מאגר הכתר קהלת פרק ב עם פירוש ר' יוסף כספי

פרק ב
[א] אָמַ֤רְתִּי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י לְכָה־נָּ֛א אֲנַסְּכָ֥ה בְשִׂמְחָ֖ה וּרְאֵ֣ה בְט֑וֹב וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא הָֽבֶל:
[ב] לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה־זֹּ֥ה עֹשָֽׂה:
[ג] תַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י לִמְשׁ֥וֹךְ בַּיַּ֖יִן אֶת־בְּשָׂרִ֑י וְלִבִּ֞י נֹהֵ֤ג בַּֽחָכְמָה֙ וְלֶאֱחֹ֣ז בְּסִכְל֔וּת עַ֣ד אֲשֶׁר־אֶרְאֶ֗ה אֵי־זֶ֨ה ט֜וֹב לִבְנֵ֤י הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֤ר יַעֲשׂוּ֙ תַּ֣חַת הַשָּׁמַ֔יִם מִסְפַּ֖ר יְמֵ֥י חַיֵּיהֶֽם:
[ד] הִגְדַּ֖לְתִּי מַעֲשָׂ֑י בָּנִ֤יתִי לִי֙ בָּתִּ֔ים נָטַ֥עְתִּי לִ֖י כְּרָמִֽים:
[ה] עָשִׂ֣יתִי לִ֔י גַּנּ֖וֹת וּפַרְדֵּסִ֑ים וְנָטַ֥עְתִּי בָהֶ֖ם עֵ֥ץ כָּל־פֶּֽרִי:
[ו] עָשִׂ֥יתִי לִ֖י בְּרֵכ֣וֹת מָ֑יִם לְהַשְׁק֣וֹת מֵהֶ֔ם יַ֖עַר צוֹמֵ֥חַ עֵצִֽים:
[ז] קָנִ֙יתִי֙ עֲבָדִ֣ים וּשְׁפָח֔וֹת וּבְנֵי־בַ֖יִת הָ֣יָה לִ֑י גַּ֣ם מִקְנֶה֩ בָקָ֨ר וָצֹ֤אן הַרְבֵּה֙ הָ֣יָה לִ֔י מִכֹּ֛ל שֶׁהָי֥וּ לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָֽם:
[ח] כָּנַ֤סְתִּי לִי֙ גַּם־כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב וּסְגֻלַּ֥ת מְלָכִ֖ים וְהַמְּדִינ֑וֹת עָשִׂ֨יתִי לִ֜י שָׁרִ֣ים וְשָׁר֗וֹת וְתַעֲנֻג֛וֹת בְּנֵ֥י הָאָדָ֖ם שִׁדָּ֥ה וְשִׁדּֽוֹת:
[ט] וְגָדַ֣לְתִּי וְהוֹסַ֔פְתִּי מִכֹּ֛ל שֶׁהָיָ֥ה לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָ֑ם אַ֥ף חָכְמָתִ֖י עָ֥מְדָה לִּֽי:
[י] וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י לֹ֥א אָצַ֖לְתִּי מֵהֶ֑ם לֹֽא־מָנַ֨עְתִּי אֶת־לִבִּ֜י מִכָּל־שִׂמְחָ֗ה כִּֽי־לִבִּ֤י שָׂמֵחַ֙ מִכָּל־עֲמָלִ֔י וְזֶֽה־הָיָ֥ה חֶלְקִ֖י מִכָּל־עֲמָלִֽי:
[יא] וּפָנִ֣יתִֽי אֲנִ֗י בְּכָֽל־מַעֲשַׂי֙ שֶׁעָשׂ֣וּ יָדַ֔י וּבֶֽעָמָ֖ל שֶׁעָמַ֣לְתִּי לַעֲשׂ֑וֹת וְהִנֵּ֨ה הַכֹּ֥ל הֶ֙בֶל֙ וּרְע֣וּת ר֔וּחַ וְאֵ֥ין יִתְר֖וֹן תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[יב] וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חָכְמָ֔ה וְהוֹלֵל֖וֹת וְסִכְל֑וּת כִּ֣י׀ מֶ֣ה הָאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת אֲשֶׁר־כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ:
[יג] וְרָאִ֣יתִי אָ֔נִי שֶׁיֵּ֥שׁ יִתְר֛וֹן לַחָכְמָ֖ה מִן־הַסִּכְל֑וּת כִּֽיתֲר֥וֹן הָא֖וֹר מִן־הַחֹֽשֶׁךְ:
[יד] הֶֽחָכָם֙ עֵינָ֣יו בְּרֹאשׁ֔וֹ וְהַכְּסִ֖יל בַּחֹ֣שֶׁךְ הוֹלֵ֑ךְ וְיָדַ֣עְתִּי גַם־אָ֔נִי שֶׁמִּקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם:
[טו] וְאָמַ֨רְתִּֽי אֲנִ֜י בְּלִבִּ֗י כְּמִקְרֵ֤ה הַכְּסִיל֙ גַּם־אֲנִ֣י יִקְרֵ֔נִי וְלָ֧מָּה חָכַ֛מְתִּי אֲנִ֖י אָ֣ז יֹתֵ֑ר וְדִבַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל:
[טז] כִּי֩ אֵ֨ין זִכְר֧וֹן לֶחָכָ֛ם עִֽם־הַכְּסִ֖יל לְעוֹלָ֑ם בְּשֶׁכְּבָ֞ר הַיָּמִ֤ים הַבָּאִים֙ הַכֹּ֣ל נִשְׁכָּ֔ח וְאֵ֛יךְ יָמ֥וּת הֶחָכָ֖ם עִֽם־הַכְּסִֽיל:
[יז] וְשָׂנֵ֙אתִי֙ אֶת־הַ֣חַיִּ֔ים כִּ֣י רַ֤ע עָלַי֙ הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה שֶֽׁנַּעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּֽי־הַכֹּ֥ל הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:
[יח] וְשָׂנֵ֤אתִֽי אֲנִי֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י שֶׁאֲנִ֥י עָמֵ֖ל תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ שֶׁ֣אַנִּיחֶ֔נּוּ לָאָדָ֖ם שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽי:
[יט] וּמִ֣י יוֹדֵ֗עַ הֶחָכָ֤ם יִֽהְיֶה֙ א֣וֹ סָכָ֔ל וְיִשְׁלַט֙ בְּכָל־עֲמָלִ֔י שֶׁעָמַ֥לְתִּי וְשֶׁחָכַ֖מְתִּי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל:
[כ] וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִ֖י לְיַאֵ֣שׁ אֶת־לִבִּ֑י עַ֚ל כָּל־הֶ֣עָמָ֔ל שֶׁעָמַ֖לְתִּי תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[כא] כִּי־יֵ֣שׁ אָדָ֗ם שֶׁעֲמָל֛וֹ בְּחָכְמָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכִשְׁר֑וֹן וּלְאָדָ֞ם שֶׁלֹּ֤א עָֽמַל־בּוֹ֙ יִתְּנֶ֣נּוּ חֶלְק֔וֹ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרָעָ֥ה רַבָּֽה:
[כב] כִּ֠י מֶֽה־הֹוֶ֤ה לָאָדָם֙ בְּכָל־עֲמָל֔וֹ וּבְרַעְי֖וֹן לִבּ֑וֹ שְׁה֥וּא עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[כג] כִּ֧י כָל־יָמָ֣יו מַכְאֹבִ֗ים וָכַ֙עַס֙ עִנְיָנ֔וֹ גַּם־בַּלַּ֖יְלָה לֹא־שָׁכַ֣ב לִבּ֑וֹ גַּם־זֶ֖ה הֶ֥בֶל הֽוּא:
[כד] אֵֽין־ט֤וֹב בָּאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְהֶרְאָ֧ה אֶת־נַפְשׁ֛וֹ ט֖וֹב בַּעֲמָל֑וֹ גַּם־זֹה֙ רָאִ֣יתִי אָ֔נִי כִּ֛י מִיַּ֥ד הָאֱלֹהִ֖ים הִֽיא:
[כה] כִּ֣י מִ֥י יֹאכַ֛ל וּמִ֥י יָח֖וּשׁ ח֥וּץ מִמֶּֽנִּי:
[כו] כִּ֤י לְאָדָם֙ שֶׁטּ֣וֹב לְפָנָ֔יו נָתַ֛ן חָכְמָ֥ה וְדַ֖עַת וְשִׂמְחָ֑ה וְלַחוֹטֶא֩ נָתַ֨ן עִנְיָ֜ן לֶאֱסֹ֣ף וְלִכְנ֗וֹס לָתֵת֙ לְטוֹב֙ לִפְנֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:

פרק ב
(א-ב) לכן אמר אחר זה בדרך מליצה שיריית: אמרתי אני בלבי אנסכה בשמחה וראה בטוב וכו' - כאלו יחס הוא על עצמו שהוא שוה ענינו , אבל דרך צחות ומליצת שיר. והענין בזה כמתוכח , כי אחר שהקצה הראשון התבאר שהוא מחשבת רוח והבל , אם כן נהפוך עצמינו אל הקצה האחרון , אשר עקרו הגדול הוא נסוך היין בשמחה דרך שחוק וקלות ראש , וטוב הלב בהתהוללות והשתכרות , והסתלק כל התחשבות והשתדלות בעסקים. אבל זה מבואר באמת שגם הוא הבל , והטעם בזה: כי לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה ― רצוני: שמחה בדרך זו - מה זו (בנוסחנו: זֹה) עושה?! אם כן התבאר , כי שני הקצוות רעים ושניהם הבל; וזה הקצה הראשון הוא מפני הצטערות ומכאוב , והאחרון מפני שכל ענינו התהוללות ושגעון , ומי יודה לזה? והנה בזה האחרון אין צורך להאריך בביאור פחיתותו. (ג) אחרי כן אמר: תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות וכו' - וזה גם כן דרך צחות מליצה; כי אמר שלמה על עצמו , כי להיותו בתחלת העיון מסופק על עצמו אי זה משני הקצוות האלה טוב ואי זה רע , או אם שניהם רעים ויש ביניהם אמצעי שהוא טוב בענין כיתר המדות , הנה הוא , בהיותו בספק הזה , היה עושה פעם האחד משני הקצוות ופעם האחר; כי למשוך ביין את בשרי ולאחוז בסכלות הוא הקצה האחרון , ואמרו ולבי נוהג בחכמה - הוא הקצה הראשון. וזה כאלו אמר שלמה: טרם עמדי על התולדה המספקת הייתי מתעסק בקניית הקדמות להולידה , אשר אז היה עדין הפְּסָק אצלי בספק , הייתי עושה יום אחד הקצה הראשון ויום אחד הקצה האחרון; וזה , על דרך משל , בעשותינו שני ימים טובים של גליות. ואין ספק שמעט מזער הוא שיורה שלמה לעשות יום אחד הקצה האחרון , כי הכל מודים שהוא סכלות והוללות; אבל כל העקר , כמו שקדם לנו - לבאר שהקצה הראשון הוא הבל ושטות , הפך הנחת כל בני אדם , ואם נמצאו חוץ מהם שנים שלשה גרגרים (ע"פ יש' יז , ו) נשמח ונגיל; לכן יאריך שלמה בספור ענין זה הקצה הראשון. (ד-י) ואמר: הגדלתי מעשי , בניתי לי בתים... עשיתי לי גנות ופרדסים... עשיתי לי ברכות מים... קניתי לי (בנוסחנו ללא 'לי') עבדים... ותענוגות בני האדם שדה ושדות - הן הנה היו אלף נשים שנמצאו אצלו (ראה מ"א יא , ג). וגדלתי והוספתי חכמה מכל שהיה לפני בירושלם. אף חכמתי עמדה לי - כלומר: עמדה עמי תמיד ושקדה אתי , כי יום יום אני מגדיל ומוסיף במספר הקניינים כלם; כי על דרך משל , אם היום יהיו לי שבעת אלפי צאן (ע"פ איוב א , ג) , אשתדל כי למחר יהיו שמנה , ומחרתו תשעה; וכן כל הדומה לזה , כי זה מעלת זאת החכמה. ואמנם בעבור שזכר למעלה (פס' ג) כי אינו עוזב הקצה האחרון לגמרי אבל אוחז בסכלות , לקח בזה עתה לשון נקיה ואמר: וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם לא מנעתי את לבי מכל שמחה כי לבי שמח - ולא אמר: 'מכל שחוק' , או 'נסוך בשמחה' , שענינו ניסוך יין ומשתאות , אבל אמר , כי עם היותו מפליג בהגדלת המעשים , הנה התנשא בעצמו שיערב עם זה שמחה , הפך מה שיעורב בזולתו רב כעס ומכאוב. כאלו אמר: אמת כי דרך נסיון למצאי עצמי חכם בעיוניות ומלך גדול , רציתי לכבוש הגדלת המעשים , שאעבור כל הנמצאים אתי בירושלם , אבל נשמרתי מנפול במה שיפלו בו זולתי , כי ברוב חכמה רוב כעס ומכאוב (ראה קה' א , יח); ואמת כי עם רוב חכמתי זו היה לבי תמיד שמח , ולא השיגני מעמלי וחכמתי זו שום הצטערות ומכאוב והתטרדות בלילה אם במחשבות על זה אם לסבה אחרת. וזה ההתנשאות היה ראוי לשלמה השלם , ואם נטה אל הקצה הראשון דרך צחות ונסיון מלכות , והראיה בזה מספר שבע מאות שרות ושלש מאות פילגשים (ראה מ"א יא , ג); וכל זה מבואר. והעולה מזה , שהוא הפליג מאד בזה הקצה הראשון , רצוני: הגדלת המעשים , הנקראת 'חכמה נכבדת' בלשון בני אדם; (יא-יב) ולכן הודיענו ולמדנו אחר כן שזה שטות גמורה , ואמר: ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי ובעמל שעמלתי לעשות והנה הכל הבל ורעות רוח ואין יתרון תחת השמש. ולהראות שלמות חקירתו בזה הדרוש יאמר עוד , שעדין הוא מסופק בזה , ובוחן לבוא אל תכלית הבחינה; וזהו אמרו: ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבא (בנוסחנו: שיבוא) אחרי המלך את אשר כבר עשוהו - כלומר: שבתי לעיין ולדקדק ולראות ענין החכמה הזאת , שהוא הקצה הראשון , וענין ההוללות והסכלות , שהוא הקצה האחרון , אשר הנחנו ששניהם רעים , וכל אחד רע בסבה מיוחדת לו; אבל אני רוצה לחקור עוד , אם בשום צד יש יתרון לחכמה זו על סכלות זה , אחר שכל העולם מודים שהראשון הניחו לו שֵם 'חכמה' ולאחרון קראו 'סכלות'. וזאת החקירה והדומה לזה ראוי לו , כי מי יבא אחרַי לחלוק על מה שאפסוק , או שישיב על מה שאניח אני. (יג-יז) ואמר שלמה , שמצא כי בענין - מה יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך , כי החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך; והטעם באמרו יתרון לחכמה - החכמה הסוגית , מבלי דיוק אם השווי בה אם התוספת , אבל בסתם הוא התחשבות והשתדלות בעסקים; ואולי כל עוד שהוא מפליג להתחשב ולהתחכם , יותר יאיר לו. והמשל בזה , כי החכם , המחשב בהלוכו , שפיל ואזיל ועיניו מטייפין (ראה מגילה יד , ב) , מביט אם יש בנתיבתו מכשול ואבן נגף ויטה מעליו לצדו או יפסע עליו; והכסיל המתהולל שואף רוח , פוער פיו למטר השמים , יתנגפו רגליו ויפול. אבל שלמה יבאר , כי עם היות זה צודק לפעמים ובמקומות , אינו אמת הכרחי; כי אם היה כן , לא יהיה חולק בזה שזאת החכמה היה ראוי לאחוז בה וגם להפליג בה בתכלית , כמו שראוי שנפליג בעיוניות. אבל הודיענו שהיא תכזב , כי גם החכם המפליג בהתחשבות בעניניו ובדרכיו ובמעשיו יפול ויכשל לפעמים , כי אין כל אבני הנגף ידועים וגלוים לפניו , וכל שכן מה שבמקרה. וזהו אמרו: ידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם - כלומר: לפעמים יהיה זה; אם כן , ההקדמה האומרת שיש יתרון לחכמה מן הסכלות אינה הכרחית תמידית , אבל אפשרית ובקצת העתים. ואחר שהוא כן , למה אבלה כל ימי להפליג בזאת החכמה וההתחשבות? אבל דברתי בלבי שגם זו החכמה היא הבל , כי אין זכרון וכו' - כלומר: אין הבדל ביניהם באלו הפגעים אשר ממה שבמקרה , עד שיזכור ויאמר: זה הכסיל נכשל וזה החכם נמלט. וגם מזה המין שבמקרה יבא הפגע בענין שיארע ממנו מות , וזהו אמרו: ואיך ימות החכם עם הכסיל - כלומר: מיתה ממה שבמקרה , כמו "פן ימות במלחמה" (דב' כ , ה) , או בנפילת קיר נטוי , וכן כל הדומה לזה. ולכן: ושנאתי את החיים וכו'; וזה דרך הפילוסופים דרך מליצה: "טוב מותי מחיי" (יונה ד , ג). (יח-כה) ועוד טענה אחרת: ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש שאניחנו לאדם שיהיה אחרי. ומי יודע החכם יהיה או סכל וכו' - והנה טבע כל אדם שיעמול לבניו. ועוד טענה אחרת: וסבותי אני ליאש את לבי וכו' , ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו וגו' - וזה האדם לא יהיה הבן , לא חכם ולא כסיל , אבל יהיה איש זר , ואולי אחד מן השונאים הגמורים. ובכלל , מה הוה לאדם בכל עמלו וברעיון לבו שהוא עמל תחת השמש , אשר בזה כל ימיו מכאובים וכעס עניינו גם בלילה לא שכב לבו. אם כן מבואר , כי זה הענין שהוא הקצה הראשון , רצוני: המפליג בהתחכמות ובהתחשבות בהגדלת המעשים ובעסקי העולם הזה , הנה הבל הוא; וזה הדרוש אשר כוונו ביאורו. והיתה התולדה שזאת החכמה היא הבל , רצוני: זה המין היָתר מסוגה. ונשאר לנו מין השוה , האמצעי , המזוג משני הקצוות , רצוני: האוחז מהמעשים מיעוטם וההכרחי , אשר עקר ההכרחי הוא הזנת הגוף באכילה ושתיה ההכרחית , ויחובר אל זה שמחה וסבר פנים יפות , וזהו אמרו: אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו - כלומר: משיאכל ושתה; כמו שיאמר עוד: "כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו" (קה' ג , כב). [ואף בלי המ"ם מובן זה , כשלעז טוב: 'מליור' , כאילו כתוב 'יותר טוב' , ] כי אותיות השמוש נכון לחסרם , לא כמו שיאמרו המפרשים (ראה ראב"ע) שחסר 'רק' , וחלילה. וטעם אמרו: כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני - כמו שהודעתיך , כי שלמה דרך מליצה שירית מיחס הדברים לעצמו. והעולה מזה , להודיענו כי המנהג הראוי לַשָּׁלֵם , אף בהכרחי בצרכי הגוף , שלא ישב בם בישוב ושקידה דרך הנאתן , כמנהג הגבורים לשתות יין מאחרי בנשף (ע"פ יש' ה , יא) , מאריכין על שלחנם , רק ואכלתם בחפזון (ע"פ שמ' יב , יא) , כמו שיסרונו רבותינו ז"ל (עירובין נד , א): חטוף אכול , חטוף שתי. וכן אמר הפילוסוף: העולם הזה כגשר - עברו עליו ואל תשבו בו. לכן שבח שלמה עצמו , כי הוא מעביר דרך העברה בכל ענייניו ושמושיו בעולם הזה , ואף בהשתמשו בהכרחי , ואם בביתו לפניו נמצאים כל הענינים , והוא מלך שלם , שלום ושקט היה בימיו (ראה דה"א כב , ט). (כו) ועוד הרחיב ביאור זה ואמר: כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים גם זה הבל ורעות רוח - כלומר , שידוע שהאל יתברך הוא הפועל הראשון לכל , לכן הוא יתברך הנה לאדם שטוב לפניו נתן לו זה האמצעי בתכונתו , רצוני: חכמה ודעת המעשים אשר בעולם הזה , על שמחת ההתחכמות וההתחשבות בהכרחי לו ולביתו , לא דרך אסיפה וכניסה לצבור כעפר כסף (ע"פ איוב כז , טז); אבל לחוטא נתן ענין שיפליג להתעמל יומם ולילה לאסוף אלף אלפין (ע"פ דנ' ז , י); ויכוין האל שיירשהו איש טוב לפניו יתברך , כטעם "וצפון לצדיק חיל חוטא" (מש' יג , כב) , וזה נראה פעמים רבות. ובזה נגמר הפְּסָק פעם ראשונה , רצוני: הַחְזקה באמצעי , והוא אמרו: "אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו" (לעיל , כד). וזה הלשון או הדומה לו בעניין נזכר עשרה פעמים בזה הספר , כמו שנבאר , ובזה היה הפּסק הפעם הראשונה.