , החכמה הזאת הבל. המופת הארבעה עשר (קה' ו , א): הנה החכמה הזאת , בעליה , יש אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד פתאום , דרך הצלחה ומציאה , והוא עם כל זה לא יהנה מדבר מהם , אך יקרנו שנפשו לא תשבע בחייו וגם קבורה לא תהיה לו אחר מותו. ומה שענינו כן הוא הבל; אם כן , החכמה הזאת הבל. המופת החמשה עשר (קה' ו , ז): הנה החכמה הזאת , אין עמלו - רק לפיהו , ונפשו לא תמלא , כי כן יצטרך יום ביומו. ומה שענינו כן הוא הבל; אם כן , החכמה הזאת הבל. המופת הששה עשר (קה' ז , כו): הנה החכמה הזאת , שענינה כמו שבארנו ההתחכמות המופלג במעשה העולם הזה , הנה בעליו לפעמים יפול במין חבור אשה ביותר רע שאיפשר. ומה שענינו כן הוא הבל; אם כן , החכמה הזאת היא הבל. המופת השבעה עשר (קה' ח , ט): הנה החכמה הזאת , שעקר כל עמל בעליה להשיג שולטנות על שאר בני אדם , יש אשר שלט האדם באדם לרע לו. ומה שעניינו כן הוא הבל; אם כן , החכמה הזאת הבל. המופת השמנה עשר (קה' ח , יד): הנה החכמה הזאת , מבעליה , יש שאנו רואים שמגיע אליהם כמעשה האוילים הסכלים שכנגדם , ולכשנגדם מגיע כמעשה החכמים. ומה שענינו כן הנה ההשתדלות בו הבל; אם כן , החכמה הזאת הבל. המופת התשעה עשר (קה' ט , ה - ו): הנה החכמה הזאת , שכל מהותה וענינה ההתחכמות בעסקי העולם הזה , הנה בעליה לא ישאר לו שכר וחלק וידיעה מכל זה אחר מותו. ומה שענינו כן הוא הבל; אם כן , החכמה הזאת הבל. המופת העשרים (קה' ט , יא): הנה החכמה הזאת , בעליה בלתי משיג תמיד , בשום צד משלשת חלקיה לפי חלקי המוח , מה שיכוין להשיגו , וזה , כי לא לחכמים לחם ולא לנבונים עשר ולא ליודעים חן. ומה שענינו כן הוא הבל; אם כן , החכמה הזאת הבל. המופת האחד ועשרים (קה' י , ה - ו): הנה החכמה הזאת , בעליה איפשר כי בשפל ישב בשגגה שיוצא מלפני השליט , ושכנגדו - במרומים. ומה שענינו כן הוא הבל; אם כן , זאת החכמה הבל. ואחר שהתבאר באלו המופתים שהחכמה הזאת הבל , ומבואר בעצמו שהקצה האחרון , והוא ההוללות , הוא יותר הבל וריק , והתבאר לנו במופתים אחרים רבים כי "יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך" (קה' ב , יג) - אם כן מחויב מזה שיהיה ההבדל בכאן בין הרבוי והמִצּוּעַ בענין ביתר המדות , עד שהרבוי הוא הבל ושטות גמורה ורע , והמצוע הוא טוב. וזהו הפְּסָק הנרמז לפנים , עד שנאמר על החכמה הזאת שהוא טוב , כמו שהנדיבות טוב , אמנם רבויה והפלגתה רע כמו שרבוי הנדיבות והפלגתו רע. ואולם אחר שהתבאר במופתים עשרים ואחד שהחכמה הזאת , רצוני: ההפלגה והרבוי בה , הוא הבל ורעה רבה , ונזכרו הסיבות למה , מבואר איך החכמה העיונית , רצוני: ההפלגה והריבוי בה , עקר וטובה רבה , לפי שאין בזאת החכמה האמתית המומים שזכרנו שנמצאו באחרת; וכי בעל זאת החכמה האמתית , רצוני: המגיע אל תכליתה והפלגתה , הוא יותר שלם שבאנשים , הפך מה שנאמר באחרת , שהוא היותר חסר. ואמנם השלם בתכלית השלמות האנושי בזאת החכמה האמתית הוא היה אדון השלמים , שחָלַק לו השם שלמות הנפש בכלל , שזה כולל שלמות העיון ושלמות הנבואה , וזה היה משה עליו השלום , שהיה תכלית שלמות בריאת מין האדם. וזה השלמות אינו לגוף ולא לענינים גופיים ומלאכות מעשיות , רק שלמות ונצחות הנפש , עד שתדבק אל המלאך הנקרא 'השכל הפועל' , והיתה היא והוא דבר אחד; והיתה נפשו , עליו השלום , שכל ומלאך , שוכנת למעלה מהגלגלים עם יתר המלאכים , ומשם ירדה ושם עלתה , וקיומה נצחי. לכן יתבאר לך , כי הטענות העשרים ואחת שקדמו אינם על זאת החכמה האמתית , כמו שאבאר אחת לאחת; וזה תחלה , (א:) כי אין מקום לומר על זאת החכמה האמתית שענינה סבוב וחזרת חלילה , בבא זה אחר סור זה , "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" (קה' א , ד) , כי אין ענין זאת החכמה במעשה הארץ בבנין בתים ונטיעת כרמים; ואין נופל בכאן "דור הולך ודור בא" , כי הנפש תשאר נצחית מאז היתה ועד עולם. (ב:) וגם אין ענין זאת החכמה רבוי מספר הקנינים החיצונים עד שאין לה תכלית , אבל תכליתה השגת השכל הפועל והדבקה בו , וזה מושג למשה. (ג:) וגם אין ענין זאת החכמה התפארות והתנשאות על מה שקדם , כי מה לו למשה מי קדם ומי יתאחר. (ד:) וגם לא ימשך מזאת החכמה רב כעס ומכאוב , אבל "פקודי יי' ישרים משמחי לב" (תה' יט , ט). (ה:) וגם לא יקרה לזה פגעים ממה שבמקרה , וכל שכן המיתה המקרית כמות במלחמה , כי נביא הוא (ע"פ בר' כ , ז) ויודע כל העתידות. (ו:) וגם אין בעל זאת החכמה מניח שלמותו לבנו אחריו. (ז:) וגם לא יניחנו לאיש זר שלא עמל בו , אבל נפשו תשאנה עמה. (ח:) וגם אין בעל זאת החכמה מפסיד קניינו בשינוי העתים , מצד כי יראה כי אז יהיה טוב להשחית ולהפסיד מה שעמל בו. (ט:) וגם אין בעל זאת החכמה בונה ענינו בשלמות נפשו לפי מנהג בני מדינתו. (י:) וגם אין בעל זאת החכמה נמשל כבהמה נדמה (ע"פ תה' מט , יג) ברוחו ונפשו , כי אין רוחו כרוח הבהמה , והוא יודע רוח האדם העולה למעלה ורוח הבהמה היורדת למטה לארץ. (יא:) וגם אין בעל זאת החכמה נופל ביד עשוֹקים (ע"פ יר' כב , ג) ואנסים , אבל ייראו הכל ממנו; ומבואר זה במשה לפני פרעה ולפני עבדיו. (יב:) וגם אין בעל זאת החכמה - ואם הוא "אחד ואין שני גם בן ואח אין לו" (קה' ד , ח) , או שיהיה לו רוב הבנים - בענין שלא יהיה קץ לכל עמלו וגם עינו לא תשבע עושר; אבל הוא הפך זה , שמח בחלקו ומעט עמל בעניני הגוף; ואם בעניני שלמות הנפש - אין לו עמל בזה אבל הנאה ותענוג , ועינו תשבע בהשיגו התכלית שרמזנו עליו , כמו שנשׂבע משה כאשר השיג "וראית את אחורי" (שמ' לג , כג) , ואחר המות בהדבקות הגמור. (יג:) וגם אין לבעל זאת החכמה עושר שמור לרעתו , אבל לטובתו; ואם עושר חכמתו , כל שכן שהוא לטובתו מכל צד. (יד:) וגם אין לבעל זאת החכמה עושר ונכסים וכבוד נתונין לו מאת השם שהוא לא יהנה מהם כראוי; ואם עשר וכבוד חכמתו , כל שכן שהוא נהנה תכלית ההנאה. (טו:) וגם אין לבעל זאת החכמה עמלו לפיו , ואמת נפשו תמלא , כי תשיג השכל הפועל. (טז:) וגם אין בעל זאת החכמה נופל בחברת אשה רעה וכעורה , כי על פי יי' יעשה כל עניניו. (יז:) וגם אין ענין בעל זאת החכמה למשול על בני אדם , ואם ימשול - לא יהיה לרע לו אבל לטוב. (יח:) וגם אין בעל זאת החכמה מגיע אליו כמעשה הרשעים , וחלילה. (יט:) וגם מבואר שכל עקר שכר חכמתו הוא אחר מותו. (כ:) וגם מבואר שבעל זאת החכמה משיג בשלשת חלקי מוחו כראוי לכל אחד , אם בדברים המעשים , שהוא מהשכל המעשי , אם בדברים העיוניים , שהוא השכל העיוני , כי לא יחטא בדבר ממחשבתו ושיעורו. (כא:) וגם בעל זאת החכמה הוא לעולם במרומים ולא ישב בשפל , וחלילה , כי הוא לעולם לפני מלכים יתיצב (ע"פ מש' כב , כט) , או הוא עצמו מלך. אמר המחבר: הנה עברנו בקצור על פירושי פסוקי זה הספר , כי כבר קדמו לפנינו מפרשים; ואמנם הארכנו בכוָנת זה הספר , כי זה חדשנו אנחנו. והעולה מדברינו , כי שלמה לא נשתדל בזה הספר , רק לבאר כי הקצה הראשון מן החכמה ההמונית הוא הבל , ולכן פתח וסיים ספרו זה בפסוק "הבל הבלים" (א , ב; יב , ח). ורמז עם זה שהקצה הראשון הוא יותר הבל , והכל מודים בזה , עד שאִמֵּת הבל הקצה הראשון בעשרים ואחד מופתים , כמו שסדרנום. וגמר פָּסַק טוּב האמצעִי בעשרה פסוקים , והם אלו: הראשון: "אין טוב באדם שיאכל ושתה" (קה' ב , כד). השני: "ידעתי כי אין טוב... כי אם לשמוח... וגם כל האדם שיאכל ושתה" (קה' ג , יב - יג). השלישי: "וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו" (שם , כב). הרביעי: "טוב מלא כף נחת" (קה' ד , ו). החמישי: "ויתרון ארץ בכל היא" (קה' ה , ח). השישי: "הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות" (שם , יז). השביעי: "טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך" (קה' ז , יח). השמיני: "ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח" (קה' ח , טו). התשיעי: "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך" (קה' ט , ז). העשירי: "כי אם שנים רבות יחיה האדם בכלם ישמח" (קה' יא , ח). הנה אלו העשרה מקומות שגמר זה הפְּסָק בזה הספר מסודרים. ואם תבין תראה שכלם ענין אחד , וברוב הוא לשון אחד , כי כונתו הוא קבוץ הפעולה בהכרחי עם השמחה. ולכן אמר ברובם "לאכול ולשתות ולשמוח" , כי 'האכילה והשתיה' רוצה לומר: ההזנה ההכרחית הנאותה. ובזה נשלמה דעתי בזה הספר. אמר יוסף אבן כספי: נער הייתי וגם זקנתי (ע"פ תה' לז , כה) , והנה קדמתי לעשות פירושים רבים. ראשונה בבחרותי עשיתי ביאור החכם בן עזרה בתורה ול'ספר הרקמה' שעשה החכם בן גאנח , ואחר בזקנותי עשיתי 'ספר הסוד' ו'ספר המצרף' ו'ספר המשל' , ואחר עשיתי פירוש מיהושע ומישעיה ומרות ואיוב ומשלי , כי כן שמתי מחשבתי ובחירתי. ועתה , בהיותי בן חמשים שנה ושיבה זרקה בי ואנכי ידעתי , עשיתי פירוש קהלת בהיותי בעיר פירפיניאן , אשר שם פעל יי' מכון לשבת ביתי (ע"פ שמ' טו , יז) כאשר הכין בברצלונה לבני , ולו מאתי רוב השבח וההודאה. והנה מצאתי , כמו שבארנו , שזה הספר - כל עצמו ללמדנו , שההתעמלות בהגדלת המעשים ובקשת חשבונות רבים בעניני העולם הזה הוא הבל , ושהעקר הוא להחזיק מהם במעט ההכרחי וברוב העיון בתורה ובחכמה; וזה יאמת שלמה בעשרים ואחד מופתים , ויעשה הפּסק עשרה פעמים. לכן , אחר שאני מצאתי זה החדוש , ונכתבו על לוח לבי אלו ההקשים והפסקים , הנה מה מאד יהיה סכלותי גדול , אם בזאת לא אוסר. לכן כונתי שיהיה זה הפירוש חתימה למעשי בכל פירושי , וחתימה לחיים לכל אנחותי ומחשבותי. ומהאלהים אשאל העזר והאמצה , יתברך ויתעלה.