מאגר הכתר קהלת פרק ג עם פירוש ר' יוסף כספי

פרק ג
והפעם השנית יתחיל: (א-ח) לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת ללדת וכו' , ויסיים ויפסוק: "ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו. וגם כל האדם" וכו' (להלן , יב - יג) , "ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים" (להלן , יד) , "מה שהיה... והאלהים יבקש את נרדף" (להלן , טו). והנה אין בזאת הפעם , רק טענה אחת , והיא: לכל זמן ועת לכל חפץ. וביאור זה , כי אמר שלמה: ראֵה הבל זאת החכמה; כי מהותה וענינה היא המעשים והפעולות כמו שקדם זכרו: "בניתי לי" , "נטעתי לי" , "עשיתי לי" , "כנסתי לי" (קה' ב , ד - ח) , ובכלל כל ענינה - קניין עם הפלגת רבויו , עד שיתוסף מספרו לאין תכלית אם יוכל. ואנו רואים תמיד שבעלי זאת החכמה עושים הפכו , רצוני: ההעדר. ואם , על דרך משל , עמלו ימים רבים ונטעו כרמים עד עתה , היום או מחרתו יעקרו הנטוע וישחיתו הכרמים. וזה אנו רואים היום בגבולינו , אשר בסבת ישיבת הפיפיור בארצנו נטעו בכל הארץ כרמים לאין מספר , עד ששב היין בזול והתבואה ביוקר , ועתה הם משחיתים הכרמים ועוקרים הנטיעות וישיבום לשדות ויזרעו שם תבואות; כל שכן אם מחר ישוב לו ברומי , כי יהיו בָּתָה בגבולינו שדות וכרמים לאין מספר והיו שממה. אבל התחיל עת ללדת ועת למות - כי הוא מציאות האדם בעצמו; והכונה , כי יש עת נכון וטוב שהאדם יהיה נמצא בעולם , עד שבעל זאת החכמה ייטב אצלו מאד מציאותו בעצמו , ויעמול להשיג קניינים כמו שקדם זכרם , וזהו כל שמחתו. ואנחנו נראה פעמים רבות , שיש עת שמותו טוב לו מחייו , כמו שראינו בשאול המלך שנפל על חרבו ומת (ראה ש"א לא , ד). והנה ידוע כי האל יתברך הוא הפועל הראשון לכל , אין הבדל בין שאני מיחס שנוי העתים לו יתברך או לאדם , והכל שב לענין אחד שהוא יתברך פועל לכל. והנה אחר שאמר שנים זוגות ששׂם הקנינים ראשונים וההעדרים אחרונים , יזכור שני זוגות אחרים ששׂם העדרים ראשונים ואת הקניינים אחרונים , וזהו אומרו: עת להרוג ועת לרפוא עת לפרוץ ועת לבנות. וזה הפלגה , שבעל זאת החכמה יתחיל ראשונה בתחלת צמיחתו להרוג ולפרוץ , הפך "קניתי לי עבדים ושפחות גם מקנה בקר וצאן הרבה" (ראה קה' ב , ז) והפך "בניתי לי" (שם , ד); וכן אמר: עת לבכות ועת לשחוק , עת ספוד ועת רקוד , עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים - ששלשה זוגות אלו מבואר שבעל זאת החכמה כל ענינו לשחוק ורקוד וכנוס , והנה יתחיל בהפכים. ואחר יסדר שלשה זוגות שישים הדברים הנחפצים הראשונים , וזהו אמרו: עת לחבק (בנוסחנו: לחבוק) ועת לרחוק מחבק , עת לבקש ועת לאבד , עת לשמור ועת להשליך - כי ענין בעל זאת החכמה הוא לחבוק ולבקש ולשמור , ואם פעמים יבחר העדר זה ויהיה ההעדר טוב לו מן הקנין. ואחר יזכור שנים זוגות שההעדר ראשון , והוא אמרו: עת לקרוע ועת לתפור , עת לחשות ועת לדבר. ואחר יזכור שנים זוגות נכונים ויסיים בדברי שלום. וכל הדברים נכונים וצחים , לא שאומַר שבזה סבות הכרחיות , כמו שאין סבה הכרחית בהיותם ארבע עשרה זוגות , כי אינו נמנע שיהיה פחות או יתר; וכל זה מבואר. (ט-יא) והכונה בזה אמר שלמה: מה יתרון העושה באשר הוא עמל? והאלהים עשה הכל יפה בעתו , כלומר: הדבר והפכו , רצוני: הקנין והעדרו; ואם היום יפה וטוב לעשות מעשה - מה שזהו ענין מהות זאת החכמה , גם שיפליג בו תכלית ההפלגה - מחר או מחרתו יהיה עת טוב ויפה להעדרו. ומדוע לא יקרה לנו זה , והנה קרה לשם יתברך , על דרך 'דברה תורה כלשון בני אדם' (ראה ברכות לא , ב) , כי כתוב "וינחם יי' כי עשה את האדם בארץ" (בר' ו , ו). וזהו אמרו: גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר יעשה האלהים מראש ועד סוף , כלומר: הנה את הכל עשה יפה בעתו , ולכן היום עת טוב וראוי לטעת כרמים רבים אין מספר , על דרך משל , ומחר ומחרתו עת טוב וראוי לעקור את הכל לפי המתחדשים שיעשה האל בעולם; כי העתים משתנים , ולכן נקנה היום בעיר מהבתים ושדות וכרמים עד אפס מקום , ומחר נמכור ונבוז הכל , ולכן אמר הנביא: "הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל" (יח' ז , יב). ובכלל , הנה האל יתברך , שהוא הפועל הכל , הוא משנה העתים ומחליף את הזמנים והכל עשה יפה בעתו. גם ענין העולם הזה - רצוני: לעשות הדבר פעם והפכו פעם - הוא יתברך נתן זה בלב האדם , כלומר: האל סכסך בני האדם וינער אותם שיבנו היום ומחר יסתרו , וכן השאר , מזולת שלא ימצא האדם וכו' - כלומר: כי עם כל ההתחכמות בפעולות בעולם הזה בבנינים , על דרך משל מבתים או עיירות , הנה הם לא ימצאו את המעשה אשר יעשה האלהים מראש ועד סוף , כלומר: לא יבאו לתכלית גזירות האל יתברך באלו המעשים , אם הוא טוב אם רע , כי לא ידעו שנוי העתים שיעשה האל מחר או מחרתו , עד שיש בונה בית חדש היום בעיר - מה , על דרך משל , והיה עת שלום , ומחר ישתנה הזמן וילחמו על העיר ההיא ויהרסו הבתים , או מחר יניע האל רוח גדולה וחזק ותפול דליקה בבית שכנו וישרוף ביתו אשר בנה מחדש ובתים רבים , והוא בעת ההיא שהיה בונה היה מאשר עצמו וכן כל רואיו יאשרוהו , והוא עושה נזק והוצאה ויועץ בשת לביתו. וכל זה כי האדם בכל חכמתו זאת לא ידע מעשה האל עד תכליתם ולכן לא ידע מה ילד יום (ע"פ מש' כז , א) , אם כן זאת החכמה היא הבל כי היא מזוייפת מתוכה , עד שמה שנקרא היום 'חכמה' הנה למחר נאמר כי למפרע היה סכלות; גם אם היום הקנין טוב לפי שעה , הנה למחר העדרו טוב. (יב) אם כן מבואר , שעל כל פנים זאת החכמה הבל , לכן הפּסק הזה: ידעתי כי אין טוב בבני אדם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו , וזהו שיעשה ההכרחי לחייו כמו שקדם , שיאכל וישתה והראה את נפשו טוב בעמלו (קה' ב , כד); כלומר: בכלל שיעמול בקנינים במעט עמל ובהכרחי. (יג-יד) וכן ימשיך בזה: וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו מתת אלהים היא. כי ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים וכו' - כלומר: וזה מבואר ממה שאמרנו , אחר שהאל יתברך עושה את הכל "יפה בעתו" (לעיל , יא); ובאמת ידעתי שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע , ולכן האל יתברך עשה היום עת טוב לבנות ומחר יהיה עת טוב לסתור (ראה לעיל , ג) , ואין לאדם להוסיף או לגרוע על גזירת העתים , כי אין כח באדם לשנות העתים , רק לו יתברך. והוא יתברך עשה זה הדרך - שייראו בני אדם ממנו , כי אם היה בידם לשנות מעשה השם בזה הענין לא היו יראים ממנו יתברך. ולכן בני אדם , עם היותם בונים היום , על דרך משל , ייראו ויפחדו שמא מחר יצוו הם עצמם לסתור הכל להכרח , או שיסתר על יד זולתם בעל כרחם , כי זהו מנהגו של עולם , פעם בנין פעם סתירה; וכן השאר. ואם היום אינם יראים את השם , הנה מחר ייראו ממנו , כי ישיגום התמורות ושנוי העתים. (טו) וזהו אמרו: מה שהיה כבר הוא... והאלהים יבקש את נרדף - כלומר , שהשם רוצה שהעולם הזה יהיה נמשך ומתרדף באלו המעשים , רצוני: היום בנין ומחר סתירת אותו הבנין עצמו ומחרתו בנינו עצמו; וכן זה אחר זה , עד שבית אחד , דרך משל , יבנה תוך מאה שנה עשרים פעם ויסתר עשרים פעם; וזה תמיד חוזר חלילה , וכן כל מעשה העולם והעדרו , או העדר וקנינו. ובכלל התבאר מזאת הפעם , כי "לכל זמן" (לעיל , א) - לדבר ולהפכו , וכי האדם החכם המופלג בזאת החכמה אינו יודע מה יעשה ומה טוב. אם כן מבואר שזאת החכמה הבל וריק , ואין ראוי שנפליג היום בפועל מה , אשר למחר נִנחם ונתעצב על מה שעשינו , או שייטב בעינינו לעשות הפכו. לכן "אין טוב בם כי אם לשמוח" וכו' (לעיל , יב) - רצוני , שיחזיק בהכרחי המועט. וזהו הפּסק הרמוז פעם שנית. והפעם השלישית יתחיל: (טז-יז) ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע. אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם. והנה זהו מין ענין אחר מופלג מורה על הבל זאת החכמה , וזה , שכל העולם עומד על הדין , כמו שאמרו ז"ל (משנה אבות א , יח) , ואמרו גם כן (שם ג , ב): התפללו בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. וזה בלי ספק הוא כאשר יהיה המושל פקח , לא טפש. ולכן כל אדם ישען ויתקע אהלו ויקבע דירתו במקום המשפט והצדק , רצוני: העיר שבה מלך או מושל פקח וחכם , וכן רוב בני מדינתו צדיקים וחכמים; כי האדם מדינִי בהכרח , וכל שכן זה החכם המופלג , כי הוא המעמיק במחשבותיו לבחור עניני העולם הזה. והנה אנו רואים , כי מה שהוא מקום המשפט היום - הנה למחר יהיה הפכו , כי יקום דור אחר או מלך חדש , כטעם "איכה היתה לזונה קריה נאמנה" (יש' א , כא) , ויבוש החכם הזה ממבטו אשר נס לעזרה (ע"פ יש' כ , ו). ואמת כי השם יתברך ישפוט הצדיק והרשע , כי לפניו ובמקומו יתברך יש עת לכל חפץ ומעשה , והוא באמת ישיב לצדיק כצדקתו ולרשע כרשעתו לעת שירצה - אבל מה יועיל זה על בלבול ושבוש זה החכם בהנחתו , שקבע דירתו בזה המקום על צד הבחירה הטובה להפלגת חכמתו והתחשבותו , ועתה יצטרך שיברח ממנו וילך לגור באשר ימצא (ע"פ שו' יז , ח) , משובש ומבולבל?! אם כן זאת החכמה הבל. (יח-כב) ועוד אני רואה מין ענין אחר מורה על הבל זאת החכמה , והוא: אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם וכו' - הטעם: אמר שלמה: אני שומע שבני אדם מדברים ומתהללים ומתפארים בעצמם לומר , שהשם בררם ובחרם לעם על שאר בעלי חיים , וכל שכן שיעשו זה החכמים האלו מבני אדם , רצוני: המופלגים מהם בחכמה , וירבו מחשבותם ועיונם להשיג , על דרך משל , שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים (ע"פ איוב א , ג). ואני רואה שהם בהמות גמורות , אין הבדל בינם ובין הצאן ובין הגמלים שקנו להם , כלומר: הם עצמם הבהמות שהמה להם - כמו שנאמר , על דרך משל: אין הבדל בין הסוס לרוכבו; וזה מצד כי מקרה אחד יקרה את כולם - כלומר , כי המיתה הטבעית אחת ושוה מכל צד לאלו החכמים המופלגים ולבהמתם , מצד כי רוח אחד לכלם , והיא הנפש הבהמית , ומותר האדם מן הבהמה אין , כי הכל אָבֵד , והכל הולך אל מקום אחד וכו'. ומי מאלו מבני אדם - ואם הם מהיותר מופלגים בחכמה זו - יודע רוח בני האדם , שהיה בטבע שתשיג בפועל לעלות למעלה , וזה בהדבקה בשכל הפועל; ומי מאלו יודע זה , עד שידע שרוח החי המדבר יש לה בטבע שתעלה למעלה , ורוח הבהמה טבעה שתרד למטה? ומי מאלו יודע זה ההבדל? כי כל עיון אלה החכמים והתבודדותם והתחשבם הוא להרבות הקניינים , כל שכן לקנות מקנה בקר וצאן , ואין הבדל בין הקונים והנקנים במה שהוא סוף האדם , רצוני: בהגיע כלם למיתה הטבעית. ואולם חכמי העיון בחכמות העיוניות ראוי להם שיתהללו ויתפארו על רבוי התחשבותם בהשגת אלו החכמות ואלו הקנינים הפנימיים; כי אם יתדמו וישתוו עם הבהמות במיתה הטבעית , אין זה שִווּי מכל צד; כי אין רוח אחד לכלם , ומותרם מן הבהמה הוא דבר גדול ונכבד , עד שכל רוח הבהמה אובד , וחלק - מה ברוח אלו - שהוא קיים ונצחי גנוז תחת כסא הכבוד. ואלו החכמים יודעים מהו רוח האדם העולה למעלה , ומהו רוח הבהמה היורדת , כי למדו 'ספר הנפש' ויתר הספרים המודיעים זאת הידיעה. אבל אלו נקראים בהמון 'חכמים גדולים מופלגים' , להתבודדותם והתחשבם והגייתם יומם ולילה - לא בתורת יי' , רק בספרי התזכירות שלהם ולהשיג קנינים חיצונים אין מספר , והם על זה מתהוללים ומתפארים על בהמותיהם שהשם בחרם עליהם - הנה מבואר זיוף זה , בהביטנו אל אחריתם במות הטבעית. ולכן אמר הנביא , על זאת החכמה: "אל יתהלל חכם בחכמתו" וכו' , "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" (יר' ט , כב - כג) , שהוא חכמת העיון בעיוניות. אם כן מבואר , שזאת החכמה ההמונית הבל ורִיק , ולכן הפְּסָק הוא: וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו , וזהו האמצעי המָזוג , כמו שקדם לנו (קה' א , א - ג). כי להניח זאת החכמה ההמונית לגמרי אי איפשר , כי האדם מדינִי בהכרח ולא יוכל לעמוד בארץ תלאובות (ע"פ הו' יג , ה) , אבל יחזיק לחשוב ולהשיג ממעשה העולם הזה ההכרחי לבדו ובשמחה. ובזה נגמר הפּסק הרמוז פעם שלישית.