מאגר הכתר קהלת פרק ג עם פירוש ראב"ע

פרק ג
(א) לכל זמן. אנשי שקול הדעת יפרשו אלה העתים , שהן סמוכות לבן אדם , כי חייב אדם לעשות כל דבר בעתו; ותחלת העתים וסופם ישחיתו פירוש אנשי שיקול הדעת: האחד - "עת ללדת ועת למות" (להלן , ב) , והאחרון - "את הכל עשה יפה בעתו" (להלן , יא). ויש אומרים , כי אלה השמונה ועשרים עתים - כנגד שמונה ועשרים צורות גלגל המזלות שהלבנה נראית בהם בכל חודש. גם זה הבל. והנכון , שיש לכל חפץ תחת השמים עת וזמן , כי בהִשחת המתכונת המולידה ימות היָלוּד , ותתחדש מתכונת תעשירנו; והפך - העושר , כי עתים קצובות הם. ובבוא העת יתנועע האדם לאשר הוא מוכן לו , ותהיינה תנועותיו כתנועת הצלם , כעניין "אך בצלם יתהלך איש" (תה' לט , ז) , ואם כן , "אך הבל יהמיון" (שם). ופירוש "יהמיון" - יקבצו ממון , וכמוהו "מהמון רשעים רבים" (תה' לז , טז); וכן "ומי אוהב בהמון לא תבואה" (קה' ה , ט). והראיה - השלמת הפסוק: "יצבור ולא ידע מי אוספם" (תה' לט , ז). (ב) עת ללדת - הזכיר ראשית האדם וסופו. גם אמר כי אין העתים קצובות על בן אדם לבדו , כי הנה הנטיעים כן הם. (ג) עת להרוג - עניינו: כמו למחוץ; ולרפוא יורה עליו. גם העתים הם קצובות על המקומות שאין צמח בהם , כמו עת לפרוץ. (ד) עת לבכות - עת דאגה , עד שיבכה הדואג. ועת ספוד ורקוד - עם אחרים. (ה) עת להשליך - אפילו שמקרה המקרה , יש לו עת , כמו להשליך אבנים שיציקו לו במגוריו; ועת לכנוס אותם המושלכים לצרכו. עת לחבק (בנוסחנו: לחבוק) - אפילו התאוה הנטועה ברוח בן אדם יש לה עת , והוא לחבק השוכבת בחיק , ולרחוק ממנה. ולחבוק - מהבניין 'הקל' , ומחבק - מן הבניין 'הכבד' , שהוא דגוש העי"ן; והעניין אחד. (ו) עת לבקש ועת לאבד - המבוקש; ועת לשמור ועת להשליך - השָמוּר. (ז) עת לקרוע. לחשות - מן "החשו" (מ"ב ב , ג) , שהוא פועל עבר במשקל "העלו עפר על ראשם" (איכה ב , י); ואילו היה לשון צווי לעתיד , היה פתוח. והעניין: כאשר אמר להם "גם אני ידעתי , החשו" ממנו (מ"ב ב , ג). והנה הזכיר שלמה , שאפילו הדיבור - שיש לו עת. (ח) עת לאהוב - גם האהבה גם השנאה (ע"פ קה' ט , א) תלויה בעת וזמן. (ט) מה יתרון - אחר שכל הדברים תלויים בעת וזמן , מה יתרון לאיש בכל עמלו (ע"פ קה' א , ג) , שיתכן שתבוא עת תשחית עמלו ותסיר הונו , וישאר ריקם. (י) ראיתי - כאשר ראיתי כל ענייני האדם שיתעסקו בו , (יא) את הכל - הכרתי שהכל עשה האלהים יפה בעתו: המות בעת הזוקן , וכל דבר בעתו על פי מתכונת החכמה העליונה. ומלת עולם - בכל המקרא לא מצאנוה כי אם על זמן ונצח; וכן "אלהי עולם יי'" (יש' מ , כח) - כמו 'אלהי נצח' או "אלהי קדם" (דב' לג , כז); וכן "ומתחת זרועות עולם" (שם). ועניין גם את העולם נתן בלבם - שבני אדם מתעסקים כאלו יחיו לעולם , ובעבור התעסקם לא יבינו מעשה האלהים מראש ועד סוף. ויש מפרשים (ראה רש"י) , כי זה העולם הוא כמו שהוא בלשון קדמונינו ז"ל (ראה משנה ברכות ט , ב); והעניין: תאות העולם. (יב) ידעתי - אלה הפסוקים עד "ועוד ראיתי" (להלן , טז) דבוקים. וכבר הזכיר שאין טוב לאדם רק שיאכל ושתה (ראה קה' ב , כד). ואיננו מדבר על כל אדם , כי אם על האדם הנזכר , המתעסק ביום ובלילה לקבץ ממון (ראה שם , כא); ואמר: אין לו ממנו חוץ מה שיאכל , שיתכן שהוא שומר אותו למי שייטב בעיני האלהים לקחתו (ראה שם , כו). וגם הזכיר פעם שנית זה העניין בעבור העתים (ראה לעיל , א - ח). והעניין: הנה דבר העתים לכל דבר , לעלות אל עושר או לרדת ממנו , עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע (ראה להלן , יד). על כן אין לעמֵל טוב כי אם לשמוח בחלקו או בהונו ולעשות טוב בחייו , שיחיה חיים טובים. או יהי פירושו , שיעשה טוב בחייו - שיקבל עליו שכר טוב במותו. (יג) וגם - גם זה שאומר שישמח , לא יוכל לשמוח אם אין העת נכונה לו כפי מתת אלהים לו בתחילת בריאתו. (יד) ידעתי. פירוש והאלהים עשה - שלא יוכל נוצָר להוסיף על מעשהו או לגרוע , כדי שייראו בני אדם מלפניו. (טו) מה שהיה - מעשה האלהים על דרך אחת; ומה שהיה כבר הוא - עניינו: הן הוא , ויש כמוהו. ואשר עתיד להיות , כבר היה כמוהו. ונרדף הוא הזמן העומד , שכינה אותו במלת הוא , והוא בין עבר ועתיד. והעניין , שהאלהים בקש מהזמן שיהיה נרדף: זמן רודף אחר זמן ולא יפסק; כי הזמן שעבר שב עומד , ואשר להיות שב כמו עבר; ושב הזמן אחד , ואם יתחלק לזמן עבר ועתיד והמבדיל ביניהם. וזה העניין יתברר כגלגל , שכל חלק ממנו ירדוף אחר הנקודה האמצעית , והיא המוצק; ונקראה 'מוצק' בעבור צוק המקום; והקו הראשון הוא הרחב , וכן "רחב לא מוצק תחתיה" (איוב לו , טז). וישוב החלק שהיה במזרח - במערב , והפך , ואין למקום תנועת הגלגל ראשית שיחל ממנו , כי כל ראשית - אחרית , וכל אחרית - ראשית. והנרדף הוא ה'מוצק'. והוא באר לנו כי כל מעשה האלהים על דרך אחת. (טז) ועוד. המקום שהיה ראוי להיות שם משפט , שמה הרשע. וכפל העניין , כמו "אשורנו ולא עתה..." (במ' כד , יז); "קום בלק ושמע..." (במ' כג , יח); ורוב הנבואות כן. (יז) אמרתי - אחר שתמהתי , איך מעשה דבר רשע בעולם שהוא מעשה האלהים , ידעתי כי את הצדיק ואת הרשע ישפט. ועניין שם - רמז לעולם הבא; כמו "וערום אשוב שמה" (איוב א , כא) - רמז למקום הקבר; ואם ישוב "שמה" אל "האדמה אשר לוקח משם" (בר' ג , כג) , ישוב גם זה. והעניין: אחר שימות. (יח) אמרתי אני - אמרתי בלבי: בעבור בני האדם - בעבור שבחרם האלהים מכל תולדות הארץ , וראיתי שהם כמו בהמות הם לנפשם במחשבותם. מלת על דברת - כמו 'בעבור'; כמו "על דברתי מלכי צדק" (תה' קי , ד) - בעבור שאתה מלך צדק. ולמ"ד לברם - כמו למ"ד "אמרי לי אחי הוא" (בר' כ , יג). וברם - על משקל "כאשר ראם" (בר' לב , ג) , והוא מן "ברו לכם איש" (ש"א יז , ח). ויש אומרים (ראה רקמה ע' מו הערה 6 ) , כי לברם - שם הפועל , והיה הרי"ש ראוי להדגש , כי עיקרו 'לבררם' , כמו "לברר וללבן" (דנ' יא , לה). וזה רחוק , כי בבנין 'פיעל הדגוש' לא ימצא העי"ן מבולע. ואמר שהם בהמה - ועניינו: כבהמה; וכמוהו "ועיר פרא אדם יולד" (איוב יא , יב); "אש אוכלה הוא" (דב' ד , כד); "כי שמש ומגן" (תה' פד , יב). ואם יאמר מדקדק: איך נכנס הלמ"ד על פועל עבר (לברם) , ואין כמוהו? התשובה: כי הבי"ת והלמ"ד אחים , וצירוף זה כן צירוף זה , ודרך אחד לכל (ע"פ פס' יט להלן). ונמצא "בהכין לו דוד" (בנוסחנו: דויד; דה"ב א , ד); והוא גם הוא לבדו. (יט) כי מקרה. זה הפסוק - על מחשבות בני האדם שלא חכמו והשכילו (ע"פ דב' לב , כט) , כי בראותם שמקרה אחד לאדם ולבהמה בחיים ובמות , יחשבו כי רוח אחד לכל , ואין לאדם מותר מן הבהמה. ומותר - שֵם על משקל "מושב" (תה' קז , ד) , מהבניין 'הכבד' , והו"ו הנח הוא תמורת פ"א הפועל שהוא יו"ד. ו"יתרון" (לעיל , ט) - שם מהבניין 'הקל' , והנו"ן נוסף. (כא) מי יודע. ידוע כי ה"א הידיעה , אם בא אחריו אחד מא"ח הע"ר , הוא קמוץ ברוב , ושלה"א התמה לעולם בפתח. וה"א העולה היא למעלה קמוץ , גם יש דגש ביו"ד שאחרי ה"א היורדת , כמשפט ה"א הידיעה , כמו "היושבת" (יש' מז , ח). ואלו היה לתמה , היה שוא ופתח תחת הה"א , והיו"ד רפה. והעניין: מי ומי שידע בבני האדם ההפרש שיש בין רוח האדם ורוח הבהמה? והעניין , כי לא ימצא אחד מני אלף (ע"פ איוב לג , כג). ודעת הרוח עמוקה וצריכה לראיות , ולא יוכלו להבין אפילו קצתם , כי אם המשכילים שהתבררה מחשבתם במאזני החכמה ובארבעה יסודיה , שהשלשה מהם הם 'ספר' ו'ספר' ו'סיפור' , ומורכב מהשנים. ומתורת אלהינו נוכל להבין , כי הנה אמר במיני הצמחים: "תדשא הארץ" (בר' א , יא) , והנה יש לארץ כח להדשיא בדבר אלהים. ובעבור היות המדשיא גוף , ממנו יצאו ואליו ישובו , ולא יעמוד הנולד שהולידה הארץ כי אם ימים קצובים , בעבור שיש קץ לגידולו; ובעמדו ולא יגדל - ישוב לאחור. וכן אמר: "ישרצו המים נפש" (בר' א , כ) - והנה המים הולידו נפש כל שרץ ועוף ודג בדבר אלהים. וכן אמר: "תוצא הארץ נפש חיה למינה" (שם , כד); ולא אמר בתורה 'נפש אדם' , רק נאמר: "נעשה אדם בצלמינו כדמותינו" (שם , כו). והזכיר שברא גופו מן האדמה , ואחר כן "ויפח באפיו נשמת חיים" (בר' ב , ז). ורמז 'חיים' - בעבור שהיא עומדת ולא תאבד כנפש הבהמה. והפרש יש בין 'נשמה' ו'נפש' , כי לא מצאנו במקרא 'נשמה' כי אם על בני אדם , כעניין "נותן נשמה לעם עליה" (יש' מב , ה); ו"כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (בר' ז , כב) - שב על האדם לבדו. ואמר שלמה בסוף הספר , שרוח בני האדם "תשוב אל האלהים" (קה' יב , ז) , ולא אל העפר. (כב) וראיתי כי אלה החושבים שהם כמו הבהמות , אין טוב להם מאשר ישמחו בחייהם , כי אין להם חלק אחר; ולמה יתעסקו בדברים יעזבום אחריהם?