מאגר הכתר קהלת פרק ד עם פירוש ר' יוסף קרא

פרק ד
[א] וְשַׁ֣בְתִּֽי אֲנִ֗י וָֽאֶרְאֶה֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֲשֻׁקִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נַעֲשִׂ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְהִנֵּ֣ה׀ דִּמְעַ֣ת הָעֲשֻׁקִ֗ים וְאֵ֤ין לָהֶם֙ מְנַחֵ֔ם וּמִיַּ֤ד עֹֽשְׁקֵיהֶם֙ כֹּ֔חַ וְאֵ֥ין לָהֶ֖ם מְנַחֵֽם:
[ב] וְשַׁבֵּ֧חַ אֲנִ֛י אֶת־הַמֵּתִ֖ים שֶׁכְּבָ֣ר מֵ֑תוּ מִן־הַ֣חַיִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה חַיִּ֖ים עֲדֶֽנָה:
[ג] וְטוֹב֙ מִשְּׁנֵיהֶ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־עֲדֶ֖ן לֹ֣א הָיָ֑ה אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־רָאָה֙ אֶת־הַמַּעֲשֶׂ֣ה הָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[ד] וְרָאִ֨יתִֽי אֲנִ֜י אֶת־כָּל־עָמָ֗ל וְאֵת֙ כָּל־כִּשְׁר֣וֹן הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה כִּ֛י הִ֥יא קִנְאַת־אִ֖ישׁ מֵרֵעֵ֑הוּ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:
[ה] הַכְּסִיל֙ חֹבֵ֣ק אֶת־יָדָ֔יו וְאֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרֽוֹ:
[ו] ט֕וֹב מְלֹ֥א כַ֖ף נָ֑חַת מִמְּלֹ֥א חָפְנַ֛יִם עָמָ֖ל וּרְע֥וּת רֽוּחַ:
[ז] וְשַׁ֧בְתִּי אֲנִ֛י וָאֶרְאֶ֥ה הֶ֖בֶל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ:
[ח] יֵ֣שׁ אֶחָד֩ וְאֵ֨ין שֵׁנִ֜י גַּ֣ם בֵּ֧ן וָאָ֣ח אֵֽין־ל֗וֹ וְאֵ֥ין קֵץ֙ לְכָל־עֲמָל֔וֹ גַּם־עֵינ֖יוֹ עֵינ֖וֹ לֹא־תִשְׂבַּ֣ע עֹ֑שֶׁר וּלְמִ֣י׀ אֲנִ֣י עָמֵ֗ל וּמְחַסֵּ֤ר אֶת־נַפְשִׁי֙ מִטּוֹבָ֔ה גַּם־זֶ֛ה הֶ֛בֶל וְעִנְיַ֥ן רָ֖ע הֽוּא:
[ט] טוֹבִ֥ים הַשְּׁנַ֖יִם מִן־הָאֶחָ֑ד אֲשֶׁ֧ר יֵשׁ־לָהֶ֛ם שָׂכָ֥ר ט֖וֹב בַּעֲמָלָֽם:
[י] כִּ֣י אִם־יִפֹּ֔לוּ הָאֶחָ֖ד יָקִ֣ים אֶת־חֲבֵר֑וֹ וְאִ֣יל֗וֹ הָֽאֶחָד֙ שֶׁיִּפּ֔וֹל וְאֵ֥ין שֵׁנִ֖י לַהֲקִימֽוֹ:
[יא] גַּ֛ם אִם־יִשְׁכְּב֥וּ שְׁנַ֖יִם וְחַ֣ם לָהֶ֑ם וּלְאֶחָ֖ד אֵ֥יךְ יֵחָֽם:
[יב] וְאִֽם־יִתְקְפוֹ֙ הָאֶחָ֔ד הַשְּׁנַ֖יִם יַעַמְד֣וּ נֶגְדּ֑וֹ וְהַחוּט֙ הַֽמֲשֻׁלָּ֔שׁ לֹ֥א בִמְהֵרָ֖ה יִנָּתֵֽק:
[יג] ט֛וֹב יֶ֥לֶד מִסְכֵּ֖ן וְחָכָ֑ם מִמֶּ֤לֶךְ זָקֵן֙ וּכְסִ֔יל אֲשֶׁ֛ר לֹא־יָדַ֥ע לְהִזָּהֵ֖ר עֽוֹד:
[יד] כִּֽי־מִבֵּ֥ית הָסוּרִ֖ים יָצָ֣א לִמְלֹ֑ךְ כִּ֛י גַּ֥ם בְּמַלְכוּת֖וֹ נוֹלַ֥ד רָֽשׁ:
[טו] רָאִ֙יתִי֙ אֶת־כָּל־הַ֣חַיִּ֔ים הַֽמְהַלְּכִ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עִ֚ם הַיֶּ֣לֶד הַשֵּׁנִ֔י אֲשֶׁ֥ר יַעֲמֹ֖ד תַּחְתָּֽיו:
[טז] אֵֽין־קֵ֣ץ לְכָל־הָעָ֗ם לְכֹ֤ל אֲשֶׁר־הָיָה֙ לִפְנֵיהֶ֔ם גַּ֥ם הָאַחֲרוֹנִ֖ים לֹ֣א יִשְׂמְחוּ־ב֑וֹ כִּֽי־גַם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרַעְי֥וֹן רֽוּחַ:
[יז] שְׁמֹ֣ר רַגְלְיךָ֗ רַגְלְךָ֗ כַּאֲשֶׁ֤ר תֵּלֵךְ֙ אֶל־בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים וְקָר֣וֹב לִשְׁמֹ֔עַ מִתֵּ֥ת הַכְּסִילִ֖ים זָ֑בַח כִּֽי־אֵינָ֥ם יוֹדְעִ֖ים לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע:

פרק ד
(א-ב) ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש - כאדם האומר: עוד אני חוזר לדיבורי הראשון: למעלה דיבר הכתוב בדור שהעושקים רמים על הנעשקים , כמו שאמר "מקום המשפט שמה הרשע" (קה' ג , טז) , ולימד שאם ראית דור שהרשע מושל בצדיק , אל תתמה על החפץ (ע"פ קה' ה , ז) , הכל כמו שמפורש עד "כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו" (קה' ג , כב); ועכשיו שב לדברו הראשון , להגיד שנחמה הוא לאדם שאינו רואה מה שיהיה אחריו , כמו שהוא אומר בסוף הדבר: ושבח אני את המתים שכבר מתו - שאינם רואים את המעשה הרע , כמו שמספר: ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם - פתרונו: בוכים ואין מושיע אותם מיד עושקיהם שבאים עליהם בכח. לפיכך משבח אני את המתים שכבר מתו - שאין אדם עושקם , מן החיים אשר הם (בנוסחנו: המה) חיים עדנה. (ג) וטוב משניהם - מן החיים ומן המתים (ראה לעיל , ב) , את אשר עדן לא היה - פתרונו: דור שעדיין לא היה , שעתיד לקום אחריהם; ובדבר זה טוב לו , שלא היה לא מן העשוקים ולא מן העושקים , ולא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש; ושמא בימיו יתכשר הדור וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם (ע"פ יונה ג , ח). [דבר אחר: וטוב משניהם את אשר עדן לא היה - פתרונו: טוב משניהם - מאותם שכבר מתו , שראו בדורם דמעת העשוקים מיד עושקיהם כח (ראה לעיל , א) , וגם מאותם שהם חיים עדינה (ראה לעיל , ב) , טוב משניהם שמת קודם שקם אותו הדור שרבו העושקים על הנעשקים. את אשר עדן לא היה - פתרונו: קודם שלא היה מעשה הרע הזה , שקם דור בעלי זרוע שיעשוק עני ואביון ואין מציל מידו , ואשריו שמת קודם שקם אותו הדור , שלא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש.] (ד) וראיתי אני את כל עמל - שאדם עמל כדי להתעשר. ואת כל כשרון המעשה - שמתכשר במלאכה לבנות בית נאה , ליטע כרם ולקנות עבדים ושפחות - כל זה אינו כי אם קנאת איש מרעהו: רואה שחבריו עוסקים בבניינו שלעולם וביישובו , ומקנא בהם ומתכשר גם הוא במלאכתו וביישובו , ובונה בית ונוטע כרם. סבור שישב בו לעולם , ואינו כן; לפיכך: גם זה הבל ורעות רוח. (ה) הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו - ואם תאמר: לאחר שהוא חושב להבל כל עמל וכל כשרון המעשה (ראה לעיל , ד) , לפי שסופו מניחו לאחרים , יכול ישב לו בטל? לכך נאמר: הכסיל חובק את ידיו - מלעשות מלאכה , ובטלנותו גורם לו לבסוף שאוכל את בשרו - מכלה נכסיו שהיה לו להתפרנס בהם אנשי ביתו , שהם בשרו. (ו) הרי גינה וחישב להבל אדם שמתייגע ולוהט אחר הממון יותר מדאי (ראה לעיל , ד) , וגם גינה את הכסיל שחובק את ידיו ובטל ממלאכתו לגמרי (ראה לעיל , ה); אלא כיצד יעשה? יעמול כדי פרנסת אנשי ביתו בנחת , ואל יתייגע יותר מדאי כדי למצוא נכסים מרובים; כמו שמפרש: טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח - פתרונו: טוב לו לאדם שכר מועט שיבא לו בנחת , משכר מרובה שיבא לו בעמל וביגיעה יותר מדאי. [דבר אחר: הן הן דברי העצל והכסיל שחובק את ידיו , ואומר: טוב מלא כף נחת וכו'.] (ז-ח) ושבתי אני ואראה הבל תחת השמש. יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו - כשאני רואה אדם שהוא יחידי , גם בן ואח אין לו , שיוכל לומר: אעמל לצורך אילו שיתפרנסו בנכסיי , ואע"פ כן אין קץ לכל עמלו - שעמל יומם ולילה לקבץ ממון; גם עינו לא תשבע עושר - אע"פ שכינס ממון הרבה אינו שבע , אלא עמל תדיר אחר הממון; והיה לו לשום אל לבו לומר: למי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה , שאני עמל תדיר ומחר הוא מת ואחרים אוכלין אותו?! גם זה הבל - כל מי שעושה זה , הבל ועניין רע הוא. (ט) טוב לו לאדם שישא אשה כדי שיוליד ממנה בנים , כמו שמפרש: טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם - ואין שכר טוב אלא בנים , כמו שנאמר "הנה נחלת יי' בנים שכר פרי הבטן" (תה' קכז , ג). (י) כי אם יפולו האחד יקים את חברו , ואי לו (בנוסחנו: ואילו) - ואוי לו לאחד שיפול ואין שני להקימו. לפיכך יעסוק אדם בפריה ורביה , כדי שיעמדו לו לעת זקנתו. (יא) גם אם ישכבו שנים וחם להם - נולד בן משניהם; כמו "ויחמו הצאן אל המקלות" (בר' ל , לט). (יב) ואם יתקפו האחד השנים יעמדו נגדו - אם תקף אדם עליו להורגו , הבן והאב יעמדו נגדו; כל שכן כשהם שלשה - האב ושני בניו - לא במהרה יעמד אדם כנגדם , כמו שמפרש: החוט (בנוסחנו: והחוט) המשולש לא במהרה ינתק. (יג) טוב ילד מסכן וחכם - אע"פ שיש בו שני דברים לגריעוּת: אחד שהוא ילד , שני - שהוא מסכן. וסתם ילד אינו נכנס בין החכמים , וכן המסכן אין מושיבין אותו בין החכמים; אע"פ כן טוב הוא ממלך זקן וכסיל - שיש בו שני דברים הללו לשבח: אחד - שהוא מלך , שני - שהוא זקן. ומה מועיל לו זקנותו?! שלא די לו שלא נזהר בילדותו , אלא עוד בזקנותו לא ידע להזהר , כמו שלא נזהר בילדותו. 'נש אנקורא קום איל אישט ווליי נש שד וורדיר ניינט פלוש כאיל ששוד וורדיר קום איל פוד יובנא' (בלעז). בתחלת העניין שיבח ילד מסכן וחכם וגינה למלך זקן וכסיל , ולא נתן טעם לדבריו , מה טעם שיבח לזה וגינה לזה; ועתה מפרש: (יד) כי מבית האסורים (בנוסחנו: הסורים) יצא למלוך - מי שהוא חכם , אע"פ שהוא ילד ומסכן (ראה לעיל , יג) , חכמתו מרוממתו ומביאתו למלוך. ולא תאמר: כשהוא שפוי וברווחה , אלא אפילו כשהוא חבוש בבית האסורים , חכמתו גורמת לו לצאת מבית האסורים ולמלוך; כמו שמצינו ביוסף בן יעקב כשנתנו אדוניו בבית האסורים - חכמתו גרמה לו שהריצוהו מן הבור ונתנו אותו על כל ארץ מצרים (ראה בר' מא , יד - מה). הרי פירש לך מה גורם חכמת המסכן (ע"פ קה' ט , טז); ועתה חוזר ומפרש לך מה טובה מאבד מלך כסיל (ראה לעיל , יג) , אע"פ שהוא זקן: כי גם במלכותו נולד רש - שלא תאמר: קודם , שלא עלה , כשהעם רואין אותו שהוא כסיל , אין ממליכים אותו עליהם; אלא גם במלכותו - אף משקבלוהו עליהם למלוך , מאבד את המלכות בשטותו. כשם שמצינו ברחבעם , שבאו כל ישראל שכם אחד להמליכו (ראה מ"א יב , א) , ומתשובה שהשיבם: "אני אוסיף על עולכם" (שם , יא) , איבד מלכותו. גם במלכותו נולד רש - 'נש אנשון רינייד דווינט פוברא' (בלעז). (טו) ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני אשר יעמד תחתיו - שמניחים מלך זקן וכסיל (ראה לעיל , יג - יד) ומהלכים עם הילד השני - ילד מסכן וחכם (ראה שם) , אשר יעמד וימלוך תחתיו. (טז) אין קץ לכל העם לכל אשר היה לפניהם - שלא שמחו במלך כסיל , והעבירוהו והמליכו אחר תחתיו. וגם (בנוסחנו: גם) האחרונים לא ישמחו בו - וגם דורות האחרונים לא ישמחו במלך כסיל , אלא יעבירוהו וימליכו אחר תחתיו. גם זה הבל ורעיון רוח - שאדם מאבד טובה הרבה (ע"פ קה' ט , יח) על ידי שטותו. (יז) שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים - פתרונו: השמר לך מכל דבר עבירה קודם שתלך להתפלל אל בית האלהים , ואז יהיה הקדוש ברוך הוא קרוב לשמוע תפילתך; כמו שמפרש והולך: וקרוב לשמוע מתת הכסילים [זבח] - פתרונו: יותר יהיה הקדוש ברוך הוא קרוב לשמוע תפילתך יותר ממה שהיו הכסילים מביאים כמה זבחים ועולות. וכן במקום אחר הוא אומר "זבח רשעים תועבה ותפלת ישרים רצונו" (ראה מש' טו , ח ומש' כא , כז). ומקרא זה קרוב למקרא שאומר "כי תצא מחנה על אויבך (בנוסחנו: איביך) ונשמרת מכל דבר רע" (דב' כג , י) , "כי יי' אלהיך מתהלך בקרב מחניך (בנוסחנו: איביך) להצילך ולתת אויבך (לפנינו: מחנך) לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר" (שם , טו). אבל אדם שהוא מלא עבירות ובא לבית הכנסת ופורש כפיו השמימה ומקריב כל אילי נביות (ע"פ יש' ס , ז) , עליו הכתוב אומר "למה לי רוב זבחיכם" (יש' א , יא) , ואומר "גם כי תרבו תפלה איניני (בנוסחנו: אינני) שומע" (שם , טו). לשון אחר: שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים - השמר לך כאשר תלך אל בית האלהים , שלא תהא רגיל לבוא שמה בחטאות ואשמות , כגון זה ששוכב עם שפחה חרופה ומביא אֵיל אשם (ראה וי' יט , כ - כא). שלא יהא יצרך תוקפך , שתאמר: הרי כל עונשה שלעבירה זו - איל אשם; אם אבוא אליה , אפילו כמה אשמות אני מביא , ואשקיט תאוותי! אל תאמר כן , אלא הוי קרוב לשמוע בקול בוראך ומנע עצמך מן העבירה , ואל תצטרך להביא , משתחטא ותביא קרבן. שהכסילים שחוטאים ומביאים קרבן על החטא , אינם יודעים לעשות רע - פתרונו: אינם שמים על לב מלעשות העבירה ולהביא עליה קרבן - רע הוא מזה ששומע בקול בוראו ופורשׁ עצמו מן העבירה ואינו מביא קרבן. כי אינם יודעים לעשות רע - 'לי פול אום ניוול מיטיר אקור כפייש פייט ציל כי משפייט אשי אפורטד הדיא פור שון פורפייט כציל כי נא משפייט ניינט נא אפורטד הדייא' (בלעז). וכן שמואל הוא אומר: "הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים" (ש"א טו , כב); וכן ירמיה אמר: "כי לא דברתי את אבותיכם ולא ציויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי" וגו' , כב - כג). [ורבי מפרש: אינם יודעים לתקן הרע והעיוות.]