פרק ג
[א]
לַכֹּ֖ל
זְמָ֑ן
וְעֵ֥ת
לְכָל־חֵ֖פֶץ
תַּ֥חַת
הַשָּׁמָֽיִם:
ס
[ב]
עֵ֥ת
לָלֶ֖דֶת
וְעֵ֣ת
לָמ֑וּת
עֵ֣ת
לָטַ֔עַת
וְעֵ֖ת
לַעֲק֥וֹר
נָטֽוּעַ:
[ג]
עֵ֤ת
לַהֲרוֹג֙
וְעֵ֣ת
לִרְפּ֔וֹא
עֵ֥ת
לִפְר֖וֹץ
וְעֵ֥ת
לִבְנֽוֹת:
[ד]
עֵ֤ת
לִבְכּוֹת֙
וְעֵ֣ת
לִשְׂח֔וֹק
עֵ֥ת
סְפ֖וֹד
וְעֵ֥ת
רְקֽוֹד:
[ה]
עֵ֚ת
לְהַשְׁלִ֣יךְ
אֲבָנִ֔ים
וְעֵ֖ת
כְּנ֣וֹס
אֲבָנִ֑ים
עֵ֣ת
לַחֲב֔וֹק
וְעֵ֖ת
לִרְחֹ֥ק
מֵחַבֵּֽק:
[ו]
עֵ֤ת
לְבַקֵּשׁ֙
וְעֵ֣ת
לְאַבֵּ֔ד
עֵ֥ת
לִשְׁמ֖וֹר
וְעֵ֥ת
לְהַשְׁלִֽיךְ:
[ז]
עֵ֤ת
לִקְר֙וֹעַ֙
וְעֵ֣ת
לִתְפּ֔וֹר
עֵ֥ת
לַחֲשׁ֖וֹת
וְעֵ֥ת
לְדַבֵּֽר:
[ח]
עֵ֤ת
לֶֽאֱהֹב֙
וְעֵ֣ת
לִשְׂנֹ֔א
עֵ֥ת
מִלְחָמָ֖ה
וְעֵ֥ת
שָׁלֽוֹם:
ס
[ט]
מַה־יִּתְרוֹן֙
הָעוֹשֶׂ֔ה
בַּאֲשֶׁ֖ר
ה֥וּא
עָמֵֽל:
[י]
רָאִ֣יתִי
אֶת־הָעִנְיָ֗ן
אֲשֶׁ֨ר
נָתַ֧ן
אֱלֹהִ֛ים
לִבְנֵ֥י
הָאָדָ֖ם
לַעֲנ֥וֹת
בּֽוֹ:
[יא]
אֶת־הַכֹּ֥ל
עָשָׂ֖ה
יָפֶ֣ה
בְעִתּ֑וֹ
גַּ֤ם
אֶת־הָעֹלָם֙
נָתַ֣ן
בְּלִבָּ֔ם
מִבְּלִ֞י
אֲשֶׁ֧ר
לֹא־יִמְצָ֣א
הָאָדָ֗ם
אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֛ה
אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה
הָאֱלֹהִ֖ים
מֵרֹ֥אשׁ
וְעַד־סֽוֹף:
[יב]
יָדַ֕עְתִּי
כִּ֛י
אֵ֥ין
ט֖וֹב
בָּ֑ם
כִּ֣י
אִם־לִשְׂמ֔וֹחַ
וְלַעֲשׂ֥וֹת
ט֖וֹב
בְּחַיָּֽיו:
[יג]
וְגַ֤ם
כָּל־הָאָדָם֙
שֶׁיֹּאכַ֣ל
וְשָׁתָ֔ה
וְרָאָ֥ה
ט֖וֹב
בְּכָל־עֲמָל֑וֹ
מַתַּ֥ת
אֱלֹהִ֖ים
הִֽיא:
[יד]
יָדַ֗עְתִּי
כִּ֠י
כָּל־אֲשֶׁ֨ר
יַעֲשֶׂ֤ה
הָאֱלֹהִים֙
ה֚וּא
יִהְיֶ֣ה
לְעוֹלָ֔ם
עָלָיו֙
אֵ֣ין
לְהוֹסִ֔יף
וּמִמֶּ֖נּוּ
אֵ֣ין
לִגְרֹ֑עַ
וְהָאֱלֹהִ֣ים
עָשָׂ֔ה
שֶׁיִּֽרְא֖וּ
מִלְּפָנָֽיו:
[טו]
מַה־שֶּֽׁהָיָה֙
כְּבָ֣ר
ה֔וּא
וַאֲשֶׁ֥ר
לִהְי֖וֹת
כְּבָ֣ר
הָיָ֑ה
וְהָאֱלֹהִ֖ים
יְבַקֵּ֥שׁ
אֶת־נִרְדָּֽף:
[טז]
וְע֥וֹד
רָאִ֖יתִי
תַּ֣חַת
הַשָּׁ֑מֶשׁ
מְק֤וֹם
הַמִּשְׁפָּט֙
שָׁ֣מָּה
הָרֶ֔שַׁע
וּמְק֥וֹם
הַצֶּ֖דֶק
שָׁ֥מָּה
הָרָֽשַׁע:
[יז]
אָמַ֤רְתִּֽי
אֲנִי֙
בְּלִבִּ֔י
אֶת־הַצַּדִּיק֙
וְאֶת־הָ֣רָשָׁ֔ע
יִשְׁפֹּ֖ט
הָאֱלֹהִ֑ים
כִּי־עֵ֣ת
לְכָל־חֵ֔פֶץ
וְעַ֥ל
כָּל־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה
שָֽׁם:
[יח]
אָמַ֤רְתִּֽי
אֲנִי֙
בְּלִבִּ֔י
עַל־דִּבְרַת֙
בְּנֵ֣י
הָאָדָ֔ם
לְבָרָ֖ם
הָאֱלֹהִ֑ים
וְלִרְא֕וֹת
שְׁהֶם־בְּהֵמָ֥ה
הֵ֖מָּה
לָהֶֽם:
[יט]
כִּי֩
מִקְרֶ֨ה
בְֽנֵי־הָאָדָ֜ם
וּמִקְרֶ֣ה
הַבְּהֵמָ֗ה
וּמִקְרֶ֤ה
אֶחָד֙
לָהֶ֔ם
כְּמ֥וֹת
זֶה֙
כֵּ֣ן
מ֣וֹת
זֶ֔ה
וְר֥וּחַ
אֶחָ֖ד
לַכֹּ֑ל
וּמוֹתַ֨ר
הָאָדָ֤ם
מִן־הַבְּהֵמָה֙
אָ֔יִן
כִּ֥י
הַכֹּ֖ל
הָֽבֶל:
[כ]
הַכֹּ֥ל
הוֹלֵ֖ךְ
אֶל־מָק֣וֹם
אֶחָ֑ד
הַכֹּל֙
הָיָ֣ה
מִן־הֶעָפָ֔ר
וְהַכֹּ֖ל
שָׁ֥ב
אֶל־הֶעָפָֽר:
[כא]
מִ֣י
יוֹדֵ֗עַ
ר֚וּחַ
בְּנֵ֣י
הָאָדָ֔ם
הָעֹלָ֥ה
הִ֖יא
לְמָ֑עְלָה
וְר֙וּחַ֙
הַבְּהֵמָ֔ה
הַיֹּרֶ֥דֶת
הִ֖יא
לְמַ֥טָּה
לָאָֽרֶץ:
[כב]
וְרָאִ֗יתִי
כִּ֣י
אֵ֥ין
טוֹב֙
מֵאֲשֶׁ֨ר
יִשְׂמַ֤ח
הָאָדָם֙
בְּֽמַעֲשָׂ֔יו
כִּי־ה֖וּא
חֶלְק֑וֹ
כִּ֣י
מִ֤י
יְבִיאֶ֙נּוּ֙
לִרְא֔וֹת
בְּמֶ֖ה
שֶׁיִּהְיֶ֥ה
אַחֲרָֽיו:
פרק ג
(א)
לכל
זמן
ועת
לכל
חפץ
תחת
השמים
-
פתרונו:
לכל
דבר.
(ב-ג)
עת
ללדת
-
בשעה
שנולד
בן
לאדם
,
הוא
שמח
ומשמח
את
אחרים;
ואילו
היה
משים
אל
לבו
בשעת
משתה
ושמחה
שבן
הנולד
לו
סופו
למיתה
,
לא
שמח
עליו
,
אילו
זכר
עליו
שיבא
עתו
למות.
עת
לטעת
-
ומנהג
בני
אדם
הוא
לשמוח
בשעת
נטיעה;
ואילו
שם
אל
לבו
שיבא
עת
לעקור
נטיעה
זו
,
לא
שמח
עליה;
וכן
כולם.
'עתים'
הללו
,
פעמים
מביא
דברים
שתחלתן
שמחה
ואחריתן
תוגה
,
ופעמים
מביא
דברים
שתחילתן
תוגה
ואחריתן
שמחה.
עת
ללדת
ועת
למות
-
הרי
דברים
שתחילתן
שמחה
ואחריתן
תוגה.
עת
להרוג
ועת
לרפוא
-
הרי
דברים
שתחלתן
תוגה
ואחריתן
שמחה.
וסוף
העניין
מפרש
,
שהעלים
הקדוש
ברוך
הוא
מבריותיו:
"מבלי
אשר
לא
ימצא
האדם
את
המעשה
אשר
עשה
האלהים
מראש
ועד
סוף"
(להלן
,
יא);
שאילו
ידע
האדם
מה
שיהיה
בסוף
,
לא
היה
שמח
בשעת
שמחה
ולא
היה
מצטער
בשעת
אבלו.
(ט)
מה
יתרון
העושה
באשר
הוא
עמל
-
מקרא
זה
מוסב
על
דברים
שתחלתן
שמחה
וסופן
תוגה;
וכה
פתרונו:
מאחר
שסוף
הכל
לכלייה
והכל
למיתה
הם
עומדים
,
מה
יתרון
העושה
באשר
הוא
עמל
-
פתרונו:
תמיה
אני
על
מה
הם
שמחים
בזמן
שהם
עמלים
בהם
,
הואיל
ויודעים
שסופן
ליבטל;
אלא
זהו
הטעם:
(יא)
את
הכל
עשה
יפה
בעתו
-
פתרונו:
כל
דבר
שאדם
עמל
בו
,
בעת
שהוא
עושה
אותו
יפה
בעיניו
לעשותו;
בשעת
שמחה
-
שמחה
,
בשעת
אבלא
-
אבלא
(ראה
ב"ר
כז
,
ד).
גם
את
העולם
נתן
בלבם
-
פתרונו:
לפי
העולם
שהוא
רואה
בשעת
הרווחה
נתן
הקדוש
ברוך
הוא
בלב
הבריות
לשמוח
בשעת
הרווחה:
לבנות
בית
,
ליטע
כרם
,
לשמוח
במה
שהוא
רואה
עולם
שלשמחה;
והעלים
מהם
שאינו
מחשב
בשעת
שמחה
מה
שיהיה
בסוף
,
כמו
שמפרש:
מבלי
אשר
לא
ימצא
האדם
את
המעשה...
מראש
ועד
סוף
-
מבלי
אשר
לא
ימצא
האדם
מראש
המעשה
מה
יהיה
בסופו;
שאילו
ראה
מראש
מה
יהיה
בסוף
,
לא
שמח.
(יב)
ידעתי
כי
אין
טוב
בם
כי
אם
לשמוח
ולעשות
טוב
בחייו
-
פתרונו:
בכל
העתים
הללו
האמורים
למעלה
(פס'
ב
-
ח)
,
אין
בהם
יתרון
כי
אם
מה
שהוא
שמח
בשעה
קלה
ועושה
הנאה
לעצמו
בחייו.
(יג)
וגם
כל
האדם
שיאכל
ושתה...
מתת
אלהים
היא
-
פתרונו:
זה
בלבד
,
שהוא
אוכל
ושותה
ורואה
טוב
בעמלו
,
נתן
לו
הקדוש
ברוך
הוא
מכל
נכסיו
,
והשאר
-
יאכלוהו
אחרים.
מתת
אלהים
היא
-
'טנט
לי
אד
דיאו
דוניד
איניינטי
פלוש'
בלעז
(במידה
זו
אלוהים
נתן
ותו
לא).
(יד)
ידעתי
כי
כל
אשר
יעשה
האלהים
הוא
יהיה
לעולם
-
פתרונו:
ידעתי
כי
כל
מה
שהקדוש
ברוך
הוא
עשה
,
שֶמה
שזה
עמֵל
אחֵר
אוכל
,
הוא
יהיה
לעולם
-
פתרונו:
כך
ראוי
להיות
לעולם.
עליו
אין
להוסיף
-
שמא
יאמר
לך
אדם:
בדין
היה
שיאריך
אדם
ימים
עד
שיאכל
וישתה
כל
עושרו
,
ולא
יאכלו
אחרים
את
יגיעו;
לכך
נאמר:
עליו
אין
להוסיף.
וממנו
אין
לגרוע
-
שיתקצרו
מדת
ימיו
החרוצים
לו
(ע"פ
איוב
יד
,
ה)
,
שהרי
במיעוט
ימיו
נהנה
מיגיעו.
והאלהים
עשה
שייראו
מלפניו
-
פתרונו:
ודבר
זה
שעשה
הקדוש
ברוך
הוא
,
שמה
שזה
עמל
אחרים
אוכלים
-
כדי
שיהיו
הבריות
יראים
מלפניו;
שישימו
ללבם
לומר:
הלא
מעט
ימי;
אם
איני
מחלק
היום
מנכסי
לעניים
וקונה
מהם
חיי
העולם
הבא
,
מחר
הוא
מת
ואחרים
אוכלים
אותם.
אבל
אילו
היו
מאריכין
ימים
,
לא
היו
משימים
לב
לעשות
טובה.
(טו)
מה
שהיה
כבר
הוא
-
פתרונו:
את
אשר
אירע
-
כבר
דבר
זה
ראו
עיניך.
ואשר
להיות
כבר
היה
-
פתרונו:
ממה
שכבר
היה
אתה
יכול
ללמד
את
העתיד
להיות.
ומה
היה
כבר?
-
בכל
דורות
שעברו
בקש
הקדוש
ברוך
הוא
את
הנרדפים
מיד
רודפיהם;
וכן
להבא
האלהים
יבקש
את
נרדף
,
לפיכך
יזהר
אדם
שלא
יהא
מן
הרודפים.
(טז)
ועוד
ראיתי
תחת
השמש
מקום
המשפט
שמה
הרשע
-
פתרונו:
מקום
שהיו
אנשי
משפט
ואנשי
צדק
יושבין
בו
-
עברו
הם
,
ויושבין
במקומם
אנשי
רשע.
(יז)
וכשראיתי
כן
,
אמרתי
בלבי:
את
הצדיק
ואת
הרשע
ישפוט
האלהים;
ראשונים
שהיו
שם
,
אע"פ
שהיו
אנשי
משפט
ואנשי
צדק
,
אי
אפשר
שלא
חטאו
במיעוט
,
ושפט
אותם
האלהים
וגזר
עליהם
שיִפַּנּוּ
משם
ויבאו
רשעים
ויגרשום
וישבו
במקומם.
וכן
מצינו
כשחטאו
עשרת
השבטים
,
בא
סנחריב
והגלם
משם
והושיב
שמרונים
במקומם
(ראה
מ"ב
יז).
הרי
למדת
,
שהקדוש
ברוך
הוא
גובה
מן
הצדיקים
מיעוט
מעשים
רעים;
וכל
שכן
שסופך
תראה
שגם
את
הרשע
ישפוט
האלהים
,
כמו
שאמר:
את
הצדיק
ואת
הרשע
ישפוט
האלהים.
כי
עת
לכל
חפץ
-
שישפוט
האלהים
על
המעשה
שנעשה
שם:
כשם
שבא
עת
שגלו
הצדיקים
משם
על
שחטאו
במקצת
,
כל
שכן
שסופך
תראה
עת
שיאבדו
רשעים
משם
על
שחטאו
הרבה.
(יח-יט)
אמרתי
אני
בלבי
על
דברת
בני
האדם
לברם
האלהים
-
על
דבר
מקצת
עון
שעשו
ראה
הקדוש
ברוך
הוא
לבוררם
,
שיחריבום
וישבו
במקומם.
ולראות
שהם
בהמה
המה
להם
-
פתרונו:
ועוד
,
שיהיו
רואים
בני
אדם
ויכירו
,
שאפילו
במעשה
שלהם
הם
כבהמה;
תוהים
כשרואים
שהרשע
מכתיר
את
הצדיק
(ע"פ
חב'
א
,
ד)
,
ואינו
על
חינם.
ירמיה
אמר:
"צדיק
אתה
יי'
כי
אריב
אליך
אך
משפטים
אדבר
אתך
מדוע
דרך
רשעים
צלחה"
(יב
,
א);
וכן
חבקוק
מתרעם:
"על
כן
תפוג
תורה
ולא
יצא
לנצח
משפט
כי
רשע
מכתיר
את
הצדיק
על
כן
יצא
משפט
מעוקל"
(א
,
ד)
,
וסוף
שהקדוש
ברוך
הוא
מראה
לו
שעל
חנם
צועק.
דבר
אחר:
ולראות
שהם
בהמה
המה
להם
-
לפיכך
עשה
הקדוש
ברוך
הוא
דבר
זה
,
שאֵילו
עוברים
ובאים
אחרים
ויושבין
תחתיהם
,
אע"פ
שהם
רשעים
מהם:
כדי
שידעו
שהם
כבהמה
אפילו
במעשה
שלהם
,
כי
מקרה
בני
האדם
ומקרה
הבהמה
מקרה
(בנוסחנו:
ומקרה)
אחד
להם
כמות
זה
כן
מות
זה.
(כ)
הכל
הולך
אל
מקום
אחד
-
גם
האדם
גם
הבהמה;
הכל
שבים
אל
העפר.
(כא)
מי
יודע
רוח
בני
האדם
העולה
היא
למעלה
-
מה
נעשה
ממנה
,
שאינה
חוזרת
עוד
בין
הבריות;
וכן
רוח
הבהמה
שהיא
יורדת
למטה
לארץ
-
מה
נעשה
ממנה.
כלומר:
על
הגוף
-
אני
יכול
לחפש
אחריו
,
לפי
ששב
אל
העפר
,
אבל
על
הרוח
-
מי
יוכל
לתור
אחריה
לידע
היאך
מנוחתה?
(כב)
ומאחר
שאני
רואה
שהכל
שב
אל
העפר
(ראה
לעיל
,
כ)
,
רואה
אני
שאין
טוב
מאשר
ישמח
האדם
במעשיו
בעודו
בחיים
,
כי
הוא
חלקו
-
פתרונו:
שמחה
ששמח
במעשיו
,
זהו
חלקו
בלבד
מכל
עמלו
(ע"פ
קה'
ב
,
י)
שיש
לו
,
ושאר
-
הכל
יירשוהו
אחרים.
כי
הוא
חלקו
-
'טנטשין
אד'
בלעז.
ואם
תאמר:
עד
שהוא
שמח
במעשיו
,
יתעצב
על
שסופו
מניח
נכסיו
לבניו
אחריו
,
ואינו
יודע
החכם
יהיה
ויתקיימו
בידו
,
או
סכל
(ראה
קה'
ב
,
יט)
ויאבד
את
הכל!
תשובה
לדבריך:
ישמח
בעולם
שהוא
עומד
בו
,
ואל
יתעצב
במה
שיהיה
אחריו
,
כי
מי
יביאנו
לראות
במה
שיהיה
אחריו.