מאגר הכתר קהלת פרק ב עם פירוש ראב"ע

פרק ב
[א] אָמַ֤רְתִּי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י לְכָה־נָּ֛א אֲנַסְּכָ֥ה בְשִׂמְחָ֖ה וּרְאֵ֣ה בְט֑וֹב וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא הָֽבֶל:
[ב] לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה־זֹּ֥ה עֹשָֽׂה:
[ג] תַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י לִמְשׁ֥וֹךְ בַּיַּ֖יִן אֶת־בְּשָׂרִ֑י וְלִבִּ֞י נֹהֵ֤ג בַּֽחָכְמָה֙ וְלֶאֱחֹ֣ז בְּסִכְל֔וּת עַ֣ד אֲשֶׁר־אֶרְאֶ֗ה אֵי־זֶ֨ה ט֜וֹב לִבְנֵ֤י הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֤ר יַעֲשׂוּ֙ תַּ֣חַת הַשָּׁמַ֔יִם מִסְפַּ֖ר יְמֵ֥י חַיֵּיהֶֽם:
[ד] הִגְדַּ֖לְתִּי מַעֲשָׂ֑י בָּנִ֤יתִי לִי֙ בָּתִּ֔ים נָטַ֥עְתִּי לִ֖י כְּרָמִֽים:
[ה] עָשִׂ֣יתִי לִ֔י גַּנּ֖וֹת וּפַרְדֵּסִ֑ים וְנָטַ֥עְתִּי בָהֶ֖ם עֵ֥ץ כָּל־פֶּֽרִי:
[ו] עָשִׂ֥יתִי לִ֖י בְּרֵכ֣וֹת מָ֑יִם לְהַשְׁק֣וֹת מֵהֶ֔ם יַ֖עַר צוֹמֵ֥חַ עֵצִֽים:
[ז] קָנִ֙יתִי֙ עֲבָדִ֣ים וּשְׁפָח֔וֹת וּבְנֵי־בַ֖יִת הָ֣יָה לִ֑י גַּ֣ם מִקְנֶה֩ בָקָ֨ר וָצֹ֤אן הַרְבֵּה֙ הָ֣יָה לִ֔י מִכֹּ֛ל שֶׁהָי֥וּ לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָֽם:
[ח] כָּנַ֤סְתִּי לִי֙ גַּם־כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב וּסְגֻלַּ֥ת מְלָכִ֖ים וְהַמְּדִינ֑וֹת עָשִׂ֨יתִי לִ֜י שָׁרִ֣ים וְשָׁר֗וֹת וְתַעֲנֻג֛וֹת בְּנֵ֥י הָאָדָ֖ם שִׁדָּ֥ה וְשִׁדּֽוֹת:
[ט] וְגָדַ֣לְתִּי וְהוֹסַ֔פְתִּי מִכֹּ֛ל שֶׁהָיָ֥ה לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָ֑ם אַ֥ף חָכְמָתִ֖י עָ֥מְדָה לִּֽי:
[י] וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י לֹ֥א אָצַ֖לְתִּי מֵהֶ֑ם לֹֽא־מָנַ֨עְתִּי אֶת־לִבִּ֜י מִכָּל־שִׂמְחָ֗ה כִּֽי־לִבִּ֤י שָׂמֵחַ֙ מִכָּל־עֲמָלִ֔י וְזֶֽה־הָיָ֥ה חֶלְקִ֖י מִכָּל־עֲמָלִֽי:
[יא] וּפָנִ֣יתִֽי אֲנִ֗י בְּכָֽל־מַעֲשַׂי֙ שֶׁעָשׂ֣וּ יָדַ֔י וּבֶֽעָמָ֖ל שֶׁעָמַ֣לְתִּי לַעֲשׂ֑וֹת וְהִנֵּ֨ה הַכֹּ֥ל הֶ֙בֶל֙ וּרְע֣וּת ר֔וּחַ וְאֵ֥ין יִתְר֖וֹן תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[יב] וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חָכְמָ֔ה וְהוֹלֵל֖וֹת וְסִכְל֑וּת כִּ֣י׀ מֶ֣ה הָאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת אֲשֶׁר־כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ:
[יג] וְרָאִ֣יתִי אָ֔נִי שֶׁיֵּ֥שׁ יִתְר֛וֹן לַחָכְמָ֖ה מִן־הַסִּכְל֑וּת כִּֽיתֲר֥וֹן הָא֖וֹר מִן־הַחֹֽשֶׁךְ:
[יד] הֶֽחָכָם֙ עֵינָ֣יו בְּרֹאשׁ֔וֹ וְהַכְּסִ֖יל בַּחֹ֣שֶׁךְ הוֹלֵ֑ךְ וְיָדַ֣עְתִּי גַם־אָ֔נִי שֶׁמִּקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם:
[טו] וְאָמַ֨רְתִּֽי אֲנִ֜י בְּלִבִּ֗י כְּמִקְרֵ֤ה הַכְּסִיל֙ גַּם־אֲנִ֣י יִקְרֵ֔נִי וְלָ֧מָּה חָכַ֛מְתִּי אֲנִ֖י אָ֣ז יֹתֵ֑ר וְדִבַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל:
[טז] כִּי֩ אֵ֨ין זִכְר֧וֹן לֶחָכָ֛ם עִֽם־הַכְּסִ֖יל לְעוֹלָ֑ם בְּשֶׁכְּבָ֞ר הַיָּמִ֤ים הַבָּאִים֙ הַכֹּ֣ל נִשְׁכָּ֔ח וְאֵ֛יךְ יָמ֥וּת הֶחָכָ֖ם עִֽם־הַכְּסִֽיל:
[יז] וְשָׂנֵ֙אתִי֙ אֶת־הַ֣חַיִּ֔ים כִּ֣י רַ֤ע עָלַי֙ הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה שֶֽׁנַּעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּֽי־הַכֹּ֥ל הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:
[יח] וְשָׂנֵ֤אתִֽי אֲנִי֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י שֶׁאֲנִ֥י עָמֵ֖ל תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ שֶׁ֣אַנִּיחֶ֔נּוּ לָאָדָ֖ם שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽי:
[יט] וּמִ֣י יוֹדֵ֗עַ הֶחָכָ֤ם יִֽהְיֶה֙ א֣וֹ סָכָ֔ל וְיִשְׁלַט֙ בְּכָל־עֲמָלִ֔י שֶׁעָמַ֥לְתִּי וְשֶׁחָכַ֖מְתִּי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל:
[כ] וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִ֖י לְיַאֵ֣שׁ אֶת־לִבִּ֑י עַ֚ל כָּל־הֶ֣עָמָ֔ל שֶׁעָמַ֖לְתִּי תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[כא] כִּי־יֵ֣שׁ אָדָ֗ם שֶׁעֲמָל֛וֹ בְּחָכְמָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכִשְׁר֑וֹן וּלְאָדָ֞ם שֶׁלֹּ֤א עָֽמַל־בּוֹ֙ יִתְּנֶ֣נּוּ חֶלְק֔וֹ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרָעָ֥ה רַבָּֽה:
[כב] כִּ֠י מֶֽה־הֹוֶ֤ה לָאָדָם֙ בְּכָל־עֲמָל֔וֹ וּבְרַעְי֖וֹן לִבּ֑וֹ שְׁה֥וּא עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[כג] כִּ֧י כָל־יָמָ֣יו מַכְאֹבִ֗ים וָכַ֙עַס֙ עִנְיָנ֔וֹ גַּם־בַּלַּ֖יְלָה לֹא־שָׁכַ֣ב לִבּ֑וֹ גַּם־זֶ֖ה הֶ֥בֶל הֽוּא:
[כד] אֵֽין־ט֤וֹב בָּאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְהֶרְאָ֧ה אֶת־נַפְשׁ֛וֹ ט֖וֹב בַּעֲמָל֑וֹ גַּם־זֹה֙ רָאִ֣יתִי אָ֔נִי כִּ֛י מִיַּ֥ד הָאֱלֹהִ֖ים הִֽיא:
[כה] כִּ֣י מִ֥י יֹאכַ֛ל וּמִ֥י יָח֖וּשׁ ח֥וּץ מִמֶּֽנִּי:
[כו] כִּ֤י לְאָדָם֙ שֶׁטּ֣וֹב לְפָנָ֔יו נָתַ֛ן חָכְמָ֥ה וְדַ֖עַת וְשִׂמְחָ֑ה וְלַחוֹטֶא֩ נָתַ֨ן עִנְיָ֜ן לֶאֱסֹ֣ף וְלִכְנ֗וֹס לָתֵת֙ לְטוֹב֙ לִפְנֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:

פרק ב
(א) אמרתי - ידבר עם נפשו , לעיקר ההוללות (ראה קה' א , יז): לכה נא אנסכה בשמחה; אם החכמה תוליד כעס (ראה שם , יח) , תֵעזב , ואשוב להתעסק בדברי שמחה ולנסך היין. כעניין "ושתו ביין מסכתי" (מש' ט , ה) , ואם הם שני שרשים. והוא מהבניין 'הדגוש' , כמו "אדברה" (איוב לב , כ); "וינסך אותם" (דה"א יא , יח) - כמו "וידבר" (בר' ח , טו). ויש אומרים , כי מן "ניסה" (בר' כב , א) הוא , והכ"ף - לדמות הנוכח , כענין 'אנסה אותך'; כמו "אחוך שמע לי" (איוב טו , יז); "אכנך ולא ידעתני" (יש' מה , ד). (ב) לשחוק - ואמרתי כי הנוטה לשחוק , שהוא מהולל. ואמרתי בעבור השמחה: מה זו (בנוסחנו: זֹה) עושה? מה תועיל ומה טוב תעשה? והלמ"ד - כמו למ"ד "אמרי לי אחי הוא" (בר' כ , יג); "ואמר פרעה לבני ישראל" (שמ' יד , ג). (ג) תרתי - כאשר ראיתי שהחכמה לבדה תוליד כאב (ראה לעיל , א; קה' א , יח) , והשחוק לבדו לא יועיל (ראה לעיל , ב) , חפשתי דרך לחבר בין שניהם , ומשכתי בשרי ביין כדי שאשמח ― ועניין בשרי - גופי ― ולבי נוהג בחכמה; לבי - תמורת 'שכלי ונשמתי'. ונוהג - פועל יוצא , והפעול חסר; ועניינו: ולבי נוהג דבריו בחכמה , ויאחז מעט מהסכלות שהוא תאות זה העולם; וכל זה עד שיורה אי זה דרך הטוב. (ד) הגדלתי (מעשי) - עשיתי מעשים גדולים. או: הגדלתי הוני; כמו "עשה לי את כל הכבוד הזה" (ראה בר' לא , א). (ה) עשיתי. 'גן' - לשון זכר: "גן נעול" (שה"ש ד , יב) , ולשון נקבה: "לעבדה ולשמרה" (בר' ב , טו); ורבים: "גנים" (שה"ש ד , טו) וגנות. וה'גן' יש בו אילנים רבים ממינים רבים , וה'פרדס' הוא ממין אחד; והראיה: "פרדס רמונים" (שה"ש ד , יג). (ו) עשיתי. ברכות מים - שיתחברו ממטר השמים להשקות יער צומח עצים שאין להם פרי , כמו ארזים וברושים. (ז) קניתי. ובני בית - שנולדו בביתי. ומלת צאן - כלל לכבשים ולעזים; והראיה: "משכו וקחו לכם צאן" (שמ' יב , כא; שם , ה). (ח) כנסתי - חברתי , כמו "לך כנוס את כל היהודים" (אס' ד , טז). ומלת 'סגולה' - דבר נחמד שמור להתפאר בו , כמו האבנים היקרות הנמצאות אצל המלכים , ודברים נחמדים ימצאו במדינה אחת לבדה. ועניין שדה ושדות - הם הנשים; ויורה עליו: ותענוגות בני האדם. ועוד , שהזכיר דברי כל תאות העולם מבניין ונטיעה ומקנה (ראה לעיל , ד - ז) וסגולה ושמוע שירים , ואין זכרון לנשים. ונחלקו המפרשים במלת שדה , והטוב שבכולם שהוא מן 'שדד': הנשים השדודות הנלקחות בחזקה בשוד ושביה , שיבחר מהן כפי תאוותו. ועניין ושדות - אחת ורבות; כמו "רחם רחמתים לראש גבר" (שו' ה , ל) - בעלת רחם , אשה אחת ושתים; והעניין , שלא תאמר: אחת לבדה , כי יש מי שתפש שתים. (ט) וגדלתי. גדלתי - פועל עומד: הייתי גדול בכל דברי , והוספתי גדולה בדברי העולם; אף חכמתי עמדה לי. (י) וכל אשר. יש אומרים: אצלתי - שהוא מן 'אֵצל'; והעניין: לקחתי כך מאצלו; והוא מהבניין 'הקל' , ומלת "ויאצל" (במ' יא , כה) - מהבניין 'הכבד'; והיה ראוי להראות האל"ף , כמו "יחזק במעוזי" (יש' כז , ה) שהוא מן "החזיק" (דב' כב , כה). ושִמְחתי בעמלי היתה שכר יגיעתי , והיא לבדה היתה חלקי. (יא) ופניתי - וכמו שפניתי בכל מעשיי , ראה לבי שהכל הבל. (יב) ופניתי. העניין: אני הנה התעסקתי בחכמה ובהוללות - שהוא היין , בעבור שהמשתכר ממנו יתהולל וישתגע. וסכלות - הוא הבניין וקנות ההון. כי מה האדם - כמו "יי' מה אדם ותדעהו" (תה' קמד , ג) , וכן "מה אנוש כי תזכרנו" (תה' ח , ה); והענין: כאשר ראיתי שמש וירח וכוכבים אשר כוננת (ראה שם , ד) , שהעולם כולו תחת כוכב אחד עומד , אמרתי: "מה אנוש כי תזכרנו" ועשית לו גדולה ומעלה יתירה?! והענין: כי מה יכולת תהיה באדם שיבוא אחרַי ויחשוב שיעשה דבר שלא עשוהו הקדמונים? כי הבא אחרַי , שאני המלך , וכל מה שיעשה כבר עשוהו אחרים. ותחסר מלת 'העושים'; כמו "ויאמר ליוסף" (בר' מח , א) - שלא זכר שם האומר; וכן "אשר ילדה אותה ללוי" (במ' כו , נט); ורבים כמוהם. ויש אומרים , כי המלך - מן "וימלך לבי עלי" (נחמ' ה , ז); והעניין: כי מה האדם? והתשובה: שיבוא אחרי העיצה , וירדוף אחרי כל אשר עשו הקדמונים; ואיננו נכון. (יג) וראיתי - כמו שהאור יבדיל הצורות ויַראה הקרובים והרחוקים , ויעמיד כל דבר על מתכונתו , כן דרך החכמה. (יד) החכם - דימה החכם לפיקח שיש לו עינים בראשו , שילך לכל מקום שירצה ויראה הדרך הישרה והעקלקלות. והכסיל בחשך ילך , לא ידע במה יכשל. וזה ידעתי , וגם ידעתי שמקרה אחד יקרה את כולם. (טו) ואמרתי: זה המקרה הוא שיקרה לכל באי העולם , מטוב ומרע. ועניין ולמה חכמתי - בכל מה שהתעסק בדברי העולם; כמו "שעמלתי ושחכמתי תחת השמש" (להלן , יט). ודברתי בלבי שגם זו החכמה היא הבל. (טז) כי. בעבור שהכל יסור , גם ישָכַח; והוא שאמר "שגם זה הבל" (לעיל , טו) , בעבור שאין זכרון לחכם עם הכסיל. ואם היה לו זכר ימים או שנים מעטים , בימים הבאים הכל נשכח , והרעה הקשה - שימות החכם עם הכסיל. ומלת כבר בעניינה איננה נמצאה בכל המקרא , רק בספר הזה. ואמר אחד מהמפרשים , שהיא תורֶה על דבר עבר; וכאשר עמד בפניו בשכבר הימים הבאים , אמר: היה ראוי להיות 'כשכבר'; וענין , כי הכל יהי נשכח בימים הבאים כמו בזמן שעבר. ויותר נכון היות פירושו כמו כן. (יז) ושנאתי. יש 'חיים' בלשון הקודש - שם התואר לרבים , כמו "חיים כולכם היום" (דב' ד , ד); ויש חיים שהוא שֵם , לא תואר , כמו "מות וחיים" (מש' יח , כא). ולא בא ממנו לשון יחיד , כמו "נעורים" (יש' נד , ו) ו"זקונים" (בר' לז , ג) ו"מלואים" (שמ' כה , ז) , ורבים כמוהם. והחיים בפסוק הזה הוא שֵם. (יח) ושנאתי. כל 'עמל' בספר הזה - ברוב יגיעת מעשה , כמו "אשר לא עמלת בו" (יונה ד , י). ויפרד ממנו מעט: "עמל ואון" (חב' א , ג); "והביט אל עמל" (שם , יג); וכן "ורהבם עמל ואון" (תה' צ , י) - ועניינו: "ימי שנותינו" (שם) ספורים , יש להם תחלה וסוף , וימי הממשלת והרהב רובם עמל ואון , והם ימי הנעורים , וחיש יכרתו ויגוזו מהרה כאלו נעוף (ראה שם). (יט) ומי. לעולם ה"א התמה בשוא ופתח , חוץ אם יהיה אחריו שוא נע ופתח , כמו "הבמחנים" (במ' יג , יט) , ומלת "הייטב בעיני יי'" (וי' י , יט). ואחרי ה"א הידיעה - דגש. ואם אחר הה"א אחד מאותיות א"ח הע"ר , יפתח שלה"א התמה. ופעמים בעֵין ה"א הידיעה , והרוב קמוץ. ובא החכם בפתח קטן בעבור כובד הלשון , בעבור שיש אחריו שני קמצין; ואין הפרש בין "החכם עיניו בראשו" (לעיל , יד) ובין החכם יהיה. ובלשון (כנראה צ"ל: ובלשונות) רבים יפתח שלהתמה , ושלהידיעה - קמוץ. (כ) וסבותי - כאדם שהוא מיסב פניו לדרך אחרת , והוא: ליאש; הפך הדרך הראשונה (ראה לעיל , א). ומלת ליאש - מהבניין 'הכבד' , והיה ראוי להדגש לולי היות האלף מהגרון; וכמוהו "ונואש ממני שאול" (ש"א כז , א). (כא) כי יש שעמל בדברי העולם ברוב חכמתו , והשיג אל תאות לבו שרדף אחריה , ויש אחר שלא עמל בו , יתננו לו חלקו. וזה העניין הוא שלמעלה , שאמר: "שאני עמלתי ושחכמתי תחת השמש" (צירוף של פס' יח - יט) ― ודע שמלת 'חכמתי' - מהפעלים העומדים , ופירושו: שעמלתי בחכמה ― והיורש אותי יקח הכל בלא עמל. ויתכן היות מלת יתננו כמו 'יתן לו' , כי הוא פועל יוצא לשני פעולים; וכמוהו "כי ארץ הנגב נתתני" (יהו' טו , יט). ועניין חלקו - החלק שיצא בגורלו מן השמים; כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראה מו"ק כח , א): בני חיי ומזוני וגו'. (כב) כי מה יהיה לו מיתרון בכל עמלו ורוב מחשבותיו? כי ידוע שהעשיר בפחד ומחשבות רבות. (כג) כי כל - כל היום שהוא בהקיץ כל ענייניו בכאב נפש וכעס , בעבור שלא יתכנו לו דבריו תמיד כפי מחשבתו. גם בלילה לבו בחלום לא ינוח , כי רובי החלומות כפי מחשבת היום. (כד) אין - לא מצא זה העמל בכל יגיעתו חוץ מהמאכל והמשתה; ויחסר מקום 'רק' או הדומה לו , וכן הוא: אין טוב באדם , רק שיאכל ושתה; וכמוהו "כי אינם יודעים לעשות רע" (קה' ד , יז). ועניין כי מיד האלהים הוא (בנוסחנו: היא) - שהמקבץ ממון הוא כמו שומר , ואין לו רשות לגעת בו עד שיתן לו האלהים רשות. (כה) כי. זה תמה: למה לא יחשוב העמל לקבץ ממון , ולא יאכל כל מה שיתאוה? כי מי יאכל ממוני לבד ממני? והעניין: היש מי שהוא ראוי לאכול אותו כמוני? וידוע כי האומר לבד מזה עניינו הבל , ודבר זה לבדו יצא מזה הכלל. וכן עניין חוץ; ואין כלשון הזה במקרא כי אם בדברי הקדמונים מעתיקי המצות , זכרם לחיי הבא (ראה ברכות ז , א). ויחוש - כמו למהר לכל תאותו; כמו "מהרה חושה" (ש"א כ , לח). (כו) כי לאדם - יש אדם שהוא טוב לפני האלהים , ולא נתן לו עמל , רק נתן לו חכמה ודעת ושמחה בממון אחֵר שיָגע בו; כעניין "יכין וצדיק ילבש" (איוב כז , יז). או יהיה פירוש ושמחה - שמחתו בחלקו , אם רב אם מעט. ולחוטא נתן עסק להתעסק לאסוף ממון , ויתננו בסוף לאדם שהוא טוב לפני האלהים לתתו לו. והנה נמצא המתעסק בקיבוץ הממון התעסק בהבל ורעות רוח.