פרק ד
[א]
וְשַׁ֣בְתִּֽי
אֲנִ֗י
וָֽאֶרְאֶה֙
אֶת־כָּל־הָ֣עֲשֻׁקִ֔ים
אֲשֶׁ֥ר
נַעֲשִׂ֖ים
תַּ֣חַת
הַשָּׁ֑מֶשׁ
וְהִנֵּ֣ה׀
דִּמְעַ֣ת
הָעֲשֻׁקִ֗ים
וְאֵ֤ין
לָהֶם֙
מְנַחֵ֔ם
וּמִיַּ֤ד
עֹֽשְׁקֵיהֶם֙
כֹּ֔חַ
וְאֵ֥ין
לָהֶ֖ם
מְנַחֵֽם:
[ב]
וְשַׁבֵּ֧חַ
אֲנִ֛י
אֶת־הַמֵּתִ֖ים
שֶׁכְּבָ֣ר
מֵ֑תוּ
מִן־הַ֣חַיִּ֔ים
אֲשֶׁ֛ר
הֵ֥מָּה
חַיִּ֖ים
עֲדֶֽנָה:
[ג]
וְטוֹב֙
מִשְּׁנֵיהֶ֔ם
אֵ֥ת
אֲשֶׁר־עֲדֶ֖ן
לֹ֣א
הָיָ֑ה
אֲשֶׁ֤ר
לֹֽא־רָאָה֙
אֶת־הַמַּעֲשֶׂ֣ה
הָרָ֔ע
אֲשֶׁ֥ר
נַעֲשָׂ֖ה
תַּ֥חַת
הַשָּֽׁמֶשׁ:
[ד]
וְרָאִ֨יתִֽי
אֲנִ֜י
אֶת־כָּל־עָמָ֗ל
וְאֵת֙
כָּל־כִּשְׁר֣וֹן
הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה
כִּ֛י
הִ֥יא
קִנְאַת־אִ֖ישׁ
מֵרֵעֵ֑הוּ
גַּם־זֶ֥ה
הֶ֖בֶל
וּרְע֥וּת
רֽוּחַ:
[ה]
הַכְּסִיל֙
חֹבֵ֣ק
אֶת־יָדָ֔יו
וְאֹכֵ֖ל
אֶת־בְּשָׂרֽוֹ:
[ו]
ט֕וֹב
מְלֹ֥א
כַ֖ף
נָ֑חַת
מִמְּלֹ֥א
חָפְנַ֛יִם
עָמָ֖ל
וּרְע֥וּת
רֽוּחַ:
[ז]
וְשַׁ֧בְתִּי
אֲנִ֛י
וָאֶרְאֶ֥ה
הֶ֖בֶל
תַּ֥חַת
הַשָּֽׁמֶשׁ:
[ח]
יֵ֣שׁ
אֶחָד֩
וְאֵ֨ין
שֵׁנִ֜י
גַּ֣ם
בֵּ֧ן
וָאָ֣ח
אֵֽין־ל֗וֹ
וְאֵ֥ין
קֵץ֙
לְכָל־עֲמָל֔וֹ
גַּם־עֵינ֖יוֹ
עֵינ֖וֹ
לֹא־תִשְׂבַּ֣ע
עֹ֑שֶׁר
וּלְמִ֣י׀
אֲנִ֣י
עָמֵ֗ל
וּמְחַסֵּ֤ר
אֶת־נַפְשִׁי֙
מִטּוֹבָ֔ה
גַּם־זֶ֛ה
הֶ֛בֶל
וְעִנְיַ֥ן
רָ֖ע
הֽוּא:
[ט]
טוֹבִ֥ים
הַשְּׁנַ֖יִם
מִן־הָאֶחָ֑ד
אֲשֶׁ֧ר
יֵשׁ־לָהֶ֛ם
שָׂכָ֥ר
ט֖וֹב
בַּעֲמָלָֽם:
[י]
כִּ֣י
אִם־יִפֹּ֔לוּ
הָאֶחָ֖ד
יָקִ֣ים
אֶת־חֲבֵר֑וֹ
וְאִ֣יל֗וֹ
הָֽאֶחָד֙
שֶׁיִּפּ֔וֹל
וְאֵ֥ין
שֵׁנִ֖י
לַהֲקִימֽוֹ:
[יא]
גַּ֛ם
אִם־יִשְׁכְּב֥וּ
שְׁנַ֖יִם
וְחַ֣ם
לָהֶ֑ם
וּלְאֶחָ֖ד
אֵ֥יךְ
יֵחָֽם:
[יב]
וְאִֽם־יִתְקְפוֹ֙
הָאֶחָ֔ד
הַשְּׁנַ֖יִם
יַעַמְד֣וּ
נֶגְדּ֑וֹ
וְהַחוּט֙
הַֽמֲשֻׁלָּ֔שׁ
לֹ֥א
בִמְהֵרָ֖ה
יִנָּתֵֽק:
[יג]
ט֛וֹב
יֶ֥לֶד
מִסְכֵּ֖ן
וְחָכָ֑ם
מִמֶּ֤לֶךְ
זָקֵן֙
וּכְסִ֔יל
אֲשֶׁ֛ר
לֹא־יָדַ֥ע
לְהִזָּהֵ֖ר
עֽוֹד:
[יד]
כִּֽי־מִבֵּ֥ית
הָסוּרִ֖ים
יָצָ֣א
לִמְלֹ֑ךְ
כִּ֛י
גַּ֥ם
בְּמַלְכוּת֖וֹ
נוֹלַ֥ד
רָֽשׁ:
[טו]
רָאִ֙יתִי֙
אֶת־כָּל־הַ֣חַיִּ֔ים
הַֽמְהַלְּכִ֖ים
תַּ֣חַת
הַשָּׁ֑מֶשׁ
עִ֚ם
הַיֶּ֣לֶד
הַשֵּׁנִ֔י
אֲשֶׁ֥ר
יַעֲמֹ֖ד
תַּחְתָּֽיו:
[טז]
אֵֽין־קֵ֣ץ
לְכָל־הָעָ֗ם
לְכֹ֤ל
אֲשֶׁר־הָיָה֙
לִפְנֵיהֶ֔ם
גַּ֥ם
הָאַחֲרוֹנִ֖ים
לֹ֣א
יִשְׂמְחוּ־ב֑וֹ
כִּֽי־גַם־זֶ֥ה
הֶ֖בֶל
וְרַעְי֥וֹן
רֽוּחַ:
[יז]
שְׁמֹ֣ר
רַגְלְיךָ֗
רַגְלְךָ֗
כַּאֲשֶׁ֤ר
תֵּלֵךְ֙
אֶל־בֵּ֣ית
הָאֱלֹהִ֔ים
וְקָר֣וֹב
לִשְׁמֹ֔עַ
מִתֵּ֥ת
הַכְּסִילִ֖ים
זָ֑בַח
כִּֽי־אֵינָ֥ם
יוֹדְעִ֖ים
לַעֲשׂ֥וֹת
רָֽע:
פרק ד
(א)
ושבתי
אני
ואראה
ברוח
הקודש
את
כל
העשוקים
בגיהנם
-
הנעשים
עשוקים
בגיהנם
במעשים
אשר
תחת
השמש
-
חליפיה
של
תורה.
והנה
דמעת
העשוקים
-
בוכים
על
נפשותם
העשוקות
ביד
מלאכי
משחית
ואכזרי
(ע"פ
מש'
יז
,
יא);
וכן
הוא
אומר
(ראה
שו"ט
פד
,
ג):
"עוברי
בעמק
הבכא
מעין
ישיתוהו"
(תה'
פד
,
ז)
-
אילו
יורדי
גיהנם.
ואף
מקרא
זה
כך
נדרש
בסיפרי
(ראה
ספ"ד
נג).
[ומיד
עושקיהם
כח
-
עושקיהם
ומכריחים
ותוקפים
אותם
בכח.]
(ב)
שכבר
מתו
-
עד
שלא
שלט
בהם
יצר
הרע
הזה
לדחותם
מן
הקדוש
ברוך
הוא;
כגון
אבות
הראשונים
,
שלא
נענה
משה
אלא
על
ידיהם
(ראה
שמ'
לב
,
יג;
דב"ר
ג
,
טו)
,
וכגון
דוד
אבא
,
שלא
נעניתי
אני
בעשרים
וארבעה
רננות
(ראה
מו"ק
ט
,
א)
עד
שאמרתי:
"זכרה
לחסדי
דוד
עבדך"
(דה"ב
ו
,
מב).
(ג)
עדן
-
עדיין.
[וטוב
משניהם
וגו'
-
בכך
הוא
טוב
,
אשר
לא
ראה
הפורענות
באה
לעולם.
אע"פ
כן
צדיקים
הם
הללו
,
אשריהם
שלא
ראו
הרע.]
אשר
לא
ראה
את
המעשה
-
ראיתי
במדרש
קהלת
(?
ראה
חגיגה
יג
,
א
-
ב):
אילו
תשע
מאות
ושבעים
וארבעה
דורות
שקומטו
להבראות
ולא
נבראו.
(ד)
וראיתי
אני
את
כל
עמל
-
הן
העבירות
,
שהן
עמל
בעיני
הקדוש
ברוך
הוא.
ואת
כל
כשרון
מעשה
(בנוסחנו:
המעשה)
-
שאינו
לשמים
,
אלא
לקנאת
איש
מרעהו;
ששניהם
הבל.
כי
הוא
(בנוסחנו:
היא)
קנאת
איש
-
אשר
הוא
קנאת
איש
מרעהו.
(ה)
הכסיל
-
הרשע
חובק
את
ידיו
,
ואינו
יגע
ואוכל
אלא
מן
הגזל;
ואוכל
את
בשרו
-
ליום
הדין
,
שרואה
צדיקים
בכבוד
והוא
נידון.
כך
נדרש
בסיפרי
(ספ"ד
נג).
(ו)
טוב
מלא
כף
נחת
-
להיות
קונה
נכסים
מעט
ומיגיעו
,
שיהא
בהם
נחת
רוח
ליוצרו.
ממלא
חפנים
-
נכסים
רבים
-
בעבירה
,
שהוא
עמל
ועצבת
רוח
בעיני
המקום.
(ז)
תחת
השמש
-
כמו
"תחת
השמים"
(קה'
א
,
יג).
(ח)
יש
אחד
ואין
שיני
(בנוסחנו:
שני)
-
יש
לך
אדם
עושה
דבריו
ביחידי;
גם
בן
ואח
אין
לו
-
אם
תלמיד
חכם
הוא
,
אינו
קונה
לו
תלמיד
שהוא
כבן
,
ולא
חבר
שהוא
כאח;
ואם
רווק
הוא
,
אינו
נושא
אשה
להיות
לו
כאח
לעזר
ולהוליד
בן;
ואם
סוחר
הוא
,
אינו
קונה
לו
שותפים
,
ויוצא
לדרך
יחידי.
ואין
קץ
לכל
עמלו
-
יֶגע
בגירסא;
ואם
סוחר
הוא
-
עמָל
בפרקמטיא.
גם
עינו
לא
תשבע
עשר
-
לא
יהא
שבע
בטעמי
תורה
,
שהרבה
תורה
למד
אדם
מתלמידיו;
ולעניין
הממון
-
רודף
תמיד
אחר
הממון.
ולמי
אני
עמל
-
מאחר
שאיני
מעמיד
תלמידים
ואיני
נושא
אשה
ומוליד
בנים?
(ט)
טובים
השנים
לכל
דבר
מן
האחד
-
לפיכך
יקנה
לו
אדם
חבר
וישא
לו
אשה.
אשר
יש
להם
ריוח
יתר
בעמלם
-
הרבה
מלאכה
נעשית
בשנים
,
שאין
היחיד
מתחיל
בה
לבדו.
(י)
כי
אם
יפלו
-
כמשמעו.
ולעניין
המשנה:
אם
תקפה
עליו
משנתו
,
חבירו
מחזירהּ
לו;
או:
אם
יכשל
ולא
דיקדק
את
אשר
שמע
מפי
רבו
,
בא
חבירו
ומעמידו
על
האמת.
ואי
לו
(בנוסחנו:
ואילו)
-
ואוי
לו.
(יא)
וחם
להם
-
כמשמעו.
ולעניין
זכר
ונקבה
-
מתחממים
זה
מזה
ומולידין.
(יב)
אם
יתקפו
האחד
-
אם
בא
לסטיס
עליו
לתוקפו.
אם
שנים
הם
,
יעמדו
נגדו;
וכל
שכן
אם
שלשה
הם
-
החוט
המשולש
לא
במהרה
ינתק.
דבר
אחר:
מי
שהוא
תלמיד
חכם
ובנו
ובן
בנו
,
אין
תורה
פוסקת
מזרעו
(ראה
ב"מ
פה
,
א).
דבר
אחר:
המשולש
-
במקרא
,
במשנה
ודרך
ארץ
,
לא
במהרה
הוא
חוטא
(ראה
משנה
קידושין
א
,
י).
בפנים
אחרים
נדרש
"יש
אחד
ואין
שיני"
(בנוסחנו:
שני;
לעיל
,
ח)
במדרש
(ראה
קה"ר
ד
,
יג)
,
אבל
אין
סדר
כל
המקראות
הללו
מתיישב
עליהן.
(יג-יד)
טוב
ילד
מסכן
וחכם
-
זה
יצר
טוב.
למה
נקרא
'ילד'?
שאינו
בא
באדם
עד
שלש
עשרה
שנה;
מסכן
-
שאין
האיברים
שומעין
לו
כמו
ליצר
הרע;
חכם
-
שמשכיל
את
האדם
בדרך
טובה.
ממלך
זקן
וכסיל
-
יצר
הרע
,
שהוא
שליט
על
כל
האיברים;
זקן
-
משעה
שנולד
הוולד
הוא
נתון
בו
,
שנאמר
"לפתח
חטאת
רובץ"
(בר'
ד
,
ז);
וכסיל
-
שמתעהו
לדרך
רעה.
כך
נדרש
במדרש
(ראה
קה"ר
ד
,
טו).
אשר
לא
ידע
להזהר
עוד
-
שהרי
הזקין
,
ואינו
מקבל
תוכחה.
כי
מבית
הסורים
יצא
למלוך
-
ממקום
הטנופת
וסיריוּת
וסירחון
,
כדמתרגמינן
"ויבאש"
(שמ'
טז
,
ב):
"וסרי"
(ת"א).
כי
גם
במלכותו
-
משמלך
באדם
,
נולד
הרש
-
המסכן
הטוב
ממנו
,
ובא
מתוך
טהרה
ולא
מתוך
טנופת
הרחם.
כך
דורשו
במדרש
(ראה
קה"ר
ד
,
טו).
דבר
אחר:
טוב
ילד
מסכן
וגו'
-
כמשמעו.
אשר
לא
ידע
להזהר
עוד
-
שכבר
הזקין
ברשעו
וכסילותו.
כי
מבית
הסורים
יצא
למלוך
-
כי
הילד
המסכן
סופו
שיאמרו
עליו
,
שיצא
למלוך
מתוך
עוניו
ומבית
אסוריו;
שהרי
סמך
של
הסורים
נקודה
רפי
,
והרי
הוא
כמו
'האסורים'.
שכן
מצינו
ביוסף
שמלך
מתוך
יציאת
בית
האסורים
,
וכן
דוד:
"אני
לקחתיך
מן
הנוה
מאחרי
הצאן"
(ראה
ש"ב
ז
,
ח).
כי
גם
במלכותו
נולד
רש
-
כי
כשר
והגון
הוא
שימלוך
,
כי
גם
במלכותו
הוא
נהפך
ממנהג
השררה
ומקטין
עצמו
אצל
החכמים
כמדת
הרשים.
וכן
"ועיר
פרא
אדם
יולד"
(איוב
יא
,
יב)
-
ישתנה
לו
ממה
שהוא
כ"עייר
פרא"
ויֵעשה
"אדם".
נולד
-
נעשֶׂה;
ולשון
הווה
הוא.
(טו-טז)
ראיתי
את
כל
החיים
וגו'
-
מצאתי
במדרש
הספר
(ראה
קה"ז
ד
,
טו):
זה
דור
המבול.
ואומר
לי
לבי:
כך
דרש
בעל
האגדה
את
המקראות:
ראיתי
את
דור
המבול
,
שנאמר
בהם
"מכל
החי"
(בר'
ו
,
יט).
עם
הילד
השיני
(בנוסחנו:
השני)
-
אשר
יתקיים
תחת
אותו
דור
,
הם
נח
ובניו.
אין
קץ
לכל
העם
-
פרים
ורבים
היו
יותר
מדאי
,
כמה
שנאמר
"זרעם
נכון
לפניהם"
(איוב
כא
,
ח);
אשה
מתעברת
ויולדת
לשלשה
ימים:
"ישלחו
כצאן
עויליהם"
(שם
,
יא;
ראה
ב"ר
לו
,
א).
לכל
אשר
היה
לפניהם
-
אין
קץ
לכל
טוב
שהיה
לפניהם.
והכל
אבד
,
"וברגע
שאול
יחתו"
(שם
,
יג).
וגם
האחרונים
-
דור
הפלגה
,
לא
ישמחו
גם
הם
בטוב
הניתן
בידם.
כי
גם
זה
סופו
של
הבל
ורעיון
הרוח
-
כשאדם
מהבל
אחר
יצרו.
(יז)
שמר
רגלך
כאשר
תלך
אל
בית
האלהים
-
היאך
תלך:
אם
להביא
תודה
ונדבת
שלמים
,
הוא
הטוב;
ושמור
עצמך
שלא
תצטרך
לילך
בהבאת
חטאות
ואשמות.
וקרוב
הוֵי
לשמוע
דברי
הקדוש
ברוך
הוא
-
והוא
טוב
וקרוב
להקדוש
ברוך
הוא
מתת
זבח
הכסילים
-
שיחטא
ויביא
קרבן
[(ת"ג
בשם
ר'
מנחם
קרא:)
כאשר
הכסילים
עושים].
כי
אינם
יודעים
לעשות
רע
-
אין
הכסיל
מבין
,
שהוא
עושה
רע
לעצמו.
[(ת"ג
בשם
ר'
מנחם
קרא:)
לשון
אחר:
כי
אינם
יודעים
לעשות
רע
-
אין
הכסילים
מבינים
,
כי
לעשות
החטא
ולהביא
קרבן
רע
בעיני
המקום
יותר
משאינו
עושה
ואינו
מביא.]