מאגר הכתר קהלת פרק ב עם פירוש רש"י

פרק ב
[א] אָמַ֤רְתִּי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י לְכָה־נָּ֛א אֲנַסְּכָ֥ה בְשִׂמְחָ֖ה וּרְאֵ֣ה בְט֑וֹב וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא הָֽבֶל:
[ב] לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה־זֹּ֥ה עֹשָֽׂה:
[ג] תַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י לִמְשׁ֥וֹךְ בַּיַּ֖יִן אֶת־בְּשָׂרִ֑י וְלִבִּ֞י נֹהֵ֤ג בַּֽחָכְמָה֙ וְלֶאֱחֹ֣ז בְּסִכְל֔וּת עַ֣ד אֲשֶׁר־אֶרְאֶ֗ה אֵי־זֶ֨ה ט֜וֹב לִבְנֵ֤י הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֤ר יַעֲשׂוּ֙ תַּ֣חַת הַשָּׁמַ֔יִם מִסְפַּ֖ר יְמֵ֥י חַיֵּיהֶֽם:
[ד] הִגְדַּ֖לְתִּי מַעֲשָׂ֑י בָּנִ֤יתִי לִי֙ בָּתִּ֔ים נָטַ֥עְתִּי לִ֖י כְּרָמִֽים:
[ה] עָשִׂ֣יתִי לִ֔י גַּנּ֖וֹת וּפַרְדֵּסִ֑ים וְנָטַ֥עְתִּי בָהֶ֖ם עֵ֥ץ כָּל־פֶּֽרִי:
[ו] עָשִׂ֥יתִי לִ֖י בְּרֵכ֣וֹת מָ֑יִם לְהַשְׁק֣וֹת מֵהֶ֔ם יַ֖עַר צוֹמֵ֥חַ עֵצִֽים:
[ז] קָנִ֙יתִי֙ עֲבָדִ֣ים וּשְׁפָח֔וֹת וּבְנֵי־בַ֖יִת הָ֣יָה לִ֑י גַּ֣ם מִקְנֶה֩ בָקָ֨ר וָצֹ֤אן הַרְבֵּה֙ הָ֣יָה לִ֔י מִכֹּ֛ל שֶׁהָי֥וּ לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָֽם:
[ח] כָּנַ֤סְתִּי לִי֙ גַּם־כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב וּסְגֻלַּ֥ת מְלָכִ֖ים וְהַמְּדִינ֑וֹת עָשִׂ֨יתִי לִ֜י שָׁרִ֣ים וְשָׁר֗וֹת וְתַעֲנֻג֛וֹת בְּנֵ֥י הָאָדָ֖ם שִׁדָּ֥ה וְשִׁדּֽוֹת:
[ט] וְגָדַ֣לְתִּי וְהוֹסַ֔פְתִּי מִכֹּ֛ל שֶׁהָיָ֥ה לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָ֑ם אַ֥ף חָכְמָתִ֖י עָ֥מְדָה לִּֽי:
[י] וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י לֹ֥א אָצַ֖לְתִּי מֵהֶ֑ם לֹֽא־מָנַ֨עְתִּי אֶת־לִבִּ֜י מִכָּל־שִׂמְחָ֗ה כִּֽי־לִבִּ֤י שָׂמֵחַ֙ מִכָּל־עֲמָלִ֔י וְזֶֽה־הָיָ֥ה חֶלְקִ֖י מִכָּל־עֲמָלִֽי:
[יא] וּפָנִ֣יתִֽי אֲנִ֗י בְּכָֽל־מַעֲשַׂי֙ שֶׁעָשׂ֣וּ יָדַ֔י וּבֶֽעָמָ֖ל שֶׁעָמַ֣לְתִּי לַעֲשׂ֑וֹת וְהִנֵּ֨ה הַכֹּ֥ל הֶ֙בֶל֙ וּרְע֣וּת ר֔וּחַ וְאֵ֥ין יִתְר֖וֹן תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[יב] וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חָכְמָ֔ה וְהוֹלֵל֖וֹת וְסִכְל֑וּת כִּ֣י׀ מֶ֣ה הָאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת אֲשֶׁר־כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ:
[יג] וְרָאִ֣יתִי אָ֔נִי שֶׁיֵּ֥שׁ יִתְר֛וֹן לַחָכְמָ֖ה מִן־הַסִּכְל֑וּת כִּֽיתֲר֥וֹן הָא֖וֹר מִן־הַחֹֽשֶׁךְ:
[יד] הֶֽחָכָם֙ עֵינָ֣יו בְּרֹאשׁ֔וֹ וְהַכְּסִ֖יל בַּחֹ֣שֶׁךְ הוֹלֵ֑ךְ וְיָדַ֣עְתִּי גַם־אָ֔נִי שֶׁמִּקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם:
[טו] וְאָמַ֨רְתִּֽי אֲנִ֜י בְּלִבִּ֗י כְּמִקְרֵ֤ה הַכְּסִיל֙ גַּם־אֲנִ֣י יִקְרֵ֔נִי וְלָ֧מָּה חָכַ֛מְתִּי אֲנִ֖י אָ֣ז יֹתֵ֑ר וְדִבַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל:
[טז] כִּי֩ אֵ֨ין זִכְר֧וֹן לֶחָכָ֛ם עִֽם־הַכְּסִ֖יל לְעוֹלָ֑ם בְּשֶׁכְּבָ֞ר הַיָּמִ֤ים הַבָּאִים֙ הַכֹּ֣ל נִשְׁכָּ֔ח וְאֵ֛יךְ יָמ֥וּת הֶחָכָ֖ם עִֽם־הַכְּסִֽיל:
[יז] וְשָׂנֵ֙אתִי֙ אֶת־הַ֣חַיִּ֔ים כִּ֣י רַ֤ע עָלַי֙ הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה שֶֽׁנַּעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּֽי־הַכֹּ֥ל הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:
[יח] וְשָׂנֵ֤אתִֽי אֲנִי֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י שֶׁאֲנִ֥י עָמֵ֖ל תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ שֶׁ֣אַנִּיחֶ֔נּוּ לָאָדָ֖ם שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽי:
[יט] וּמִ֣י יוֹדֵ֗עַ הֶחָכָ֤ם יִֽהְיֶה֙ א֣וֹ סָכָ֔ל וְיִשְׁלַט֙ בְּכָל־עֲמָלִ֔י שֶׁעָמַ֥לְתִּי וְשֶׁחָכַ֖מְתִּי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל:
[כ] וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִ֖י לְיַאֵ֣שׁ אֶת־לִבִּ֑י עַ֚ל כָּל־הֶ֣עָמָ֔ל שֶׁעָמַ֖לְתִּי תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[כא] כִּי־יֵ֣שׁ אָדָ֗ם שֶׁעֲמָל֛וֹ בְּחָכְמָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכִשְׁר֑וֹן וּלְאָדָ֞ם שֶׁלֹּ֤א עָֽמַל־בּוֹ֙ יִתְּנֶ֣נּוּ חֶלְק֔וֹ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרָעָ֥ה רַבָּֽה:
[כב] כִּ֠י מֶֽה־הֹוֶ֤ה לָאָדָם֙ בְּכָל־עֲמָל֔וֹ וּבְרַעְי֖וֹן לִבּ֑וֹ שְׁה֥וּא עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[כג] כִּ֧י כָל־יָמָ֣יו מַכְאֹבִ֗ים וָכַ֙עַס֙ עִנְיָנ֔וֹ גַּם־בַּלַּ֖יְלָה לֹא־שָׁכַ֣ב לִבּ֑וֹ גַּם־זֶ֖ה הֶ֥בֶל הֽוּא:
[כד] אֵֽין־ט֤וֹב בָּאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְהֶרְאָ֧ה אֶת־נַפְשׁ֛וֹ ט֖וֹב בַּעֲמָל֑וֹ גַּם־זֹה֙ רָאִ֣יתִי אָ֔נִי כִּ֛י מִיַּ֥ד הָאֱלֹהִ֖ים הִֽיא:
[כה] כִּ֣י מִ֥י יֹאכַ֛ל וּמִ֥י יָח֖וּשׁ ח֥וּץ מִמֶּֽנִּי:
[כו] כִּ֤י לְאָדָם֙ שֶׁטּ֣וֹב לְפָנָ֔יו נָתַ֛ן חָכְמָ֥ה וְדַ֖עַת וְשִׂמְחָ֑ה וְלַחוֹטֶא֩ נָתַ֨ן עִנְיָ֜ן לֶאֱסֹ֣ף וְלִכְנ֗וֹס לָתֵת֙ לְטוֹב֙ לִפְנֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:

פרק ב
(א) אמרתי אני בלבי: הואיל וכן הוא , אחדל לי מן החכמה ואעסוק במשתה תמיד (ראה מש' טו , טו). אנסכה - לשון מסך יין לשתות , כמו "מסכה יינה" (מש' ט , ב); עירוב יין במים לתקנו (ראה שבת עז , א) , או עירוב בשמים ביין לקונדיטון. וראה בטוב - כמו 'וראות בטוב'. והנה גם הוא הבל - שהרי ראיתי בנבואה הרבה קילקולין באים מתוך שחוק: בלשצר מת מתוך משתה , אנשי דור המבול נשטפו מתוך רוב הטובה [שהשפעת להם]. (ב) אמרתי לשחוק (בנוסחנו: לשחוק אמרתי) מהולל - ומעורבב בבכי ואנחה. ולשמחה מה זו (בנוסחנו: זֹה) טובה עושה , הרי סופה תוגה? (ג) תרתי בלבי וגו' - חזרתי לתור בלבי להחזיק בכולן: במשתה ובחכמה ובסכלות , למשוך ולעדן במשתה היין את בשרי. כל סעודות עונג קרוייות על שם יין. ולבי נוהג בחכמה - אף אם בשרי נמשך ביין , לבי מתגלגל להחזיק בחכמה - בתורה , ולאחוז בסכלות - בדברים שהיו דומים לי לסכלות , שאמרתי עליהם "איתיאל ואוכל" (מש' ל , א; ראה תנח' וארא ה). וכגון לבישת שעטנז וכלאי הכרם , שהשטן משיב עליהם ואומות העולם משיבים עליהם (ראה יומא סז , ב); וכן הוא אומר "טוב אשר תאחז בזה" וגו' (קה' ז , יח). על שאול , שנדמה בעיניו סכלות להרוג "מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק" (ראה ש"א טו , ג; יומא כב , ב); והיא מצות המקום , וקורא אותה 'סכלות'. (ד) הגדלתי מעשיי - בימי גדולתי. (ה) עץ כל פרי - שהיה שלמה מכיר בחכמתו את גידי הארץ: איזה גיד שהולך לכוש , ונטע בו פלפלין; איזה הולך לארץ חרובין , ונטע בו חרובין. שכל גידי הארצות באים לציון , שמשם משתיתו של עולם , שנאמר "מציון מכלל יופי" וגו' (תה' נ , ב); לכך נאמר: עץ כל פרי. במדרש תנחומא (תנ"ב קדושים י). (ו) ברכות מים - כמין ביברים של דגים שחופרים בקרקע. (ח) סגלת מלכים - גנזי מלכים; זהב ואבן יקרה שהמלכים מסגלים בגנזיהם. והמדינות - סגולת כל סוחרים. שרים ושרות - מיני כלי זמר. שדה ושדות - מרכבות נוי , עגלות צב (ראה במ' ז , ג; יש' סו , כ). [ובלשון תלמוד יש (ראה שבת קכ , א): 'שידה תיבה ומגדל'.] (ט) אף חכמתי עמדה לי - גם חכמתי לא הנחתי בשביל כל המעשים האלה , עמדה לי ולא שכחתיה. דבר אחר: עמדה לי לעזרה בכל אלה. (י) לא אצלתי - לא ריחקתי להבדיל מהם , וכן "ויאצל מן הרוח... ויתן על... הזקנים" (במ' יא , כה); כמנורה שמדליקין ממנה נירות הרבה , ואין אורה חסר כלום (ראה ספ"ב צג). וזה היה חלקי - ואחרי עשותי כל אלה , אין לי מכולם אלא זה. רב ושמואל (ראה גיטין סח , ב ורש"י שם): חד אמר: מקלו , וחד אמר: קודו - מקידה של חרס ששותה בה. [(ת"ג:) ולפי הפשט כן הוא: מה שלבי שמח בכל עמלי הוא היה חלקי מכל עמלי , שלא נשאר בידי יותר.] ויש פותרים ממדרש אגדה כל העניין (ראה קה"ר ב , ג) בבתי מדרשות ותלמידים [ובבתי כנסיות] , ו"יער צומח עצים" (לעיל , ו) - עמי הארץ למלאכת שדות וכרמים. (יא) ופניתי - עתה בכל מעשי , ורואה אני שאין יתרון בהם , כי מכולם אני חסר. (יב) ופניתי אני לראות חכמה - פונה אני מכל עסקי להתבונן בתורה. והוללות וסכלות - עונש עבירות. כי מה האדם שיבא (בנוסחנו: שיבוא) אחרי המלך - להתחנן לו על גזירה שגזרו עליו , וכבר עשוהו - למעשה הגזירה לגוזרה; טוב לו להתבונן תחילה במעשיו , ולא יצטרך לבקש. (יג) מן הסכלות - הוא הרשע. (יד) עיניו בראשו - בתחילת הדבר - מסתכל מה יהא בסופו. וידעתי גם אני וגו' - גם אני , אשר משבח את החכם מן הכסיל , יודע אני ששניהם ימותו. (טו) ואמרתי אני בלבי וגו' - כלומר: לפי ששניהם מתים , שמא אהרהר בלבי מעתה: כמקרה הרשע גם אני יקרני , ולמה אהיה צדיק אז יותר? ודברתי בלבי - שאם אהרהר כן הבל הוא. (טז) כי אין זכרון החכם והכסיל שוין אחר מותם - לא יזכרו שניהם יחד; שזה זכרונו לברכה , וזה זכרונו לקללה. בשכבר הימים הבאים הכל נשכח - בשביל שאני רואה את הרשעים שהיו כבר והצליחו מאד , ובימים הבאים אחריהם נשכחה כל גבורתם והצלחתם. ואיך ימות החכם עם הכסיל - אני רואה הצדיקים מצליחים במיתתם ומועילים לבניהם , כגון: "וזכרתי את בריתי יעקב" (וי' כו , מב); "זכרתי לך חסד נעוריך" (יר' ב , ב). (יז) ושנאתי את החיים - שהיה מתנבא על דורו של רחבעם שיהו רשעים. (יח) [לאדם שיהיה אחריו (בנוסחנו: אחרי) - אחריו של העמל.] (יט) גם זה הבל - גם זה אחד מן ההבלים שנבראו בעולם , שהחכם יגע והכסיל יורש. (כ) לייאש - שלא ליגע ולעמול. (כא) כי יש אדם - כמשמעו , כפשוטו. ומדרש אגדה בתנחומא (ראה תנ"ב בראשית לד) מכנהו כלפי הקדוש ברוך הוא , שנאמר בו "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם" (יח' א , כו); שעמלו בחכמה - "בחכמה יסד ארץ"; "בדעתו תהומות נבקעו" (מש' ג , יט - כ). ולבריות שלא עמלו בו נתן בו חלק; וגם זה הבל ורעה רבה - והם נעשו דור של הבל , ו"רבה רעת האדם בארץ" (בר' ו , ה) - בדור המבול. (כב) כי מה הוה וגו' - כי מה מוֹתר הוה לאדם בכל עמלו ושברון לבו בעמל ודאגה , שהוא עמל - ומניח לאחרים. (כג) עניינו - מנהגו. גם זה אחד מן ההבלים הנוהגים בעולם. (כד) אין טוב באדם - בתמיה. שיאכל ושתה והראה [את] נפשו טוב - כלומר: יתן לבו לעשות משפט וצדקה עם המאכל והמשתה. וכן נאמר ליהויקים: "אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו" (יר' כב , טו). (כה) כי מי יאכל וגו' - למה לא אשמח בחלקי במאכל ובמשתה? מי ראוי לאכול את יגיעי , ומי ימהר לבולעה מבלעדי? חוץ ממני - מבלעדי; זו מדת הרשעים היא , שאוספים לצורך אחרים. (כו) כי לאדם שטוב - לפני האלהים הנזכר למעלה , "כי מיד האלהים הוא" (פס' כד). נתן חכמה ודעת ושמחה - לב לעסוק בתורה ובמצות , ולשמוח בחלקו במאכל ומשתה וכסות נקייה. ולחוטא נתן עניין - מנהג ודאגה לאסוף ולכנוס ולתת לטוב לפני האלהים - כעיניין שנאמר "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן" (אס' ח , ב). גם זה אחד מן ההבלים שנתנו לבריות , שהם עמלים ואחר נוטל.