מאגר הכתר קהלת פרק ב עם פירוש רלב"ג

פרק ב
[א] אָמַ֤רְתִּי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י לְכָה־נָּ֛א אֲנַסְּכָ֥ה בְשִׂמְחָ֖ה וּרְאֵ֣ה בְט֑וֹב וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא הָֽבֶל:
[ב] לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה־זֹּ֥ה עֹשָֽׂה:
[ג] תַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י לִמְשׁ֥וֹךְ בַּיַּ֖יִן אֶת־בְּשָׂרִ֑י וְלִבִּ֞י נֹהֵ֤ג בַּֽחָכְמָה֙ וְלֶאֱחֹ֣ז בְּסִכְל֔וּת עַ֣ד אֲשֶׁר־אֶרְאֶ֗ה אֵי־זֶ֨ה ט֜וֹב לִבְנֵ֤י הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֤ר יַעֲשׂוּ֙ תַּ֣חַת הַשָּׁמַ֔יִם מִסְפַּ֖ר יְמֵ֥י חַיֵּיהֶֽם:
[ד] הִגְדַּ֖לְתִּי מַעֲשָׂ֑י בָּנִ֤יתִי לִי֙ בָּתִּ֔ים נָטַ֥עְתִּי לִ֖י כְּרָמִֽים:
[ה] עָשִׂ֣יתִי לִ֔י גַּנּ֖וֹת וּפַרְדֵּסִ֑ים וְנָטַ֥עְתִּי בָהֶ֖ם עֵ֥ץ כָּל־פֶּֽרִי:
[ו] עָשִׂ֥יתִי לִ֖י בְּרֵכ֣וֹת מָ֑יִם לְהַשְׁק֣וֹת מֵהֶ֔ם יַ֖עַר צוֹמֵ֥חַ עֵצִֽים:
[ז] קָנִ֙יתִי֙ עֲבָדִ֣ים וּשְׁפָח֔וֹת וּבְנֵי־בַ֖יִת הָ֣יָה לִ֑י גַּ֣ם מִקְנֶה֩ בָקָ֨ר וָצֹ֤אן הַרְבֵּה֙ הָ֣יָה לִ֔י מִכֹּ֛ל שֶׁהָי֥וּ לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָֽם:
[ח] כָּנַ֤סְתִּי לִי֙ גַּם־כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב וּסְגֻלַּ֥ת מְלָכִ֖ים וְהַמְּדִינ֑וֹת עָשִׂ֨יתִי לִ֜י שָׁרִ֣ים וְשָׁר֗וֹת וְתַעֲנֻג֛וֹת בְּנֵ֥י הָאָדָ֖ם שִׁדָּ֥ה וְשִׁדּֽוֹת:
[ט] וְגָדַ֣לְתִּי וְהוֹסַ֔פְתִּי מִכֹּ֛ל שֶׁהָיָ֥ה לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָ֑ם אַ֥ף חָכְמָתִ֖י עָ֥מְדָה לִּֽי:
[י] וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י לֹ֥א אָצַ֖לְתִּי מֵהֶ֑ם לֹֽא־מָנַ֨עְתִּי אֶת־לִבִּ֜י מִכָּל־שִׂמְחָ֗ה כִּֽי־לִבִּ֤י שָׂמֵחַ֙ מִכָּל־עֲמָלִ֔י וְזֶֽה־הָיָ֥ה חֶלְקִ֖י מִכָּל־עֲמָלִֽי:
[יא] וּפָנִ֣יתִֽי אֲנִ֗י בְּכָֽל־מַעֲשַׂי֙ שֶׁעָשׂ֣וּ יָדַ֔י וּבֶֽעָמָ֖ל שֶׁעָמַ֣לְתִּי לַעֲשׂ֑וֹת וְהִנֵּ֨ה הַכֹּ֥ל הֶ֙בֶל֙ וּרְע֣וּת ר֔וּחַ וְאֵ֥ין יִתְר֖וֹן תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[יב] וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חָכְמָ֔ה וְהוֹלֵל֖וֹת וְסִכְל֑וּת כִּ֣י׀ מֶ֣ה הָאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת אֲשֶׁר־כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ:
[יג] וְרָאִ֣יתִי אָ֔נִי שֶׁיֵּ֥שׁ יִתְר֛וֹן לַחָכְמָ֖ה מִן־הַסִּכְל֑וּת כִּֽיתֲר֥וֹן הָא֖וֹר מִן־הַחֹֽשֶׁךְ:
[יד] הֶֽחָכָם֙ עֵינָ֣יו בְּרֹאשׁ֔וֹ וְהַכְּסִ֖יל בַּחֹ֣שֶׁךְ הוֹלֵ֑ךְ וְיָדַ֣עְתִּי גַם־אָ֔נִי שֶׁמִּקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם:
[טו] וְאָמַ֨רְתִּֽי אֲנִ֜י בְּלִבִּ֗י כְּמִקְרֵ֤ה הַכְּסִיל֙ גַּם־אֲנִ֣י יִקְרֵ֔נִי וְלָ֧מָּה חָכַ֛מְתִּי אֲנִ֖י אָ֣ז יֹתֵ֑ר וְדִבַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל:
[טז] כִּי֩ אֵ֨ין זִכְר֧וֹן לֶחָכָ֛ם עִֽם־הַכְּסִ֖יל לְעוֹלָ֑ם בְּשֶׁכְּבָ֞ר הַיָּמִ֤ים הַבָּאִים֙ הַכֹּ֣ל נִשְׁכָּ֔ח וְאֵ֛יךְ יָמ֥וּת הֶחָכָ֖ם עִֽם־הַכְּסִֽיל:
[יז] וְשָׂנֵ֙אתִי֙ אֶת־הַ֣חַיִּ֔ים כִּ֣י רַ֤ע עָלַי֙ הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה שֶֽׁנַּעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּֽי־הַכֹּ֥ל הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:
[יח] וְשָׂנֵ֤אתִֽי אֲנִי֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י שֶׁאֲנִ֥י עָמֵ֖ל תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ שֶׁ֣אַנִּיחֶ֔נּוּ לָאָדָ֖ם שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽי:
[יט] וּמִ֣י יוֹדֵ֗עַ הֶחָכָ֤ם יִֽהְיֶה֙ א֣וֹ סָכָ֔ל וְיִשְׁלַט֙ בְּכָל־עֲמָלִ֔י שֶׁעָמַ֥לְתִּי וְשֶׁחָכַ֖מְתִּי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל:
[כ] וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִ֖י לְיַאֵ֣שׁ אֶת־לִבִּ֑י עַ֚ל כָּל־הֶ֣עָמָ֔ל שֶׁעָמַ֖לְתִּי תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[כא] כִּי־יֵ֣שׁ אָדָ֗ם שֶׁעֲמָל֛וֹ בְּחָכְמָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכִשְׁר֑וֹן וּלְאָדָ֞ם שֶׁלֹּ֤א עָֽמַל־בּוֹ֙ יִתְּנֶ֣נּוּ חֶלְק֔וֹ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרָעָ֥ה רַבָּֽה:
[כב] כִּ֠י מֶֽה־הֹוֶ֤ה לָאָדָם֙ בְּכָל־עֲמָל֔וֹ וּבְרַעְי֖וֹן לִבּ֑וֹ שְׁה֥וּא עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[כג] כִּ֧י כָל־יָמָ֣יו מַכְאֹבִ֗ים וָכַ֙עַס֙ עִנְיָנ֔וֹ גַּם־בַּלַּ֖יְלָה לֹא־שָׁכַ֣ב לִבּ֑וֹ גַּם־זֶ֖ה הֶ֥בֶל הֽוּא:
[כד] אֵֽין־ט֤וֹב בָּאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְהֶרְאָ֧ה אֶת־נַפְשׁ֛וֹ ט֖וֹב בַּעֲמָל֑וֹ גַּם־זֹה֙ רָאִ֣יתִי אָ֔נִי כִּ֛י מִיַּ֥ד הָאֱלֹהִ֖ים הִֽיא:
[כה] כִּ֣י מִ֥י יֹאכַ֛ל וּמִ֥י יָח֖וּשׁ ח֥וּץ מִמֶּֽנִּי:
[כו] כִּ֤י לְאָדָם֙ שֶׁטּ֣וֹב לְפָנָ֔יו נָתַ֛ן חָכְמָ֥ה וְדַ֖עַת וְשִׂמְחָ֑ה וְלַחוֹטֶא֩ נָתַ֨ן עִנְיָ֜ן לֶאֱסֹ֣ף וְלִכְנ֗וֹס לָתֵת֙ לְטוֹב֙ לִפְנֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:

פרק ב
(א-ב) אמרתי אני בלבי: לכה נא אנסה אותך בשמחה וראות בטוב , ולא אטריח אותך בקנין החכמה (ראה לעיל , יז - יח) , אשר היא מונעת האדם מהתענג בשמחות הגופיות. והנה ראיתי שגם זה הוא הבל ודבר שאין בו תועלת , עד שמי שידרֹך לשחוק - שפטתי בו שהוא מהולל , ואמרתי לשמחה שהיא ממה שלא ימצא בו תועלת. (ג) תרתי בלבי לאחוז בתענוגים הגופיים עם השתדלותי בחכמה , עד אשר אבחן אי זה טוב לבני האדם - אם ההתעסקות בחכמה או ההתנהג בסכלות. (ד-ט) הגדלתי מעשי המרבים תענוגי: בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים עשיתי לי גנות ופרדסים נטעתי (בנוסחנו: ונטעתי) בהם עץ כל פרי. עשיתי לי ברכות מים להשקות מהם יער צומח עצים. קניתי לי (בנוסחנו: ללא 'לי') עבדים ושפחות ובני בית היה לי , גם מקנה בקר וצאן הרבה היה לי מכל האנשים שהיו לפני בירושלם. כנסתי לי גם כסף וזהב ומה שהוא מהקנינים , סגולת מלכים והמדינות , כדי שאתענג בכל הקנינים האלו. עשיתי לי שרים ושרות להתענג משיריהם , ועשיתי לי מכלי הזמר הנבחרים שבהם להתענג בנגונם. וגדלתי והוספתי בכל הקנינים מכל איש שהיה לפני בירושלם. ולא התרשלתי מפני זה מההשתדלות בחכמה , אבל שקדתי בה עם השתדלותי לאסוף אלו הקנינים. (י) וכל אשר שאלו עיני מחמודות העולם לא מנעתי מהם , לא מנעתי את לבי מכל שמחה כי לבי היה שמח מכל עמלי. והשמחה שהייתי שמח מכל עמלי היתה לבד חלקי מכל עמלי , כי אין בו תועלת זולת זה. (יא) וכאשר התבוננתי בכל אלו הקנינים , מצאתים כלם הבל ודבר שאין לו מציאות , לפי שאין יתרון תחת השמש; רוצה לומר , שאין באלו הקנינים דבר שלא יִפָּסֵד. (יב) והשתדלתי לראות מדרגת החכמה עם ההוללות והסכלות , לפי שכבר יֵחשב שאין ראוי לאדם להשתדל בחכמת הנמצאות , כי השגת האדם חלושה מאד מהשיג מה שהיה מאופן החכמה בבריאת השם יתעלה דבר - דבר מהדברים הנמצאים על האופן שהם עליו. ובהיות הענין כן , הנה יהיה השתדלות האדם בידיעת נימוס הנמצאות וסדרם וישרם - לבטלה , לפי שאי אפשר לו שישיגהו בשלמות. ואם לא ישיגהו בשלמות , הנה יהיה מה שהשיגוֹ זולת מה שחקר עליו , וזה ממה שיביא לחשוב שכבר יהיה לבטלה השתדלות האדם בקנין המושכלות. (יג) וראיתי אני מחשבה שנית , מַקְבלת לזאת המחשבה , והיא , שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך. וזה הענין מיחס החכמה אל הסכלות מבואר: (יד) החכם יהיו עיניו בראשו בכל מה שישתדל בהגעתו; רוצה לומר , שבראש פעולתו יראה התכלית אשר ישתדל בהגעתו וידרֹך אליו בסבות הנאותות; ולזה יתכן שיגיע אל התכלית אשר כיון אליו. ואולם הכסיל ילך בחשך ולא ידרוך אל מה שישתדל בהגעתו בסבות הנאותות , ולזה ימָנעו ממנו רוב הדברים אשר יכוין אליהם. והנה ידעתי גם אני שבכאן מחשבה תביא לחשוב , שלא יהיה מעלה וחשיבות לחכמה על הסכלות , והיא , שכבר ימָצא שמקרה אחד יקרה את כולם , ויִזּוֹקו יחד ברעות העולם. (טו) ואמרתי אני בלבי: אחר שהענין כן , שאין תחבולה לחכם להנצל מרעות הזמן , ויקרה לי מפני זה כמקרה הכסיל , ולמה חכמתי אני אז יותר? ודברתי בלבי , שגם זאת המחשבה היא ההבל ודבר בלתי צודק , ואין ראוי מפני זאת המחשבה להניח החכמה. וזה , שמה שימצא שיִשוו בו החכם הכסיל הוא מעטי. (טז-כ) וגם הזכרון שיהיה לאדם אחר המות לא יִשוו בו החכם והכסיל זמן ארוך , כי בימים הבאים ישָכחו אלו הדברים החולפים וגם ישָכַח מות החכם עם הכסיל במקרה אחד. ואפשר שנאמר שהרצון בזה , שהוא מרחיק שימותו החכם והכסיל במדרגה אחת , כי החכם יותר נשמר מהפגעים , מצד חכמתו , מהכסיל. או נאמר שהרצון בזה , שזכרון החכם יותר ארוך מזכרון הכסיל , עד שלא יתכן שיפסק זכרונם יחד. וכבר יראה מצד אחד , שהחכמה יותר יקרה מהסכלות (ראה לעיל , יג) , ואם יש בהשתדלותה העדר ההנאות הגופיות. וזה , שאלו ההנאות הם כולם הבל ודבר בטל , עד שאלו החיים הגופיים ראוי שירוחקו מזה הצד; כי ימצא בחיים הגופיים מרוע הסדור והחסרון מה שלא יעלם , עד שמה שידומה מְהַנה ימצא מכאיב. וישָחֲתו גם כן אלו הקנינים הגופיים ויסור התענוג המגיע מהם , לסבות רבות; אם מהמקרים הרעים הנופלים , כמו המלחמה והאש הנופל ושטף מים והפכת הארצות ושאר המקרים הנוהגים מנהגם , אם מפני שכל אלו הקנינים הם נפסדים בהכרח בבא עת הִפָּסדם. ועוד , שאע"פ שיהיו אלו הקנינים בלתי נפסדים , הנה ראוי שישָׂנאו וירוחקו , כי במות האדם יבצר ממנו התענוג שהיה לו בקנינים , כי לא במותו יקח הכל ולא ירדו אחריו קניניו (ע"פ תה' מט , יח). ואם אמרנו שכבר יורישם לבניו או לאוהביו וישמח ויתענג בזה , הנה עם כל אלו לא תשלַם לו שמחה בזאת ההורשה , כי מי יודע אם זה היורש יהיה חכם או סכל , וישלוט בכל עמלו שעמל והשתדל בקנינו בחכמה ובתחבולה. והנה מזה הצד ידאג המוריש , כי לא ידע איך יתנהג היורש בשמירת אלו הקנינים. וגם זה מה שיחוייב ממנו שיהיה שלמות הקנין הבל. ומפני זה סבבתי אני ליאש את לבי על כל העמל שעמלתי תחת השמש , (כא) ואפילו בעניני החכמה; כי כבר ימצא אדם שעמלו בקנין החכמה והדעת וכשרון המעשים , רוצה לומר , שהוא יחקור איך ראוי שיתנהג האדם במדותיו כדי שיִשלם בזה תקון הקבוץ המדיני ושלמות הנפש , והספרים שיחבר בזה בעמל רב - יתנם לאדם שלא עמל בהם , ויבא לו בלא עמל ויגיעה מה שבא לממציא אלו הספרים בעמל רב ויגיעה רבה. והנה אם הראשון לא השלים החקירה באופן שלם , יעזר האחרון המצאת החכמה ההיא או הנימוס המדיני. וזה גם כן ממה שיביא לחשֹב שראוי לאדם להרחיק היגיעה בקנין החכמה , לפי שהוא אפשר שלא תִשלַם לו המצאתה , ולא תִשלַם בזה נפשו; גם לא ייוחס המצאת החכמה ההיא אליו , אבל ייוחס אל מי שישלימה. ובכלל , זה הענין הוא הבל ורעה רבה , תקרה בענין החכמה ושלמות המדות. (כב-כג) כי מה הוה לאדם בכל עמלו שיעמול בקנין החכמה וביתר הקנינים , ובמה שתשוטט מחשבתו לחקור בדבר - דבר מהדברים הנמצאים? כי כל ימיו יהיו מכאובים , לרוב תשוקתו להגיע אל האמת בדרושים , וימצאהו קושי נפלא בהגעתם , ואולי לא יגיעו לו , עם רוב העמל. ולזה יכעס תמיד ולא ישכב לבו בלילה , לרוב שוטט מחשבתו בדרוש אשר יחקור בו , עד שימצא הדרך אשר יוליכהו אל הדרוש. והנה תמצא רבים השתדלו לחקור בדרוש - מה וחברו בו ולא הגיעו אליו , ונשאר עמלם להבל ולבטלה. (כד-כה) והנה זאת המחשבה תביא לחשוב , שאין ראוי שימנע האדם משמוח בעניני העולם. והנה תמצא גם כן בכאן מחשבה מקבלת לזאת המחשבה , והיא , שאין טוב באדם שירבה להתענג במאכל ובמשתה ובשאר ההנאות , כי זה ממה שיפסידהו ויפסיד קניניו. ועוד , שהאדם לא ימָצא שליט בזה , ואעפ"י שיש לו קנינים רבים , אבל ימָצא הרבה שיֵעָשר האדם ולא תשליטנו נפשו להתענג בקניניו. ולזה , מי שיעשר וישלוט בקניניו להתענג בהם , הנה השלטנות הזה הוא לו מיד האלהים , לא מבחירתו לבדה; שאם היה נשלם זה מצד הבחירה , היה כל אדם שליט בעמלו להתענג בו כאשר ירצה. ואם היה כל אדם שליט בזה , היה מתענג בקניניו ולא ימנע נפשו טוב מהם , כי מי יאכל ומי ירגיש בתענוג ההוא חוץ ממני , עד שאמָנע מהתענוג ההוא בעבור שיתענג בו האחר? האם אאהב האחר יותר ממני?! זה בתכלית הבטול! ולזה הוא מבואר , שהתענג האדם בקניניו הוא מיד האלהים , והוא ימנע הרבה מבעלי הקנינים מהתענג בקניניהם. (כו) והנה לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה , רוצה לומר , שיֵעזֵר בחכמתו מקודמים עמלו בה , ותגיע לו בלא יגיעה; וכן הענין בקנינים. ולחוטא נתן ענין לעמֹל באסיפת הקנינים , לתת למי שייטב לפני האלהים. וגם זה הבל ומחשבה לבד ודבר שאין לו בעצמו מציאות , רוצה לומר: אסִיפת הקנינים מזולת שיאכל מהם. כי האדם יאסוף ויכנוס לתכלית שימָצאו לו צרכיו , במאכל ומשתה ולבוש ודירה ושאר מה שיצטרך לו.