מאגר הכתר קהלת פרק ג עם פירוש רש"י

פרק ג
(א) לכל זמן - אל ישמח האוסף בהון מהבל (ע"פ מש' יג , יא) , כי אם עכשיו הוא בידו - עוד ירשוהו צדיקים; אלא שעדיין לא הגיע הזמן , כי לכל דבר יש זמן קבוע מתי יהיה. לכל חפץ - לכל דבר. כל דברים קרויים 'חפצים' בלשון משנה. (ב) עת ללדת - תשעה חדשים. ועת למות - קצב שנות כל דור ודור. עת לטעת - גוי וממלכה , [ועת לעקור] - ועִתָהּ יבֹא להעקר. (ג) עת להרוג - אומה שלימה , כשמגיע יום פקודתה (ע"פ יש' י , ג) , כמה שנאמר "ושאריתך בחרב יהרג" (צירוף של יש' יד , ל ויח' כו , ח); ועת לרפא (בנוסחנו: לרפוא) שברם , כעניין שנאמר במצרים "ושבו עד יי' ונעתר להם ורפאם" (יש' יט , כב). עת לפרוץ - חומת העיר , כשנגזר עליה; שנאמר "וחומות ירושלם מפורצות" (ראה נחמ' א , ג). ועת לבנות - "ובניתיה כימי עולם" (עמ' ט , יא). (ד) עת לבכות - בתשעה באב. ועת לשחוק - [לעתיד לבא , שנאמר] "אז ימלא שחוק פינו" (תה' קכו , ב). עת ספוד - בימי אבל. ועת רקוד - בחתנים וכלות. (ה) עת להשליך אבנים - בחורי ישראל מושלכים: "תשתפכנה אבני קודש" וגו' (איכה ד , א). ועת כנוס אותן מן הגולה: "והושיעם יי' אלהיהם ביום ההוא כצאן עמו כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו" (זכ' ט , טז). עת לחבק (בנוסחנו: לחבוק) - "כי כאשר ידבק האזור" וגו' (יר' יג , יא). ועת לרחוק מחבק - "ורחק יי' את האדם" (יש' ו , יב). (ו) עת לבקש - "את האובדות אבקש" (ראה יח' לד , טז) , לעניין נדחי ישראל; [ועת לאבד] - ועת היה שאיבדם בגולה: "ואבדתם בגוים" (וי' כו , לח). עת לשמור - "יברכך יי' וישמרך" (במ' ו , כד) , כשאתם עושים רצונו. ועת להשליך - "וישליכם אל ארץ אחרת" (דב' כט , כז). (ז) עת לקרוע - מלכות בית דוד: "ואקרע את הממלכה" וגו' (מ"א יד , ח). ועת לתפור - "והיו לאחדים בידך" (יח' לז , יז) , "ולא יחצו עוד לשתי ממלכות" (שם , כב). עת לחשות - פעמים שאדם שותק ומקבל שכר , שנאמר "וידם אהרן" (וי' י , ג) , וזכה שנתייחד הדיבור עמו , שנאמר "וידבר יי' אל אהרן" וגו' , "יין ושכר אל תשת" (שם , ח - ט). ועת לדבר - "אז ישיר משה" (שמ' טו , א); "ותשר דבורה" (שו' ה , א); "קחו עמכם דברים" (הו' יד , ג). (ח) עת לאהוב - "ואהבך" (דב' ז , יג). ועת לשנא - "כל רעתם בגלגל על כן שנאתים" (לפנינו: כי שם שנאתים; הו' ט , טו). (ט) מה יתרון העושה - מה יתרונו של עושה רע בכל אשר הוא עמל? גם הוא עתו יבא , והכל אבד. (י) העניין - המנהג. לענות - להתנהג. (יא) יפה בעתו - בעת הטובה יפה הוא לבא תשלום שכר מעשה הטוב , ובעת הרעה ראויה היא לתשלום מעשה הרע. גם את העולם נתן בלבם מבלי וגו' - גם את חכמת העולם אשר נתן בלב הבריות , לא נתן הכל בלב כל אחד ואחד , זה קצת וזה קצת , כדי שלא ימצא האדם את כל מעשה הקדוש ברוך הוא לדעת אותו. ולא ידע את עת פקודתו ובמה יכשל - כדי שיתן לב לשוב , שידאג ויאמר: היום [או מחר] אמות (ראה שבת קנג , א). ולכך כתוב כאן: העלם , חסר - לשון 'העלמה'; שאם ידע מיתתו קרובה , לא יבנה בית ולא יטע כרם (ראה תנח' קדושים ח). לכך הוא אומר שהכל עשה יפה בעתו - זה שיש עת למיתה , דבר יפה הוא , שסומך האדם לומר: שמא עדיין עת מיתתי רחוק , ובונה בית ונוטע כרם; וזה יפה שנעלם מן הבריות (ראה פסחים נד , ב). (יב) ידעתי - עתה , הואיל ונעלם עת פקודה - כי אין טוב בבריות כי אם לשמוח בחלקו , ולעשות הטוב בעיני בוראו בעוד שהוא חי. (יג) וראה בטוב - בתורה ומצות. (יד) ידעתי כי כל אשר עשה הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית הוא ראוי להיות לעולם , ואין לשנותו לא בתוספת ולא בגירוע. וכשנשתנה , האלהים עשה וצוה שישתנה , כדי שייראו מלפניו. שבעת ימים נשתנה הילוך חמה בדור המבול , לזרוח במערב ולשקוע במזרח (ראה סנה' קח , ב) , כדי שיראו מלפניו. אוקיינוס פרץ גבולו בדור אנוש והציף שלישו של עולם (ראה מכיל' יתרו בחדש ו) - האלהים עשה שיראו מלפניו. חמה חזרה לאחוריה עשר מעלות בימי חזקיה (ראה יש' לח , ח) , ובימי אחז אביו נתקצר היום ונתרבה הלילה ביום מותו , כדי שלא יהא נספד (ראה פר"א נב) , כל זה כדי שיראו מלפניו. לפיכך אין [טוב] לאדם לעסוק אלא במצות ולירוא מלפניו. (טו) מה שהיה כבר הוא - מה שהיה בימים שלפנינו כבר הוא עשוי , וראינוהו או שמענוהו [מאחרים שראוהו]; ויש לנו להעיד עליו , שראינו שהקדוש ברוך הוא ביקש את הנרדפים (ראה ויק"ר כז , ה): יעקב נרדף , עשו רודף - "ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי" (מל' א , ב - ג); מצרים רודפים את ישראל - טבעו בים. ואשר עתיד להיות עוד באחרונה , הוא דוגמת מה שכבר היה; כאשר בראשונה כן באחרונה , אין הקדוש ברוך הוא משנה מדותיו , ולעולם והאלהים יבקש את נרדף - ליפרע מן הרודף. לפיכך מה יתרונו של עושה הרעה "באשר הוא עמל" (לעיל , ט)? הרי סופו להשתלם! (טז) מקום המשפט וגו' - ראיתי ברוח הקודש: מקום לשכת הגזית , ובירושלם שהיתה "מלאתי משפט" (יש' א , כא) , שמה ישפטו רשע - כמה שנאמר "ראשיה בשחד ישפוטו" (מי' ג , יא). וראיתי פורענותן: מקום הצדק - שער התווך , שהיה מקום חיתוך הלכות (ראה סנה' קג , א) , שמה הרשע - שם ישבו שר סכים רב סריס נרגל שראצר רב מג [ונבוכד נצר וחיילותיו] (ראה יר' לט , ג) ודנין שם את ישראל בייסורין ומשפטי מות. שמה הָרָשע - טעמו למעלה , לומר שהוא שם דבר כמו הָרֶשע , אלא לפי שהוא 'סוף פסוק' נהפך לינקד קמץ גדול , ואעפ"י שבכל מקום לא מצינו לו עוד שמתהפך ב'אתנחתא' ו'סוף פסוק' (ראה למשל ש"א כד , יג; מש' ח , ז). (יז) אמרתי אני בלבי וגו' - לפיכך אני אומר: את הכל שופט הקדוש ברוך הוא לאחר זמן , ואעפ"י שמתעכב הדבר , סופו לבא; אלא שעת יש לכל חפץ - אף לפורענות ולפקודת דין יש עת מתי יבא. ועל כל המעשה - שעשה האדם , שם ישפטוהו , בבא עת הפקודה. שם - באותו העת ניתן זמן לכל המעשה להישפט עליו (ראה שבת לב , א): אבב חטרא - מילי , ואבי דרי - חושבנא. (יח) אמרתי אני בלבי - בראותי זאת. על דברת בני האדם - שאחזו להם מדת גאוה לנהוג שררה ורבנות בקטנים מהם. לברם האלהים - לבררם הקדוש ברוך הוא ולהודיע שאין שררתם כלום , ולהראותם שהם - אף השרים והמלכים , בהמה המה להם - כשאר בהמה וחיה המה לעצמם. (יט-כ) כי מקרה בני האדם וגו' - הוא טעם הדבר: אשר נתן הקדוש ברוך הוא מקרה ופגע לבני האדם ויש מקרה לבהמה , ומקרה אחד לשניהם נתן , שכשם שזה מת כך זה מת. ומותר האדם מן הבהמה - ויתרונו והצלחתו של אדם יותר מן הבהמה אינו נראה משמת , כי הכל נהפך להיות הבל - לשוב אל העפר. (כא) מי יודע - כמו "מי יודע ישוב" (יואל ב , יד) - מי אשר הוא מבין נותן לב , שרוח בני האדם - היא העולה למעלה ועומדת בדין , ורוח הבהמה - היא היורדת לארץ , ואין לה ליתן דין וחשבון. וצריך שלא להתנהג כבהמה שאינה מקפדת על מעשיה. (כב) וראיתי בכל אלה , כי אין טוב לאדם מאשר ישמח במעשיו - ביגיע כפיו ישמח ויאכל , ולא להרחיב כשאול נפשו לחמוד ולהתעשר ולהרבות לא לו (ע"פ חב' ב , ה - ו). כי הוא חלקו - יגיע כפיו הוא החלק הניתן לו מן השמים , ובו ישמח. כי מי יביאנו לראות לאחר שמת במה שיהיה לבניו - אם יצליחו גם הם בעושר שאסף הוא והניח , או לא יצליחו.