מאגר הכתר קהלת פרק ב עם פירוש ר' יוסף קרא

פרק ב
[א] אָמַ֤רְתִּי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י לְכָה־נָּ֛א אֲנַסְּכָ֥ה בְשִׂמְחָ֖ה וּרְאֵ֣ה בְט֑וֹב וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא הָֽבֶל:
[ב] לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה־זֹּ֥ה עֹשָֽׂה:
[ג] תַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י לִמְשׁ֥וֹךְ בַּיַּ֖יִן אֶת־בְּשָׂרִ֑י וְלִבִּ֞י נֹהֵ֤ג בַּֽחָכְמָה֙ וְלֶאֱחֹ֣ז בְּסִכְל֔וּת עַ֣ד אֲשֶׁר־אֶרְאֶ֗ה אֵי־זֶ֨ה ט֜וֹב לִבְנֵ֤י הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֤ר יַעֲשׂוּ֙ תַּ֣חַת הַשָּׁמַ֔יִם מִסְפַּ֖ר יְמֵ֥י חַיֵּיהֶֽם:
[ד] הִגְדַּ֖לְתִּי מַעֲשָׂ֑י בָּנִ֤יתִי לִי֙ בָּתִּ֔ים נָטַ֥עְתִּי לִ֖י כְּרָמִֽים:
[ה] עָשִׂ֣יתִי לִ֔י גַּנּ֖וֹת וּפַרְדֵּסִ֑ים וְנָטַ֥עְתִּי בָהֶ֖ם עֵ֥ץ כָּל־פֶּֽרִי:
[ו] עָשִׂ֥יתִי לִ֖י בְּרֵכ֣וֹת מָ֑יִם לְהַשְׁק֣וֹת מֵהֶ֔ם יַ֖עַר צוֹמֵ֥חַ עֵצִֽים:
[ז] קָנִ֙יתִי֙ עֲבָדִ֣ים וּשְׁפָח֔וֹת וּבְנֵי־בַ֖יִת הָ֣יָה לִ֑י גַּ֣ם מִקְנֶה֩ בָקָ֨ר וָצֹ֤אן הַרְבֵּה֙ הָ֣יָה לִ֔י מִכֹּ֛ל שֶׁהָי֥וּ לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָֽם:
[ח] כָּנַ֤סְתִּי לִי֙ גַּם־כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב וּסְגֻלַּ֥ת מְלָכִ֖ים וְהַמְּדִינ֑וֹת עָשִׂ֨יתִי לִ֜י שָׁרִ֣ים וְשָׁר֗וֹת וְתַעֲנֻג֛וֹת בְּנֵ֥י הָאָדָ֖ם שִׁדָּ֥ה וְשִׁדּֽוֹת:
[ט] וְגָדַ֣לְתִּי וְהוֹסַ֔פְתִּי מִכֹּ֛ל שֶׁהָיָ֥ה לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָ֑ם אַ֥ף חָכְמָתִ֖י עָ֥מְדָה לִּֽי:
[י] וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י לֹ֥א אָצַ֖לְתִּי מֵהֶ֑ם לֹֽא־מָנַ֨עְתִּי אֶת־לִבִּ֜י מִכָּל־שִׂמְחָ֗ה כִּֽי־לִבִּ֤י שָׂמֵחַ֙ מִכָּל־עֲמָלִ֔י וְזֶֽה־הָיָ֥ה חֶלְקִ֖י מִכָּל־עֲמָלִֽי:
[יא] וּפָנִ֣יתִֽי אֲנִ֗י בְּכָֽל־מַעֲשַׂי֙ שֶׁעָשׂ֣וּ יָדַ֔י וּבֶֽעָמָ֖ל שֶׁעָמַ֣לְתִּי לַעֲשׂ֑וֹת וְהִנֵּ֨ה הַכֹּ֥ל הֶ֙בֶל֙ וּרְע֣וּת ר֔וּחַ וְאֵ֥ין יִתְר֖וֹן תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[יב] וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חָכְמָ֔ה וְהוֹלֵל֖וֹת וְסִכְל֑וּת כִּ֣י׀ מֶ֣ה הָאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת אֲשֶׁר־כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ:
[יג] וְרָאִ֣יתִי אָ֔נִי שֶׁיֵּ֥שׁ יִתְר֛וֹן לַחָכְמָ֖ה מִן־הַסִּכְל֑וּת כִּֽיתֲר֥וֹן הָא֖וֹר מִן־הַחֹֽשֶׁךְ:
[יד] הֶֽחָכָם֙ עֵינָ֣יו בְּרֹאשׁ֔וֹ וְהַכְּסִ֖יל בַּחֹ֣שֶׁךְ הוֹלֵ֑ךְ וְיָדַ֣עְתִּי גַם־אָ֔נִי שֶׁמִּקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם:
[טו] וְאָמַ֨רְתִּֽי אֲנִ֜י בְּלִבִּ֗י כְּמִקְרֵ֤ה הַכְּסִיל֙ גַּם־אֲנִ֣י יִקְרֵ֔נִי וְלָ֧מָּה חָכַ֛מְתִּי אֲנִ֖י אָ֣ז יֹתֵ֑ר וְדִבַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל:
[טז] כִּי֩ אֵ֨ין זִכְר֧וֹן לֶחָכָ֛ם עִֽם־הַכְּסִ֖יל לְעוֹלָ֑ם בְּשֶׁכְּבָ֞ר הַיָּמִ֤ים הַבָּאִים֙ הַכֹּ֣ל נִשְׁכָּ֔ח וְאֵ֛יךְ יָמ֥וּת הֶחָכָ֖ם עִֽם־הַכְּסִֽיל:
[יז] וְשָׂנֵ֙אתִי֙ אֶת־הַ֣חַיִּ֔ים כִּ֣י רַ֤ע עָלַי֙ הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה שֶֽׁנַּעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּֽי־הַכֹּ֥ל הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:
[יח] וְשָׂנֵ֤אתִֽי אֲנִי֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י שֶׁאֲנִ֥י עָמֵ֖ל תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ שֶׁ֣אַנִּיחֶ֔נּוּ לָאָדָ֖ם שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽי:
[יט] וּמִ֣י יוֹדֵ֗עַ הֶחָכָ֤ם יִֽהְיֶה֙ א֣וֹ סָכָ֔ל וְיִשְׁלַט֙ בְּכָל־עֲמָלִ֔י שֶׁעָמַ֥לְתִּי וְשֶׁחָכַ֖מְתִּי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל:
[כ] וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִ֖י לְיַאֵ֣שׁ אֶת־לִבִּ֑י עַ֚ל כָּל־הֶ֣עָמָ֔ל שֶׁעָמַ֖לְתִּי תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[כא] כִּי־יֵ֣שׁ אָדָ֗ם שֶׁעֲמָל֛וֹ בְּחָכְמָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכִשְׁר֑וֹן וּלְאָדָ֞ם שֶׁלֹּ֤א עָֽמַל־בּוֹ֙ יִתְּנֶ֣נּוּ חֶלְק֔וֹ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרָעָ֥ה רַבָּֽה:
[כב] כִּ֠י מֶֽה־הֹוֶ֤ה לָאָדָם֙ בְּכָל־עֲמָל֔וֹ וּבְרַעְי֖וֹן לִבּ֑וֹ שְׁה֥וּא עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[כג] כִּ֧י כָל־יָמָ֣יו מַכְאֹבִ֗ים וָכַ֙עַס֙ עִנְיָנ֔וֹ גַּם־בַּלַּ֖יְלָה לֹא־שָׁכַ֣ב לִבּ֑וֹ גַּם־זֶ֖ה הֶ֥בֶל הֽוּא:
[כד] אֵֽין־ט֤וֹב בָּאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְהֶרְאָ֧ה אֶת־נַפְשׁ֛וֹ ט֖וֹב בַּעֲמָל֑וֹ גַּם־זֹה֙ רָאִ֣יתִי אָ֔נִי כִּ֛י מִיַּ֥ד הָאֱלֹהִ֖ים הִֽיא:
[כה] כִּ֣י מִ֥י יֹאכַ֛ל וּמִ֥י יָח֖וּשׁ ח֥וּץ מִמֶּֽנִּי:
[כו] כִּ֤י לְאָדָם֙ שֶׁטּ֣וֹב לְפָנָ֔יו נָתַ֛ן חָכְמָ֥ה וְדַ֖עַת וְשִׂמְחָ֑ה וְלַחוֹטֶא֩ נָתַ֨ן עִנְיָ֜ן לֶאֱסֹ֣ף וְלִכְנ֗וֹס לָתֵת֙ לְטוֹב֙ לִפְנֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:

פרק ב
(א-ב) אמרתי אני בלבי - וכשלבי אומר לי: מאחר שסופך שתעזוב לאחרים חיליך (ע"פ תה' מט , יא) , לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב - מעמל שעמלת , והנה גם הוא הבל; שהרי לשחוק אמרתי מהולל - שהרי שמחה שלמשתה אחריתה תוגה (ע"פ מש' יד , יג). מהולל - אף הוא לשון סכלות , כמו "ויתהולל בידם" (ש"א כא , יד). (ג) תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי - למשוך במשתה היין את בשרי. ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות - אחזתי בשתיהם , בחכמה ובסכלות , עד אשר אראה אי זה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם. פתרונו: לבי אמר לי: רצונך לידע מה הפרש בין חכמה לסכלות? - אחוז בשתיהן , ותראה מה יקרך כשתאחוז בחכמה ומה יקרך כשתאחוז בסכלות. וכן עשיתי: נהגתי ואחזתי ביישובו שלעולם , כמו שמפרש: (ד-ח) בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים וכו' , עשיתי לי גנות ופרדסים. גנות - גן ירק. ופרדסים - אילני פירות. עשיתי לי ברכות מים וגו' [כדי להשקות מהם הגנות והפרדסים; וגם עשיתי לי יער צומח עצים. מפי רבי.] קניתי עבדים ושפחות וגו'. כנסתי לי גם כסף וזהב וסגולת מלכים - דברים חמודים שמלכים ושרי המדינות מסגלים אותם. שרים ושרות - בני אדם היודעים בכל כלי שיר. עשיתי לי שרים ושרות - תיקנתי לי זכרים ונקבות לשורר לפני. ויש מפרשים (ראה רש"י) שרים ושרות - מיני כלי זמר. שדה ושדות - כמו 'שדה תיבה ומגדל' (ראה שבת קכב , ב); 'אישקרינש אייפריטש' בלעז. (ט) וגדלתי והוספתי מכל שהיה לפני בירושלם אף חכמתי עמדה לי - פתרונו: חכמתי עמדה לי לעזרה בכל אלה לעשותם. (י) וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם - לא מנעתי מהם. לא מנעתי את לבי מכל שמחה כי לבי שמח בכל (בנוסחנו: מכל) עמלי וזה היה חלקי מכל עמלי - פתרונו: שמחה ששמחתי בכל עמלי - זה בלבד היה חלקי. (יא) לאחר השמחה ששמחתי בהם , פניתי אני לחשב בכל המעשים שעשו ידי ובעמל שעמלתי כדי לעשותו להבא , והנה הכל הבל ורעות רוח , ואין יתרון בכל אשר יעמול אדם תחת השמש , לפי שהיום עמל בהם ומחר ייפטר ויניחם לאחרים. (יב) ופניתי אני לראות חכמה - פתרונו: מה ישתכר האדם בסופו כשעמל בחכמה , ולראות מה יקרהו כשעמל בהוללות וסכלות. כי מה האדם שיבא (בנוסחנו: שיבוא) אחרי המלך את אשר כבר עשוהו - פתרונו: לכך נתתי את לבי , לחשב בתחלת המעשה עד שלא אעשנו , מה יקראני באחריתו. כי מה מועיל לאדם שיעשה בסכלותו דבר שטות ולא חישב עליו קודם שיעשנו , ויגזור עליו המלך לעונשו - ולאחר שקנסוהו כאיולתו , מה מועיל לו שיבא אחרי המלך להתחנן לו אחרי אשר כבר ענשוהו?! לפיכך טוב לו שיבין בדבר מראש המעשה ולא יבא לידי עונש; וכן מפרש והולך: (יג) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך - שהחכם , חכמתו מאירה לו ומורה אותו דרך שלא יכשל בה , כאדם שהולך לאור היום; והסכל , שאינו מחשב בדבר קודם שיעשה אותו , דומה לזה שהולך בחשך ונכשל , כמו שמפרש: (יד-טו) החכם עיניו בראשו - פתרונו: החכם , חכמתו מאירה לו ומלמדתו מה לעשות , כזה שמהלך בדרך לאור היום ועיניו שבראשו מיישרים אותו ללכת בדרך ישר , שלא יכשל בו. הכסיל בחשך הולך - דומה לזה שהולך בחשך ואינו יודע , עד שנכשל לשעה קלה. ואם תאמר: לאחר שכל כך שבחה שלחכמה , שמאירה לבעליה , אל תגנה עליה לומר שאף החכמה הבל! תשובה לדבריך: ידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם , ולפי שמקרה החכם ומקרה הכסיל שוים , על כן אמרתי שגם זה הבל; כמו שמפרש והולך: ואמרתי אני בלבי: כמקרה הכסיל גם אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יותר? ודברתי בלבי שגם זה הבל. (טז-יז) כי אין זכרון לחכם עם הכסיל - כאילו אמר: החכם והכסיל , לשניהם אין זכרון; למה? בשכבר הימים הבאים הכל נשכח - פתרונו: הנה ימים באים שכבר הכל נשכח , שדורות האחרונים ישכחו דורות הראשונים. ואיך ימות החכם עם הכסיל - כאדם המצטער על דבר , לומר: איך יתכן דבר זה , שימות החכם עם הכסיל? לפיכך שנאתי אני (בנוסחנו ללא 'אני') את החיים כי רע עלי המעשה , כי הכל הבל. (יח) ושנאתי אני את כל עמלי - לפי שסוף שאניחנו לאדם שיהיה אחרי. (יט) ומי יודע , החכם יהיה - ויתקיים בידו; או סכל - ויאבד אותו מתוך סכלותו. לפיכך: (כ-כא) סבותי אני לייאש את לבי על כל העמל שעמלתי תחת השמש - שלא לשמוח בו , לפי שסוף אניחנו לאחרים (ראה לעיל , יח) , כמו שמפרש: כי יש אדם שעמלו בחכמה וגו'. (כב-כג) כי מה הוה - פתרונו: מה הנאה יש לו לאדם בכל עמלו? וברעיון לבו - פתרונו: ובחפץ לבו; ודומה שגם זה "רעות רוח" (לעיל , יז): תאות רוח , תאות שטות. שרעיון - לשון רצון ולשון תאוה , כמו "רעיונך על משכבך סליקו" (דנ' ב , כט). כי כל ימיו מכאובים וגו'. (כד) אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו גם זו (בנוסחנו: זֹה) ראיתי אני כי מיד האלהים היא - אדם שהראה את נפשו טוב בעמלו , אומר אני שמיד האלהים בא לו ממון זה ליהנות ממנו , ורוח המקום נוחה הימנו (ראה משנה אבות ג , י) , והביא לידו עושר ונכסים (ע"פ קה' ה , יח) ליהנות מהם. (כה) כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני - פתרונו: מי ראוי ליהנות מנכסיי לבד ממני? אני , שעמלתי בהם , לי ראוי לאוכלם! ומי יחוש - מי ראוי למהר לאוכלם קודם שיפלו נכסיי ביד אחרים? חוץ ממני - פתרונו: לבד ממני , שעמלתי בהם. (כו) כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת - לאסוף ממון , ושמחה - ליהנות ממנו ולשמוח בחלקו. ולחוטא נתן עניין לאסוף ולכנוס - ולא ליהנות מהם; אלא לפיכך הביאו הקדוש ברוך הוא לידו , שעתיד הקדוש ברוך הוא לתת אותו לטוב לפני האלהים.