מאגר הכתר קהלת פרק ג עם פירוש רלב"ג

פרק ג
(א-ב) לכל הדברים השפלים זמן מוגבל ימָצאו בו , וזמן אחר ימצאו בו הפכיהם. וזה ממה שיתבאר ממנו יתרון באלו הדברים השפלים , היה שיהיו עצמים או פעֻלות בעצמים. וזה , שכבר יוגבל לחי עת יוָלד בו , ואחר לידתו ידרוך זמן מה אל הגִדוּל ושלמות הבריאה; והוגבל לו גם כן עת ימות בו , וקודם הזמן ההוא ידרֹך זמן מה אל ההִפָּסֵד והמות. וכן הענין בעינו בצמחים; רצוני , שכבר ימצא להם עת מוגבל לנטיעתם , ואחר העת ההוא ידרכו אל הגִדוּל וההוייה; וימצא להם גם כן עת מוגבל לעקירתם , והוא , כשהגיעו לגבול ההפסד אשר בתכלית. ואלו העתים כלם מוגבלים מצד הטבע ומצד הכוכבים השומרים החום הטבעי לנמצא - נמצא הזמן האפשרי לו. (ג) וכבר ימצא זה גם כן בעצמים , במה שיסודר מהמלאכה והבחירה. וזה , שכבר ימצא עת מוגבל מפאת הכוכבים , ישתדלו בו האנשים להרוג איש - מה או מדינה - מה או אומה - מה , וימצא עת מקביל לו , ישתדלו האנשים בו לרפא (בנוסחנו: לרפוא) האיש ההוא המוכה או הנחבלים מהקבוץ ההוא. והוא מבואר , שההשתדלות ברפואה הוא מקביל להשתדלות בהריגה. וזה ימצא גם כן בבניינים; והוא , שכבר יוגבל עת מצד הכוכבים , ישתדלו האנשים לפרוץ בית - מה או מדינה - מה , ויוגבל עת אחר מקביל לו , ישובו האנשים להשתדל לבנות הבית הנהרס או המדינה הנהרסת. (ד) וכבר ימצא זה גם כן במקרים , וזה , שכבר יוגבל עת לאדם מפאת העליונים לבכות ולספוד ממה שיקרהו מהרע , ויוגבל לו עת מקביל לו לשחוק ולרקוד בו מרוב שמחתו. (ה) ויוגבל עת להשליך אבנים אשר כנסו אותם בחומה - לשמור העיר מהצרים עליה , ועת מקביל לו יְכַנסו האבנים שם , כדי שיהיו מוכנים להם בעת הצורך. ויוגבל עת להתחבר בו האדם עם אשתו , ועת מקביל לו לרחוק מזה החבור. (ו) ויוגבל עת לבקש הקנינים האובדים , ועת מקביל לו יוגבל לאבדם. ויוגבל עת לשמור הקניינים , ועת להשליך אותם ולפזרם. (ז) ויוגבל עת לקרוע הבגדים , ועת מקביל לו יוגבל לתפור הבגדים הקרועים. ויוגבל עת ישתק בו האדם ולא ימצא מענה , ועת מקביל לו יוגבל לו לדבר ולענות. (ח) ויוגבל עת לאהוב איש את רעהו , ועת מקביל לו יוגבל לשנוא אותו. ויוגבל עת ילחם בו איש עם איש או קבוץ עם קבוץ או עם איש , ועת מקביל לו יוגבל להשלים. ואֵלו העתים כלם הם מוגבלים מפאת העליונים , ואע"פ שהבחירה תמשול על זה המערכת , כמו שבארנו בשני (פרק ב) וברביעי (פרק ה) מ'ספר מלחמות יי''. (ט) ובהיות הענין כן , מה יתרון העושה באשר הוא עמל , והנה סוף כל נמצא להִפָּסד או להשתנות עניינו אל ההפך? וזה ממה שיביא לחשוב , שיהיה כל עמל האדם להבל ולבטלה! (י-יא) ובכאן מחשבה אחרת , מקבלת לזאת המחשבה; והיא , שאני רואה שכל מה שהגביל השם יתעלה לבני האדם להתעסק בו הוא טוב ויפה בעת ההוא , ולזה אין ראוי שימָנע האדם מהתעסק בו מפני ההפסד שיקרה לו בסוף; כי העמל ההוא הוא טוב , ואעפ"י שאינו נצחי. ואולם , שכל מה שהגבילוֹ השם יתעלה בזה האופן הוא טוב , הוא מבואר , כי בזאת ההגבלה ישמר מציאות הדברים אשר בכאן , ואעפ"י שכבר יקרה מזה רע מעטי , כמו שבארנו ברביעי 'מספר מלחמות יי'' (פרק ה). וגם סדר העולם אשר נתן בלב האנשים להתעסק בידיעתו הוא טוב ויפה , ואעפ"י שאי אפשר לאדם שישיג בשלמות אופן חכמת השם יתעלה בבראו אלו הענינים על מה שהם עליו מהמציאות , כי בזה תגיע הצלחת הנפש האנושית. (יב) ידעתי כי אין טוב באלו הענינים אשר הוגבלו לאדם לעשות אותם כי אם לשמוח בם כשיגיעו , ושישתדל האדם בכל כחו לעשות טוב בחייו , כי בזה ידרֹך אל השלמות וישָמר מהרבה מהרעות הנכונות לבא עליו. (יג) וגם כל האדם שישמח ויתענג בעמלו - הוא מתת אלהים , כי מאת האלהים נעזר להשליט נפשו לאכול ולשתות מקניניו ולשמוח בהם. ובהיות הענין כן , הוא מבואר שאין ראוי לאדם לבחור זה הטוב שהוא העָרֵב , כי אינו שליט על השגתו , ואעפ"י שיהיו לו הקנינים שמהם יוכל להתענג בדברים הערֵבים. (יד) ידעתי - שהידיעה היא קיימת ונצחית מבין שאר הדברים אשר בכאן , לפי שבכאן טבעים כוללים ומשותפים הם נשארים; וזה , שכל אשר יעשה האלהים מאלו הדברים האישיים אשר בכאן ימָצא בו צד נשאר על סדר אחד במין , עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. ואולם ישַנה השם יתעלה בעת - מה זה הסדור הטבעי על דרך המופת , כדי שייראו האנשים מלפניו וידעו כי הוא מושל בעליונים ובשפָלים ומאִתו הכל. כי המופתים שיעשה השם יתעלה על יד נביאיו הם רובם לזה התכלית , וזה מענינם מבואר. (טו) מה שהיה מזה הסדור הטבעי כבר הוא מתמיד על זה האופן , ומה שהוא עתיד להיות כבר היה במה שעבר. והאלהים יבקש תמיד הנרדף , והוא מה שעתיד להיות , ויעמוד המציאות בזה הצד על אופן אחד תמיד. ואפשר שירצה בזה , שהשם יתעלה יבקש הנרדף מצד מערכת הכוכבים , כשהיה האדם ההוא ראוי שישגיח בו השם יתעלה , ויסבב סבות להצילו מהרע הנכון לבא עליו. (טז) ועוד ראיתי תחת השמש , שהמקום האחד יוגבל עת שיֵעשה בו משפט ודין , ואחר יוגבל לו עת מקביל לו , יֵעשה בו העוֶל במשפט אשר ישפטו הדיינים במקום ההוא. וגם יוגבל עת במקום - מה , ימָצאו אנשי המקום צדיקים לפי מה שיסודר מהעליונים , ועת אחר מקביל לו , ימָצאו אנשי העיר ההיא רשעים , אם לא תמשול הבחירה על זה הסדור; וזה ממה שיביא לחשוב , שיהיה הצדק והרשע מוגבל מפאת העליונים , ולא יהיה בבחירת האדם לסור מרע ולעשות טוב , וזה ממה שיראה ממנו שלא יהיה בכאן גמול ועונש אחר שהכל מסודר ומוגבל. (יז) ובכאן מחשבה אחרת , תביא לחשוב שהשם יתעלה יגמול טוב לצדיק ויעניש הרשע , ואעפ"י שכבר נראה בזה מרוע הסדור מה שלא יעלם , והוא שאנחנו נמצא הרבה שיהיה 'צדיק ורע לו , רשע וטוב לו'. הנה אפשר לנו להתיר זה הספק מצד מה שנמצא מההגבלה לכל מה שירצה השם יתעלה לעשותו , כי לנו שנאמר כי השם יתעלה ימתין עונש הרשע אל העת היותר נאות , כי כבר עשה השם יתעלה כל הענינים בעתם היותר נאות , כמו שקדם. (יח) אמרתי אני... על ענין בני האדם , שימָצא בהם צד , בררם השם יתעלה והבדילם מבין שאר הבעלי חיים , והוא ההשכל אשר נתן בהם; וצד שני - ישותפו בו לבהמות. (יט) כשהייתי חושב אם יש יתרון לאדם על הבהמה מזה הצד , אמרתי בלבי (ראה לעיל , יח) כי מקרה האדם והבהמה אחד , כי כולם מורכבים מהליחוֹת הארבעה , והם מתדמים בהרבה ממקריהם , כמו ההרגש והשינה והיקיצה והאכילה והרעבון והחולי והבריאות והמות והחיים , ודברים אחרים רבים ישתתפו בו. וזה ממה שיביא לחשוב , שרוח אחד בעינו ימצא לאדם ולבהמה , ושלא יהיה מותר לאדם על הבהמה. (כ) ועוד , כי כבר ימצאו חמר האדם וחמר הבהמה הולכים אל מקום אחד בעת הִפסדם , כי הם שבים אל היסודות אשר הורכבו מהם. ואולם זכר העפר - לפי שרוב בניינם הוא מן העפר , כאמרו "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בר' ג , יט). או זכרוֹ להיותו קרוב ממדרגת החמר הראשון , כי הוא הולך במדרגת ההיולי לשאר היסודות ולכל הדברים הנמצאים בזה העולם השפל. וזה ממה שיביא לחשוב , שיהיה הענין בצורותיהם כן , רוצה לומר , שתהיינה צורותיהם הולכות אל מקום אחד. (כא) וכמו שתפּסד רוח הבהמה כן תפסד רוח האדם , כי יחשב שיהיה יחס הצורה אל הצורה כיחס החמר אל החמר. ואולם מפני מה שהצענו , שכבר ימָצא הבדל בין האדם והבהמה , לא יחויב שתהיה רוח האדם נצחית. וזה , כי אעפ"י שנודה שיש הבדל בין רוח האדם ורוח הבהמה , מי יודע אם מפני זה ההבדל ימשך לרוח האדם שתעלה למעלה ותשאר נצחית , ולרוח הבהמה שתרד למטה לארץ. הנה אולי הם מסכימות בזה הענין אעפ"י שיש ביניהם הבדל , כי אין הדברים אשר ביניהם הבדל - מה נבדלים בכל עניניהם. ואפשר שנאמר שהרצון בזה: מי יודע רוח בני האדם , אשר היא עולה למעלה בחקירתה בסדר הנמצאות וישרם , מה היא , ומה היא רוח הבהמה אשר היא יורדת למטה לארץ , עד שיוכל לשפוט אם רוח האדם תובדל מרוח הבהמה בשהיא נצחית והאחרת נפסדת. וזה הביאור השני הוא יותר נאות , לפי מה שאחשוב. (כב) והנה מפני זאת המבוכה הנמצאת בענין השארוּת הנפש האנושית , ראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו , ולא יכאיב נפשו בקנין החכמה ולא באסיפת הקנינים , כי מה שיתענג בקניניו הוא חלקו המגיע לו; כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו , עד שיתענג אז בקנינים אשר לא התענג בהם בחייו? ומי יביאנו גם כן לראות בחייו מה שיהיה לו אחרי מותו , מענין הצלחת הנפש והפסדה? והנה זה ממה שיֵחשב שלא יוָדע , לרוב הספק והמבוכה אשר יפול בו , כמו שקדם. ולזה יחשב שראוי לאדם שלא יכאיב נפשו ויצערה גם בקנין החכמה , וכל שכן ביתר הקנינים.