מאגר הכתר קהלת פרק ב עם פירוש ר' ישעיה מטראני

פרק ב
[א] אָמַ֤רְתִּי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י לְכָה־נָּ֛א אֲנַסְּכָ֥ה בְשִׂמְחָ֖ה וּרְאֵ֣ה בְט֑וֹב וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא הָֽבֶל:
[ב] לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה־זֹּ֥ה עֹשָֽׂה:
[ג] תַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י לִמְשׁ֥וֹךְ בַּיַּ֖יִן אֶת־בְּשָׂרִ֑י וְלִבִּ֞י נֹהֵ֤ג בַּֽחָכְמָה֙ וְלֶאֱחֹ֣ז בְּסִכְל֔וּת עַ֣ד אֲשֶׁר־אֶרְאֶ֗ה אֵי־זֶ֨ה ט֜וֹב לִבְנֵ֤י הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֤ר יַעֲשׂוּ֙ תַּ֣חַת הַשָּׁמַ֔יִם מִסְפַּ֖ר יְמֵ֥י חַיֵּיהֶֽם:
[ד] הִגְדַּ֖לְתִּי מַעֲשָׂ֑י בָּנִ֤יתִי לִי֙ בָּתִּ֔ים נָטַ֥עְתִּי לִ֖י כְּרָמִֽים:
[ה] עָשִׂ֣יתִי לִ֔י גַּנּ֖וֹת וּפַרְדֵּסִ֑ים וְנָטַ֥עְתִּי בָהֶ֖ם עֵ֥ץ כָּל־פֶּֽרִי:
[ו] עָשִׂ֥יתִי לִ֖י בְּרֵכ֣וֹת מָ֑יִם לְהַשְׁק֣וֹת מֵהֶ֔ם יַ֖עַר צוֹמֵ֥חַ עֵצִֽים:
[ז] קָנִ֙יתִי֙ עֲבָדִ֣ים וּשְׁפָח֔וֹת וּבְנֵי־בַ֖יִת הָ֣יָה לִ֑י גַּ֣ם מִקְנֶה֩ בָקָ֨ר וָצֹ֤אן הַרְבֵּה֙ הָ֣יָה לִ֔י מִכֹּ֛ל שֶׁהָי֥וּ לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָֽם:
[ח] כָּנַ֤סְתִּי לִי֙ גַּם־כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב וּסְגֻלַּ֥ת מְלָכִ֖ים וְהַמְּדִינ֑וֹת עָשִׂ֨יתִי לִ֜י שָׁרִ֣ים וְשָׁר֗וֹת וְתַעֲנֻג֛וֹת בְּנֵ֥י הָאָדָ֖ם שִׁדָּ֥ה וְשִׁדּֽוֹת:
[ט] וְגָדַ֣לְתִּי וְהוֹסַ֔פְתִּי מִכֹּ֛ל שֶׁהָיָ֥ה לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָ֑ם אַ֥ף חָכְמָתִ֖י עָ֥מְדָה לִּֽי:
[י] וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י לֹ֥א אָצַ֖לְתִּי מֵהֶ֑ם לֹֽא־מָנַ֨עְתִּי אֶת־לִבִּ֜י מִכָּל־שִׂמְחָ֗ה כִּֽי־לִבִּ֤י שָׂמֵחַ֙ מִכָּל־עֲמָלִ֔י וְזֶֽה־הָיָ֥ה חֶלְקִ֖י מִכָּל־עֲמָלִֽי:
[יא] וּפָנִ֣יתִֽי אֲנִ֗י בְּכָֽל־מַעֲשַׂי֙ שֶׁעָשׂ֣וּ יָדַ֔י וּבֶֽעָמָ֖ל שֶׁעָמַ֣לְתִּי לַעֲשׂ֑וֹת וְהִנֵּ֨ה הַכֹּ֥ל הֶ֙בֶל֙ וּרְע֣וּת ר֔וּחַ וְאֵ֥ין יִתְר֖וֹן תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[יב] וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חָכְמָ֔ה וְהוֹלֵל֖וֹת וְסִכְל֑וּת כִּ֣י׀ מֶ֣ה הָאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת אֲשֶׁר־כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ:
[יג] וְרָאִ֣יתִי אָ֔נִי שֶׁיֵּ֥שׁ יִתְר֛וֹן לַחָכְמָ֖ה מִן־הַסִּכְל֑וּת כִּֽיתֲר֥וֹן הָא֖וֹר מִן־הַחֹֽשֶׁךְ:
[יד] הֶֽחָכָם֙ עֵינָ֣יו בְּרֹאשׁ֔וֹ וְהַכְּסִ֖יל בַּחֹ֣שֶׁךְ הוֹלֵ֑ךְ וְיָדַ֣עְתִּי גַם־אָ֔נִי שֶׁמִּקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם:
[טו] וְאָמַ֨רְתִּֽי אֲנִ֜י בְּלִבִּ֗י כְּמִקְרֵ֤ה הַכְּסִיל֙ גַּם־אֲנִ֣י יִקְרֵ֔נִי וְלָ֧מָּה חָכַ֛מְתִּי אֲנִ֖י אָ֣ז יֹתֵ֑ר וְדִבַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל:
[טז] כִּי֩ אֵ֨ין זִכְר֧וֹן לֶחָכָ֛ם עִֽם־הַכְּסִ֖יל לְעוֹלָ֑ם בְּשֶׁכְּבָ֞ר הַיָּמִ֤ים הַבָּאִים֙ הַכֹּ֣ל נִשְׁכָּ֔ח וְאֵ֛יךְ יָמ֥וּת הֶחָכָ֖ם עִֽם־הַכְּסִֽיל:
[יז] וְשָׂנֵ֙אתִי֙ אֶת־הַ֣חַיִּ֔ים כִּ֣י רַ֤ע עָלַי֙ הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה שֶֽׁנַּעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּֽי־הַכֹּ֥ל הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:
[יח] וְשָׂנֵ֤אתִֽי אֲנִי֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י שֶׁאֲנִ֥י עָמֵ֖ל תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ שֶׁ֣אַנִּיחֶ֔נּוּ לָאָדָ֖ם שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽי:
[יט] וּמִ֣י יוֹדֵ֗עַ הֶחָכָ֤ם יִֽהְיֶה֙ א֣וֹ סָכָ֔ל וְיִשְׁלַט֙ בְּכָל־עֲמָלִ֔י שֶׁעָמַ֥לְתִּי וְשֶׁחָכַ֖מְתִּי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל:
[כ] וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִ֖י לְיַאֵ֣שׁ אֶת־לִבִּ֑י עַ֚ל כָּל־הֶ֣עָמָ֔ל שֶׁעָמַ֖לְתִּי תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[כא] כִּי־יֵ֣שׁ אָדָ֗ם שֶׁעֲמָל֛וֹ בְּחָכְמָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכִשְׁר֑וֹן וּלְאָדָ֞ם שֶׁלֹּ֤א עָֽמַל־בּוֹ֙ יִתְּנֶ֣נּוּ חֶלְק֔וֹ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרָעָ֥ה רַבָּֽה:
[כב] כִּ֠י מֶֽה־הֹוֶ֤ה לָאָדָם֙ בְּכָל־עֲמָל֔וֹ וּבְרַעְי֖וֹן לִבּ֑וֹ שְׁה֥וּא עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[כג] כִּ֧י כָל־יָמָ֣יו מַכְאֹבִ֗ים וָכַ֙עַס֙ עִנְיָנ֔וֹ גַּם־בַּלַּ֖יְלָה לֹא־שָׁכַ֣ב לִבּ֑וֹ גַּם־זֶ֖ה הֶ֥בֶל הֽוּא:
[כד] אֵֽין־ט֤וֹב בָּאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְהֶרְאָ֧ה אֶת־נַפְשׁ֛וֹ ט֖וֹב בַּעֲמָל֑וֹ גַּם־זֹה֙ רָאִ֣יתִי אָ֔נִי כִּ֛י מִיַּ֥ד הָאֱלֹהִ֖ים הִֽיא:
[כה] כִּ֣י מִ֥י יֹאכַ֛ל וּמִ֥י יָח֖וּשׁ ח֥וּץ מִמֶּֽנִּי:
[כו] כִּ֤י לְאָדָם֙ שֶׁטּ֣וֹב לְפָנָ֔יו נָתַ֛ן חָכְמָ֥ה וְדַ֖עַת וְשִׂמְחָ֑ה וְלַחוֹטֶא֩ נָתַ֨ן עִנְיָ֜ן לֶאֱסֹ֣ף וְלִכְנ֗וֹס לָתֵת֙ לְטוֹב֙ לִפְנֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:

פרק ב
(א-ב) אמרתי אני בליבי... אנסכה - כלומר: הואיל וכל ענייני העולם הם הבל , אין לי טוב כי אם לשמוח. אנסכה - כמו 'אנסה אותך'. והנה גם זה הוא הבל; שהרי לשחוק אמרתי שהוא שטות והבל , שפעמים שאדם שוחק ושמח והיה ראוי לבכות , שאינו יודע מה אירע לו בתוך השחוק , ואם כן השמחה מה זו (בנוסחנו: זֹה) עושה לאדם ומה יתרון יש לה? (ג) תרתי אני בליבי - כלומר , להעמיק על החכמה לבדה אינו טוב , כמו שאמרתי "כי ברוב חוכמה רוב כעס" (קה' א , יח) , ולהעמיק כמו כן על ההוללות לבדו אינו טוב , כמו שאמרתי "לשחוק אמרתי מהולל" (לעיל , ב). אלא מה אעשה? אמשוך ביין בשרי להתענג בתענוגי העולם וליבי נוהג בחכמה ולאחוז בשכלות , כלומר: לא לזה לבדו ולא לזה לבדו , אלא אתפוש שניהם יחד ואחקור אחר שלשה דרכים הללו , אחר התענוג והחכמה והשכלות; ואתפוש שני הדרכים הללו עד אשר אראה אי זה אחד מהם טוב לבני האדם לעשות אותו , שיהיה להם יתרון ויעשו אותו. (ד) הגדלתי מעשיי - עכשיו מפרש היאך תפש דרך התענוג תחילה. (ח) שרים ושרות - מיני זמר. שדה ושדות - גם אלו הם מיני כלי זמר , לפי הפשט. (ט-י) אף חכמתי עמדה לי - שאע"פ שעסקתי על התענוג לא נתרשלתי מן החכמה. וזה היה חלקי מכל עמלי - אותו המועט שנהנה גופי ולא יותר. (יא) ואין יתרון תחת השמש - שכיון ש"דור הולך ודור בא" (קה' א , ד) , נמצא שאניח כל עמלי לאחרים , ולי לא יהיה יתרון כלל. (יב) ופניתי אני וגו' - כלומר: אחר שחקרתי דרך התענוג וראיתי כל עיקרו וסופו , הנחתי אותו , כי אינו טוב להתעסק בו , ופניתי לחקור אחר דרך החכמה והסכלות , לראות עיקרן וסופן. כי מה האדם - על סופו שלמקרא העליון עונה: "והנה הכל הבל ורעות רוח" (לעיל , יא) , כי מי הוא האדם שיבוא אחריי וישלוט וישמח בכל עמלי , אותו שכבר עשוהו ותיקנוהו מן השמים. (יג-יד) וראיתי אני - על תחילת המקרא העליון (לעיל , יב) עונה: "ופניתי אני לראות" טיב החכמה וההוללות והשכלות , וראיתי אני וידעתי בבירור שיש יתרון לחכמה מן השיכלות (בנוסחנו: הסכלות). והיאך ניכר? שהרי החכם עיניו בראשו וגו'. (טו) ודברתי בליבי שגם זה - היתרון שיש לחכמה מן השיכלות (ראה לעיל , יג) , הכל הוא הבל. (יט) גם זה הבל - גם מה שעמלתי הוא הבל. (כ) ליאש את ליבי על כל העמל שעמלתי - שלא לעמל יותר. (כא) ובכשרון - בכשרות ובאמונה. (כד) אין טוב באדם בעולם הזה כי אם שיאכל ושתה. מיד האלהים הוא (בנוסחנו: היא) - שתמצא בני אדם שהם צרי עין אפילו על עצמם , ואין מספיקין בידן מן השמים לשמוח בעמלם. (כה) כי מי יאכל ומי יחוש לשמוח בעמלו חוץ ממני? - אין אדם בעולם שישמח בעמלו כי אם אני! (כו) שטוב לפניו - לפני הבורא. נתן חכמה - נתן לו דעת לשמוח בעמלו. לתת לטוב - כעיניין "יכין רשע (לפנינו ללא 'רשע') וצדיק ילבש" (איוב כז , יז). גם זה הבל - גם זה הוא אחד מהבלי העולם; שדין היה שמי שטורח בעמלו הוא ישמח בו , בין צדיק יהיה בין רשע יהיה.