מאגר הכתר קהלת פרק ד עם פירוש ר' יוסף כספי

פרק ד
[א] וְשַׁ֣בְתִּֽי אֲנִ֗י וָֽאֶרְאֶה֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֲשֻׁקִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נַעֲשִׂ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְהִנֵּ֣ה׀ דִּמְעַ֣ת הָעֲשֻׁקִ֗ים וְאֵ֤ין לָהֶם֙ מְנַחֵ֔ם וּמִיַּ֤ד עֹֽשְׁקֵיהֶם֙ כֹּ֔חַ וְאֵ֥ין לָהֶ֖ם מְנַחֵֽם:
[ב] וְשַׁבֵּ֧חַ אֲנִ֛י אֶת־הַמֵּתִ֖ים שֶׁכְּבָ֣ר מֵ֑תוּ מִן־הַ֣חַיִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה חַיִּ֖ים עֲדֶֽנָה:
[ג] וְטוֹב֙ מִשְּׁנֵיהֶ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־עֲדֶ֖ן לֹ֣א הָיָ֑ה אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־רָאָה֙ אֶת־הַמַּעֲשֶׂ֣ה הָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[ד] וְרָאִ֨יתִֽי אֲנִ֜י אֶת־כָּל־עָמָ֗ל וְאֵת֙ כָּל־כִּשְׁר֣וֹן הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה כִּ֛י הִ֥יא קִנְאַת־אִ֖ישׁ מֵרֵעֵ֑הוּ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:
[ה] הַכְּסִיל֙ חֹבֵ֣ק אֶת־יָדָ֔יו וְאֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרֽוֹ:
[ו] ט֕וֹב מְלֹ֥א כַ֖ף נָ֑חַת מִמְּלֹ֥א חָפְנַ֛יִם עָמָ֖ל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:
[ז] וְשַׁ֧בְתִּי אֲנִ֛י וָאֶרְאֶ֥ה הֶ֖בֶל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[ח] יֵ֣שׁ אֶחָד֩ וְאֵ֨ין שֵׁנִ֜י גַּ֣ם בֵּ֧ן וָאָ֣ח אֵֽין־ל֗וֹ וְאֵ֥ין קֵץ֙ לְכָל־עֲמָל֔וֹ גַּם־עֵינ֖יוֹ עֵינ֖וֹ לֹא־תִשְׂבַּ֣ע עֹ֑שֶׁר וּלְמִ֣י׀ אֲנִ֣י עָמֵ֗ל וּמְחַסֵּ֤ר אֶת־נַפְשִׁי֙ מִטּוֹבָ֔ה גַּם־זֶ֛ה הֶ֛בֶל וְעִנְיַ֥ן רָ֖ע הֽוּא:
[ט] טוֹבִ֥ים הַשְּׁנַ֖יִם מִן־הָאֶחָ֑ד אֲשֶׁ֧ר יֵשׁ־לָהֶ֛ם שָׂכָ֥ר ט֖וֹב בַּעֲמָלָֽם:
[י] כִּ֣י אִם־יִפֹּ֔לוּ הָאֶחָ֖ד יָקִ֣ים אֶת־חֲבֵר֑וֹ וְאִ֣יל֗וֹ הָֽאֶחָד֙ שֶׁיִּפּ֔וֹל וְאֵ֥ין שֵׁנִ֖י לַהֲקִימֽוֹ:
[יא] גַּ֛ם אִם־יִשְׁכְּב֥וּ שְׁנַ֖יִם וְחַ֣ם לָהֶ֑ם וּלְאֶחָ֖ד אֵ֥יךְ יֵחָֽם:
[יב] וְאִֽם־יִתְקְפוֹ֙ הָאֶחָ֔ד הַשְּׁנַ֖יִם יַעַמְד֣וּ נֶגְדּ֑וֹ וְהַחוּט֙ הַֽמֲשֻׁלָּ֔שׁ לֹ֥א בִמְהֵרָ֖ה יִנָּתֵֽק:
[יג] ט֛וֹב יֶ֥לֶד מִסְכֵּ֖ן וְחָכָ֑ם מִמֶּ֤לֶךְ זָקֵן֙ וּכְסִ֔יל אֲשֶׁ֛ר לֹא־יָדַ֥ע לְהִזָּהֵ֖ר עֽוֹד:
[יד] כִּֽי־מִבֵּ֥ית הָסוּרִ֖ים יָצָ֣א לִמְלֹ֑ךְ כִּ֛י גַּ֥ם בְּמַלְכוּת֖וֹ נוֹלַ֥ד רָֽשׁ:
[טו] רָאִ֙יתִי֙ אֶת־כָּל־הַ֣חַיִּ֔ים הַֽמְהַלְּכִ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עִ֚ם הַיֶּ֣לֶד הַשֵּׁנִ֔י אֲשֶׁ֥ר יַעֲמֹ֖ד תַּחְתָּֽיו:
[טז] אֵֽין־קֵ֣ץ לְכָל־הָעָ֗ם לְכֹ֤ל אֲשֶׁר־הָיָה֙ לִפְנֵיהֶ֔ם גַּ֥ם הָאַחֲרוֹנִ֖ים לֹ֣א יִשְׂמְחוּ־ב֑וֹ כִּֽי־גַם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרַעְי֥וֹן רֽוּחַ:
[יז] שְׁמֹ֣ר רַגְלְיךָ֗ רַגְלְךָ֗ כַּאֲשֶׁ֤ר תֵּלֵךְ֙ אֶל־בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים וְקָר֣וֹב לִשְׁמֹ֔עַ מִתֵּ֥ת הַכְּסִילִ֖ים זָ֑בַח כִּֽי־אֵינָ֥ם יוֹדְעִ֖ים לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע:

פרק ד
והפעם הרביעית יתחיל: (א-ג) שבתי (בנוסחנו: ושבתי) אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש. ושבח אני את המתים וכו' , וטוב משניהם את אשר עדין לא היה - והכונה בזה: אמר שלמה: רְאֵה הבל זאת החכמה , כי אין לחכמים האלה כח להנצל עצמם מיד האנסים האַלָּמים המתגברים ועושקים , עד שטוב המות לאלו העשוקים מן החיים , גם יותר טוב להם שלא נבראו מעולם; והנה בזה המין נבערה חכמתם והתחשבותם , והיה נח להם שלא נבראו. ואולם חכמי העיון הגדולים , שלמי הנפש המַשְׂכלת , אשר תכליתם הם הנביאים , הנה יהיו אדֹנים לאלו; והעד הנאמן: משה ואהרן עם פרעה ועמו. (ד-ו) ועוד טענה אחרת על מה שיורה כי זאת החכמה הבל , היא: וראיתי אני את כל עמלי (בנוסחנו: עמל) ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח. כלומר , כי עקר זאת החכמה היא קנאת איש מרעהו , וכאשר ישיג איש אחד שבעת אלפי צאן (ע"פ איוב א , ג) , על דרך משל , יקנא בו רעהו וישתדל עד שישיגהו או יעברהו; וכאשר עברוֹ יקנא בו האחר ויעברהו , וכאשר עבר זה יקנא באיש אחר; היש שגעון כזה? ומה לי לקנא בְּרֵעִי אַחַר שיש לי רב (ע"פ בר' לג , ט)? אם כן מבואר , שזה הענין הנמצא בזאת החכמה הבל ורעות רוח. אבל אין אני משבח עזיבת ההשתדלות לגמרי , כענין הכסיל היושב בטל , וזהו שחובק את ידיו ואינו עושה מעשה ― כי הידים הם הבעלי מעשה ― ולכן הוא אוכל את בשרו , כלומר: הוא חסר לחם , עד שבשר זרועו יאכל (ע"פ יש' ט , יט). וזה רע על כל פנים , כי זה הקצה האחרון שזכר למעלה; ואמנם הטוב הוא האמצעי המָזוג , וזהו טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח. ובזה נגמר הפּסק הרמוז פעם רביעית. והפעם החמישית יתחיל: (ז - ח) שבתי (לפנינו: ושבתי) אני ואראה הבל תחת השמש. יש אחד ואין שני וגו' - הטעם: זה המין אחד קשה מאד , מורה על הבל זאת החכמה. כי נמצא זה אחד והוא מחשב עצמו שהוא חכם מופלג , ומרוב חכמה הוא עושה זה , רצוני , שלא יהיה קץ לכל עמלו וגם עינו לא תשבע עושר. ומי לא יכיר שזה שטות גמורה שאין כמוה , כמו שאמר שלמה: ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה - גם זה הבל וענין רע הוא. וטעם גם זה - מורה אל זה האחד ואין שני בפעולתו זאת; אם כן מבואר שזאת החכמה הבל. (יג) ואולם אמרו: טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל - זה מענין מה שאמר לפנים "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך" (קה' ב , יג). כי זהו ענין הויכוח , כי בפָנִים - מה יש יתרון לחכם שהוא הקצה הראשון (ראה פירושו קה' א , א - ג). אבל עם כל זה יהיה הפְּסק , שגם הקצה הראשון הוא רע ושטות גמורה על דרך האמת. (יז) וטעם שמור רגלך וכו' - הנה כל זה ומה שהביא אחר זה ממוּסָרים יוכיחנו שלמה , הוא ההצעה אל הפְּסק הידוע שיזכור עוד בסוף הצעותיו אלה , באמרו: "ויתרון ארץ בכל היא" וכו' (קה' ה , ח) , "מתוקה שנת העובד" (שם , יא). וטעם וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח - כטעם "הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים" (ש"א טו , כב). וידוע כי הקרבנות היו ענינים מעשיים מסורים להמון כלם , ומין הכסילים נותנים הזבח ומקיימים המצוה ההיא כי אינם יודעים לעשות רע , כלומר , שאינם יודעים מן המצות המעשיות המצֻוות בדת , רק זה; רצוני , שהם עושים אותם דרך מצות אנשים מלומדה מבלי כונת הלב , וכבר ביארנו זה ב'קצור המדות'; לא כמו שאמרו המפרשים (ראב"ע כאן) , שחסר מלת 'רק'.