מאגר הכתר קהלת פרק ב עם פירוש רשב"ם

פרק ב
[א] אָמַ֤רְתִּי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י לְכָה־נָּ֛א אֲנַסְּכָ֥ה בְשִׂמְחָ֖ה וּרְאֵ֣ה בְט֑וֹב וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא הָֽבֶל:
[ב] לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה־זֹּ֥ה עֹשָֽׂה:
[ג] תַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י לִמְשׁ֥וֹךְ בַּיַּ֖יִן אֶת־בְּשָׂרִ֑י וְלִבִּ֞י נֹהֵ֤ג בַּֽחָכְמָה֙ וְלֶאֱחֹ֣ז בְּסִכְל֔וּת עַ֣ד אֲשֶׁר־אֶרְאֶ֗ה אֵי־זֶ֨ה ט֜וֹב לִבְנֵ֤י הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֤ר יַעֲשׂוּ֙ תַּ֣חַת הַשָּׁמַ֔יִם מִסְפַּ֖ר יְמֵ֥י חַיֵּיהֶֽם:
[ד] הִגְדַּ֖לְתִּי מַעֲשָׂ֑י בָּנִ֤יתִי לִי֙ בָּתִּ֔ים נָטַ֥עְתִּי לִ֖י כְּרָמִֽים:
[ה] עָשִׂ֣יתִי לִ֔י גַּנּ֖וֹת וּפַרְדֵּסִ֑ים וְנָטַ֥עְתִּי בָהֶ֖ם עֵ֥ץ כָּל־פֶּֽרִי:
[ו] עָשִׂ֥יתִי לִ֖י בְּרֵכ֣וֹת מָ֑יִם לְהַשְׁק֣וֹת מֵהֶ֔ם יַ֖עַר צוֹמֵ֥חַ עֵצִֽים:
[ז] קָנִ֙יתִי֙ עֲבָדִ֣ים וּשְׁפָח֔וֹת וּבְנֵי־בַ֖יִת הָ֣יָה לִ֑י גַּ֣ם מִקְנֶה֩ בָקָ֨ר וָצֹ֤אן הַרְבֵּה֙ הָ֣יָה לִ֔י מִכֹּ֛ל שֶׁהָי֥וּ לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָֽם:
[ח] כָּנַ֤סְתִּי לִי֙ גַּם־כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב וּסְגֻלַּ֥ת מְלָכִ֖ים וְהַמְּדִינ֑וֹת עָשִׂ֨יתִי לִ֜י שָׁרִ֣ים וְשָׁר֗וֹת וְתַעֲנֻג֛וֹת בְּנֵ֥י הָאָדָ֖ם שִׁדָּ֥ה וְשִׁדּֽוֹת:
[ט] וְגָדַ֣לְתִּי וְהוֹסַ֔פְתִּי מִכֹּ֛ל שֶׁהָיָ֥ה לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָ֑ם אַ֥ף חָכְמָתִ֖י עָ֥מְדָה לִּֽי:
[י] וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י לֹ֥א אָצַ֖לְתִּי מֵהֶ֑ם לֹֽא־מָנַ֨עְתִּי אֶת־לִבִּ֜י מִכָּל־שִׂמְחָ֗ה כִּֽי־לִבִּ֤י שָׂמֵחַ֙ מִכָּל־עֲמָלִ֔י וְזֶֽה־הָיָ֥ה חֶלְקִ֖י מִכָּל־עֲמָלִֽי:
[יא] וּפָנִ֣יתִֽי אֲנִ֗י בְּכָֽל־מַעֲשַׂי֙ שֶׁעָשׂ֣וּ יָדַ֔י וּבֶֽעָמָ֖ל שֶׁעָמַ֣לְתִּי לַעֲשׂ֑וֹת וְהִנֵּ֨ה הַכֹּ֥ל הֶ֙בֶל֙ וּרְע֣וּת ר֔וּחַ וְאֵ֥ין יִתְר֖וֹן תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[יב] וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חָכְמָ֔ה וְהוֹלֵל֖וֹת וְסִכְל֑וּת כִּ֣י׀ מֶ֣ה הָאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת אֲשֶׁר־כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ:
[יג] וְרָאִ֣יתִי אָ֔נִי שֶׁיֵּ֥שׁ יִתְר֛וֹן לַחָכְמָ֖ה מִן־הַסִּכְל֑וּת כִּֽיתֲר֥וֹן הָא֖וֹר מִן־הַחֹֽשֶׁךְ:
[יד] הֶֽחָכָם֙ עֵינָ֣יו בְּרֹאשׁ֔וֹ וְהַכְּסִ֖יל בַּחֹ֣שֶׁךְ הוֹלֵ֑ךְ וְיָדַ֣עְתִּי גַם־אָ֔נִי שֶׁמִּקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם:
[טו] וְאָמַ֨רְתִּֽי אֲנִ֜י בְּלִבִּ֗י כְּמִקְרֵ֤ה הַכְּסִיל֙ גַּם־אֲנִ֣י יִקְרֵ֔נִי וְלָ֧מָּה חָכַ֛מְתִּי אֲנִ֖י אָ֣ז יֹתֵ֑ר וְדִבַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל:
[טז] כִּי֩ אֵ֨ין זִכְר֧וֹן לֶחָכָ֛ם עִֽם־הַכְּסִ֖יל לְעוֹלָ֑ם בְּשֶׁכְּבָ֞ר הַיָּמִ֤ים הַבָּאִים֙ הַכֹּ֣ל נִשְׁכָּ֔ח וְאֵ֛יךְ יָמ֥וּת הֶחָכָ֖ם עִֽם־הַכְּסִֽיל:
[יז] וְשָׂנֵ֙אתִי֙ אֶת־הַ֣חַיִּ֔ים כִּ֣י רַ֤ע עָלַי֙ הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה שֶֽׁנַּעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּֽי־הַכֹּ֥ל הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:
[יח] וְשָׂנֵ֤אתִֽי אֲנִי֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י שֶׁאֲנִ֥י עָמֵ֖ל תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ שֶׁ֣אַנִּיחֶ֔נּוּ לָאָדָ֖ם שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽי:
[יט] וּמִ֣י יוֹדֵ֗עַ הֶחָכָ֤ם יִֽהְיֶה֙ א֣וֹ סָכָ֔ל וְיִשְׁלַט֙ בְּכָל־עֲמָלִ֔י שֶׁעָמַ֥לְתִּי וְשֶׁחָכַ֖מְתִּי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל:
[כ] וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִ֖י לְיַאֵ֣שׁ אֶת־לִבִּ֑י עַ֚ל כָּל־הֶ֣עָמָ֔ל שֶׁעָמַ֖לְתִּי תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[כא] כִּי־יֵ֣שׁ אָדָ֗ם שֶׁעֲמָל֛וֹ בְּחָכְמָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכִשְׁר֑וֹן וּלְאָדָ֞ם שֶׁלֹּ֤א עָֽמַל־בּוֹ֙ יִתְּנֶ֣נּוּ חֶלְק֔וֹ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרָעָ֥ה רַבָּֽה:
[כב] כִּ֠י מֶֽה־הֹוֶ֤ה לָאָדָם֙ בְּכָל־עֲמָל֔וֹ וּבְרַעְי֖וֹן לִבּ֑וֹ שְׁה֥וּא עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[כג] כִּ֧י כָל־יָמָ֣יו מַכְאֹבִ֗ים וָכַ֙עַס֙ עִנְיָנ֔וֹ גַּם־בַּלַּ֖יְלָה לֹא־שָׁכַ֣ב לִבּ֑וֹ גַּם־זֶ֖ה הֶ֥בֶל הֽוּא:
[כד] אֵֽין־ט֤וֹב בָּאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְהֶרְאָ֧ה אֶת־נַפְשׁ֛וֹ ט֖וֹב בַּעֲמָל֑וֹ גַּם־זֹה֙ רָאִ֣יתִי אָ֔נִי כִּ֛י מִיַּ֥ד הָאֱלֹהִ֖ים הִֽיא:
[כה] כִּ֣י מִ֥י יֹאכַ֛ל וּמִ֥י יָח֖וּשׁ ח֥וּץ מִמֶּֽנִּי:
[כו] כִּ֤י לְאָדָם֙ שֶׁטּ֣וֹב לְפָנָ֔יו נָתַ֛ן חָכְמָ֥ה וְדַ֖עַת וְשִׂמְחָ֑ה וְלַחוֹטֶא֩ נָתַ֨ן עִנְיָ֜ן לֶאֱסֹ֣ף וְלִכְנ֗וֹס לָתֵת֙ לְטוֹב֙ לִפְנֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:

פרק ב
(א) (אמרתי אני בלבי) - 'פיר פנשימיי' (בלעז). לכה נא - וכך אמר לי לבי: לכה נא וראה בטוב. אנסכה - לשון 'נסיכוּת' וקצינוּת. אתנהג עצמי בנסיכות של שמחה , לשמוע קול שׁרים וקול שׁרות , למען אהיה שמח וטוב לב. בטוב - בשחוק וששון. והנה גם הוא הבל - גם דבר זה הוא לי להבל. כי מה יתרון לי בשמחה ושחוק?! (ב) מהולל - שוטה. לשחוק - על השחוק אמרתי שהוא מהולל. ועל שמחה אמרתי: מה זו טובה עושה היא ומה יתרון בה. 'לשחוק' , שהוא לשון זכר , מוסב על "וראה בטוב" (לעיל , א) , שגם הוא לשון זכר. 'ולשמחה' מוסב על "אנסכה בשמחה" (שם). לשחוק ולשמחה - פתרונו: על השחוק ועל השמחה; כמו "כאשר דבר לך" (דב' יב , כ) , שפתרונו: כאשר דבר עליך; וכן "אמרי לי אחי הוא" (בר' כ , יג) - אמרי עלי אחי הוא. (ג) תרתי בלבי - הייתי תר ודורש בעצמי. למשוך ביין - להתענג ולשמח עצמי ביין; דוגמת "יין ישמח לבב אנוש" (תה' קד , טו). ולבי נוהג בחכמה שאין בה עומק , שהיא צריכה לעולם. וכן לאחוז בסיכלות , כופל לשונו. אבל "כי ברוב חכמה" של מעלה (קה' א , יח) היא חכמה עמוקה , שאין בני אדם צריכין לה ואין רגילין בה. עד אשר אראה - שאיני יודע על איזה דבר לסמוך ללכת בו. איזה (בנוסחנו: אי - זה) טוב - איזה עיניין טוב הוא. מספר ימי חייהם - בחייהם. (ו) צומח - לשון גידול. (ז) מכל שהיה (בנוסחנו: שהיו) לפניי - יותר מכל אדם שהיו לפני בירושלים , קודם שנולדתי. (ח) וסגולת מלכים - אוצרות חמדת מלכים. והמדינות - ואוצרות חמדת המדינות. עשיתי לי - תיקנתי לצורכי; כמו "ובן הבקר אשר עשה" (בר' יח , ח) , וכן "ועשתה את צפורניה" (דב' כא , יב). שדה ושדות - כמו 'שידה תיבה ומגדל' (ראה משנה שבת טז , ה) , והן עגלות צב (ע"פ במ' ז , ג) לתענוג ולנוי. (ט) וגדלתי והוספתי - בעושר , לעשות כל המעשים האלה ברוב עושרי וכבודי. אף חכמתי - גם חכמה היתה לי; ושתיהן הבל בעיניי. וכן לשון צח של פרשה , כי גם אותן שלשה דברים שנתן לו הקדוש ברוך הוא , עושר וחכמה וחיים , הן לפניו להבל. ועושר וחכמה מזכיר במקרא זה שהן הבל , וגם את החיים מזכיר למטה , שנאמר "ושנאתי את החיים" וגו' (להלן , יז). (י) לא אצלתי - לא הבדלתי מהם , שעשיתי לי כל דבר חשיבות אשר ראיתי. כי לבי שמח - שהרי לבי היה שמח. זה היה חלקי - חלק זה היה לי. (יא) ופניתי אני - לתת לבי בכל המעשים האלה , ומצאתים כולם הבל. וזהו שנאמר למעלה "מה יתרון לאדם בכל עמלו" וגו' (קה' א , ג). (יב) כי מה האדם - שהרי מה לו על האדם שהוא בא אחר המלך להתחנן לפניו ולבקש על נפשו (ע"פ אס' ד , ח). את אשר כבר עשוהו - לאחר שכבר גמרו גמר דינו. שלאחר שנגמר הדין שוב אין לו תקנה , והבל הוא זה שבא אחר גמר דין לבקש חנינה. (יג-יד) וראיתי אני - שנתתי לבי לדבר זה (ראה קה' א , יג). לחכמה - למ"ד פתוחה. היא חכמה הרגילה וצריכה לעולם , שאינה עמוקה: לַחכמה כמו 'לְהַחכמה' , לאותה חכמה שאנו רגילין בה. אבל אילו תנקד למ"ד בחטף , אז תהיה נשמעת התיבה חכמה עמוקה ויתירה. חכמה נמשלה לאור וסכלות לחשך , וזהו שנאמר: החכם עיניו בראשו וגו' , שמשמר עצמו ללכת באור ואינו נופל , והכסיל הולך בחושך ונופל. וגם - בכל זאת , כזה כן זה , שמתים שניהם כאחד. (טו) גם אני יקרני - שאמות כאחד מן הכסילים , ואיזה ריוח יש לי בחכמתי יותר ממנו? שגם זה הבל - ועל כן נאמר "מה יתרון לאדם" (קה' א , ג). (טז) לחכם עם הכסיל - שהרי אין זכרון לא לזה ולא לזה , שכבר הכל נשכח בימים הבאים. ואיך ימות - הפסד גדול הוא זה שימות החכם עם הכסיל. בכל מקום שנאמר 'איך' - הוא דבר המתקיים , כמו "איך היתה לשמה" (יר' נ , כג); "איך נהפכת לי סורי הגפן נכרייה" (יר' ב , כא). (יז) ושנאתי את החיים - את החיוּת שנתן לי הקדוש ברוך הוא , שהוא אחד משלשה שנתן לי הקדוש ברוך הוא (ראה פירושו לעיל , ט) , שנאתי לפי שאין אני רואה באריכות ימיי רק הכל הבל. (יח) את (בנוסחנו: את כל) עמלי - ואת עושרי שאני עמל. תחת השמש - כמו "תחת השמים" (קה' א , יג ועוד). אחריו (בנוסחנו: אחרי) - היה אומר על עצמו , לפי שאינו רוצה לתלות קללות מיתה בעצמו. ויש לומר: אחריו של ממון. (יט) ומי יודע - על בני שיבוא אחרי , אם יהיה חכם וישלוט (בנוסחנו: וישלַט) בכל עמלי , שיתקיים עושרי בידו , או סכל יהיה ויפול עמלי ועושרי מידו ליד אחרים. גם זה הבל - שאם הוא סכל יצא עמלי מידו , ונמצא שעל הבל עמלתי בו. (כ-כא) וסבותי אני - ועל כן סבותי ונתייאשתי בלבי על כל עמלי; שהרי יש לך אדם בעולם כמותי , שטרח בחכמה ובדעת ובכשרון לקנות ממון , ולאדם שלא טרח בו , הקדוש ברוך הוא יתננו. גם זה הבל - ועל הבל טרח בו הראשון. (כב-כג) כי מה הווה לאדם - שהרי איזה ריווח הווה ויש לו לאדם שהוא טורח בו , שהרי כל ימיו מכאובים וכל מנהגו בכעס , מחמת שהוא מחשב ומחזר לקנות ממון. וגם בלילה , כשהוא שוכב על משכבו , לבו אינו שוכב , כי תמיד לבו חושב שלא יברח ולא יסתלק הממון מידו. וזהו שנאמר למטה "והשבע לעשיר אינינו מניח" וגו' (קה' ה , יא). (כד) אין טוב... שיאכל - אין דבר טוב בעיסקי האדם אלא שיאכל ושתה , להראות לעצמו טובה בעמל ממונו אשר טרח בו. כי מן השמים הוא דבר זה שאין בו הבל. אבל כל הדברים הללו אשר סיפרתי למעלה , כולן דברי הבל הם. (כה-כו) כי מי יאכל - שהרי מי הוא שראוי לאכול ולמהר לשמוח בעמלי מבלעדי? ועל כן יש לי לאכול ולשתות ולשמוח בטוב בעמלי. כי לאדם שטוב לפניו - שהרי לאדם שהוא טוב לפני הקדוש ברוך הוא כמני , נתן הקדוש ברוך הוא מזל לאסוף ממון לצורכו ולהנאתו. ולאדם חוטא נתן הקדוש ברוך הוא עיניין לאסוף ממון לצורך אחר שהוא טוב בעיניו; דוגמת "יכין רשע (לפנינו ללא 'רשע') וצדיק ילבש" (איוב כז , יז). גם זה הבל - ונמצא שעל חנם טרח בו החוטא. ועל כן יש לי לאכול ולשתות ולשמוח בעמלי.