פרק ד
[א]
וְשַׁ֣בְתִּֽי
אֲנִ֗י
וָֽאֶרְאֶה֙
אֶת־כָּל־הָ֣עֲשֻׁקִ֔ים
אֲשֶׁ֥ר
נַעֲשִׂ֖ים
תַּ֣חַת
הַשָּׁ֑מֶשׁ
וְהִנֵּ֣ה׀
דִּמְעַ֣ת
הָעֲשֻׁקִ֗ים
וְאֵ֤ין
לָהֶם֙
מְנַחֵ֔ם
וּמִיַּ֤ד
עֹֽשְׁקֵיהֶם֙
כֹּ֔חַ
וְאֵ֥ין
לָהֶ֖ם
מְנַחֵֽם:
[ב]
וְשַׁבֵּ֧חַ
אֲנִ֛י
אֶת־הַמֵּתִ֖ים
שֶׁכְּבָ֣ר
מֵ֑תוּ
מִן־הַ֣חַיִּ֔ים
אֲשֶׁ֛ר
הֵ֥מָּה
חַיִּ֖ים
עֲדֶֽנָה:
[ג]
וְטוֹב֙
מִשְּׁנֵיהֶ֔ם
אֵ֥ת
אֲשֶׁר־עֲדֶ֖ן
לֹ֣א
הָיָ֑ה
אֲשֶׁ֤ר
לֹֽא־רָאָה֙
אֶת־הַמַּעֲשֶׂ֣ה
הָרָ֔ע
אֲשֶׁ֥ר
נַעֲשָׂ֖ה
תַּ֥חַת
הַשָּֽׁמֶשׁ:
[ד]
וְרָאִ֨יתִֽי
אֲנִ֜י
אֶת־כָּל־עָמָ֗ל
וְאֵת֙
כָּל־כִּשְׁר֣וֹן
הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה
כִּ֛י
הִ֥יא
קִנְאַת־אִ֖ישׁ
מֵרֵעֵ֑הוּ
גַּם־זֶ֥ה
הֶ֖בֶל
וּרְע֥וּת
רֽוּחַ:
[ה]
הַכְּסִיל֙
חֹבֵ֣ק
אֶת־יָדָ֔יו
וְאֹכֵ֖ל
אֶת־בְּשָׂרֽוֹ:
[ו]
ט֕וֹב
מְלֹ֥א
כַ֖ף
נָ֑חַת
מִמְּלֹ֥א
חָפְנַ֛יִם
עָמָ֖ל
וּרְע֥וּת
רֽוּחַ:
[ז]
וְשַׁ֧בְתִּי
אֲנִ֛י
וָאֶרְאֶ֥ה
הֶ֖בֶל
תַּ֥חַת
הַשָּֽׁמֶשׁ:
[ח]
יֵ֣שׁ
אֶחָד֩
וְאֵ֨ין
שֵׁנִ֜י
גַּ֣ם
בֵּ֧ן
וָאָ֣ח
אֵֽין־ל֗וֹ
וְאֵ֥ין
קֵץ֙
לְכָל־עֲמָל֔וֹ
גַּם־עֵינ֖יוֹ
עֵינ֖וֹ
לֹא־תִשְׂבַּ֣ע
עֹ֑שֶׁר
וּלְמִ֣י׀
אֲנִ֣י
עָמֵ֗ל
וּמְחַסֵּ֤ר
אֶת־נַפְשִׁי֙
מִטּוֹבָ֔ה
גַּם־זֶ֛ה
הֶ֛בֶל
וְעִנְיַ֥ן
רָ֖ע
הֽוּא:
[ט]
טוֹבִ֥ים
הַשְּׁנַ֖יִם
מִן־הָאֶחָ֑ד
אֲשֶׁ֧ר
יֵשׁ־לָהֶ֛ם
שָׂכָ֥ר
ט֖וֹב
בַּעֲמָלָֽם:
[י]
כִּ֣י
אִם־יִפֹּ֔לוּ
הָאֶחָ֖ד
יָקִ֣ים
אֶת־חֲבֵר֑וֹ
וְאִ֣יל֗וֹ
הָֽאֶחָד֙
שֶׁיִּפּ֔וֹל
וְאֵ֥ין
שֵׁנִ֖י
לַהֲקִימֽוֹ:
[יא]
גַּ֛ם
אִם־יִשְׁכְּב֥וּ
שְׁנַ֖יִם
וְחַ֣ם
לָהֶ֑ם
וּלְאֶחָ֖ד
אֵ֥יךְ
יֵחָֽם:
[יב]
וְאִֽם־יִתְקְפוֹ֙
הָאֶחָ֔ד
הַשְּׁנַ֖יִם
יַעַמְד֣וּ
נֶגְדּ֑וֹ
וְהַחוּט֙
הַֽמֲשֻׁלָּ֔שׁ
לֹ֥א
בִמְהֵרָ֖ה
יִנָּתֵֽק:
[יג]
ט֛וֹב
יֶ֥לֶד
מִסְכֵּ֖ן
וְחָכָ֑ם
מִמֶּ֤לֶךְ
זָקֵן֙
וּכְסִ֔יל
אֲשֶׁ֛ר
לֹא־יָדַ֥ע
לְהִזָּהֵ֖ר
עֽוֹד:
[יד]
כִּֽי־מִבֵּ֥ית
הָסוּרִ֖ים
יָצָ֣א
לִמְלֹ֑ךְ
כִּ֛י
גַּ֥ם
בְּמַלְכוּת֖וֹ
נוֹלַ֥ד
רָֽשׁ:
[טו]
רָאִ֙יתִי֙
אֶת־כָּל־הַ֣חַיִּ֔ים
הַֽמְהַלְּכִ֖ים
תַּ֣חַת
הַשָּׁ֑מֶשׁ
עִ֚ם
הַיֶּ֣לֶד
הַשֵּׁנִ֔י
אֲשֶׁ֥ר
יַעֲמֹ֖ד
תַּחְתָּֽיו:
[טז]
אֵֽין־קֵ֣ץ
לְכָל־הָעָ֗ם
לְכֹ֤ל
אֲשֶׁר־הָיָה֙
לִפְנֵיהֶ֔ם
גַּ֥ם
הָאַחֲרוֹנִ֖ים
לֹ֣א
יִשְׂמְחוּ־ב֑וֹ
כִּֽי־גַם־זֶ֥ה
הֶ֖בֶל
וְרַעְי֥וֹן
רֽוּחַ:
[יז]
שְׁמֹ֣ר
רַגְלְיךָ֗
רַגְלְךָ֗
כַּאֲשֶׁ֤ר
תֵּלֵךְ֙
אֶל־בֵּ֣ית
הָאֱלֹהִ֔ים
וְקָר֣וֹב
לִשְׁמֹ֔עַ
מִתֵּ֥ת
הַכְּסִילִ֖ים
זָ֑בַח
כִּֽי־אֵינָ֥ם
יוֹדְעִ֖ים
לַעֲשׂ֥וֹת
רָֽע:
פרק ד
והפעם
הרביעית
יתחיל:
(א-ג)
שבתי
(בנוסחנו:
ושבתי)
אני
ואראה
את
כל
העשוקים
אשר
נעשים
תחת
השמש.
ושבח
אני
את
המתים
וכו'
,
וטוב
משניהם
את
אשר
עדין
לא
היה
-
והכונה
בזה:
אמר
שלמה:
רְאֵה
הבל
זאת
החכמה
,
כי
אין
לחכמים
האלה
כח
להנצל
עצמם
מיד
האנסים
האַלָּמים
המתגברים
ועושקים
,
עד
שטוב
המות
לאלו
העשוקים
מן
החיים
,
גם
יותר
טוב
להם
שלא
נבראו
מעולם;
והנה
בזה
המין
נבערה
חכמתם
והתחשבותם
,
והיה
נח
להם
שלא
נבראו.
ואולם
חכמי
העיון
הגדולים
,
שלמי
הנפש
המַשְׂכלת
,
אשר
תכליתם
הם
הנביאים
,
הנה
יהיו
אדֹנים
לאלו;
והעד
הנאמן:
משה
ואהרן
עם
פרעה
ועמו.
(ד-ו)
ועוד
טענה
אחרת
על
מה
שיורה
כי
זאת
החכמה
הבל
,
היא:
וראיתי
אני
את
כל
עמלי
(בנוסחנו:
עמל)
ואת
כל
כשרון
המעשה
כי
היא
קנאת
איש
מרעהו
גם
זה
הבל
ורעות
רוח.
כלומר
,
כי
עקר
זאת
החכמה
היא
קנאת
איש
מרעהו
,
וכאשר
ישיג
איש
אחד
שבעת
אלפי
צאן
(ע"פ
איוב
א
,
ג)
,
על
דרך
משל
,
יקנא
בו
רעהו
וישתדל
עד
שישיגהו
או
יעברהו;
וכאשר
עברוֹ
יקנא
בו
האחר
ויעברהו
,
וכאשר
עבר
זה
יקנא
באיש
אחר;
היש
שגעון
כזה?
ומה
לי
לקנא
בְּרֵעִי
אַחַר
שיש
לי
רב
(ע"פ
בר'
לג
,
ט)?
אם
כן
מבואר
,
שזה
הענין
הנמצא
בזאת
החכמה
הבל
ורעות
רוח.
אבל
אין
אני
משבח
עזיבת
ההשתדלות
לגמרי
,
כענין
הכסיל
היושב
בטל
,
וזהו
שחובק
את
ידיו
ואינו
עושה
מעשה
―
כי
הידים
הם
הבעלי
מעשה
―
ולכן
הוא
אוכל
את
בשרו
,
כלומר:
הוא
חסר
לחם
,
עד
שבשר
זרועו
יאכל
(ע"פ
יש'
ט
,
יט).
וזה
רע
על
כל
פנים
,
כי
זה
הקצה
האחרון
שזכר
למעלה;
ואמנם
הטוב
הוא
האמצעי
המָזוג
,
וזהו
טוב
מלא
כף
נחת
ממלא
חפנים
עמל
ורעות
רוח.
ובזה
נגמר
הפּסק
הרמוז
פעם
רביעית.
והפעם
החמישית
יתחיל:
(ז
-
ח)
שבתי
(לפנינו:
ושבתי)
אני
ואראה
הבל
תחת
השמש.
יש
אחד
ואין
שני
וגו'
-
הטעם:
זה
המין
אחד
קשה
מאד
,
מורה
על
הבל
זאת
החכמה.
כי
נמצא
זה
אחד
והוא
מחשב
עצמו
שהוא
חכם
מופלג
,
ומרוב
חכמה
הוא
עושה
זה
,
רצוני
,
שלא
יהיה
קץ
לכל
עמלו
וגם
עינו
לא
תשבע
עושר.
ומי
לא
יכיר
שזה
שטות
גמורה
שאין
כמוה
,
כמו
שאמר
שלמה:
ולמי
אני
עמל
ומחסר
את
נפשי
מטובה
-
גם
זה
הבל
וענין
רע
הוא.
וטעם
גם
זה
-
מורה
אל
זה
האחד
ואין
שני
בפעולתו
זאת;
אם
כן
מבואר
שזאת
החכמה
הבל.
(יג)
ואולם
אמרו:
טוב
ילד
מסכן
וחכם
ממלך
זקן
וכסיל
-
זה
מענין
מה
שאמר
לפנים
"וראיתי
אני
שיש
יתרון
לחכמה
מן
הסכלות
כיתרון
האור
מן
החשך"
(קה'
ב
,
יג).
כי
זהו
ענין
הויכוח
,
כי
בפָנִים
-
מה
יש
יתרון
לחכם
שהוא
הקצה
הראשון
(ראה
פירושו
קה'
א
,
א
-
ג).
אבל
עם
כל
זה
יהיה
הפְּסק
,
שגם
הקצה
הראשון
הוא
רע
ושטות
גמורה
על
דרך
האמת.
(יז)
וטעם
שמור
רגלך
וכו'
-
הנה
כל
זה
ומה
שהביא
אחר
זה
ממוּסָרים
יוכיחנו
שלמה
,
הוא
ההצעה
אל
הפְּסק
הידוע
שיזכור
עוד
בסוף
הצעותיו
אלה
,
באמרו:
"ויתרון
ארץ
בכל
היא"
וכו'
(קה'
ה
,
ח)
,
"מתוקה
שנת
העובד"
(שם
,
יא).
וטעם
וקרוב
לשמוע
מתת
הכסילים
זבח
-
כטעם
"הנה
שמוע
מזבח
טוב
להקשיב
מחלב
אילים"
(ש"א
טו
,
כב).
וידוע
כי
הקרבנות
היו
ענינים
מעשיים
מסורים
להמון
כלם
,
ומין
הכסילים
נותנים
הזבח
ומקיימים
המצוה
ההיא
כי
אינם
יודעים
לעשות
רע
,
כלומר
,
שאינם
יודעים
מן
המצות
המעשיות
המצֻוות
בדת
,
רק
זה;
רצוני
,
שהם
עושים
אותם
דרך
מצות
אנשים
מלומדה
מבלי
כונת
הלב
,
וכבר
ביארנו
זה
ב'קצור
המדות';
לא
כמו
שאמרו
המפרשים
(ראב"ע
כאן)
,
שחסר
מלת
'רק'.