פרק ה
[א]
אַל־תְּבַהֵ֨ל
עַל־פִּ֜יךָ
וְלִבְּךָ֧
אַל־יְמַהֵ֛ר
לְהוֹצִ֥יא
דָבָ֖ר
לִפְנֵ֣י
הָאֱלֹהִ֑ים
כִּ֣י
הָאֱלֹהִ֤ים
בַּשָּׁמַ֙יִם֙
וְאַתָּ֣ה
עַל־הָאָ֔רֶץ
עַל־כֵּ֛ן
יִהְי֥וּ
דְבָרֶ֖יךָ
מְעַטִּֽים:
[ב]
כִּ֛י
בָּ֥א
הַחֲל֖וֹם
בְּרֹ֣ב
עִנְיָ֑ן
וְק֥וֹל
כְּסִ֖יל
בְּרֹ֥ב
דְּבָרִֽים:
[ג]
כַּאֲשֶׁר֩
תִּדֹּ֨ר
נֶ֜דֶר
לֵאלֹהִ֗ים
אַל־תְּאַחֵר֙
לְשַׁלְּמ֔וֹ
כִּ֛י
אֵ֥ין
חֵ֖פֶץ
בַּכְּסִילִ֑ים
אֵ֥ת
אֲשֶׁר־תִּדֹּ֖ר
שַׁלֵּֽם:
[ד]
ט֖וֹב
אֲשֶׁ֣ר
לֹֽא־תִדֹּ֑ר
מִשֶּׁתִּדּ֖וֹר
וְלֹ֥א
תְשַׁלֵּֽם:
[ה]
אַל־תִּתֵּ֤ן
אֶת־פִּ֙יךָ֙
לַחֲטִ֣יא
אֶת־בְּשָׂרֶ֔ךָ
וְאַל־תֹּאמַר֙
לִפְנֵ֣י
הַמַּלְאָ֔ךְ
כִּ֥י
שְׁגָגָ֖ה
הִ֑יא
לָ֣מָּה
יִקְצֹ֤ף
הָֽאֱלֹהִים֙
עַל־קוֹלֶ֔ךָ
וְחִבֵּ֖ל
אֶת־מַעֲשֵׂ֥ה
יָדֶֽיךָ:
[ו]
כִּ֣י
בְרֹ֤ב
חֲלֹמוֹת֙
וַהֲבָלִ֔ים
וּדְבָרִ֖ים
הַרְבֵּ֑ה
כִּ֥י
אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים
יְרָֽא:
[ז]
אִם־עֹ֣שֶׁק
רָ֠שׁ
וְגֵ֨זֶל
מִשְׁפָּ֤ט
וָצֶ֙דֶק֙
תִּרְאֶ֣ה
בַמְּדִינָ֔ה
אַל־תִּתְמַ֖הּ
עַל־הַחֵ֑פֶץ
כִּ֣י
גָבֹ֜הַּ
מֵעַ֤ל
גָּבֹהַּ֙
שֹׁמֵ֔ר
וּגְבֹהִ֖ים
עֲלֵיהֶֽם:
[ח]
וְיִתְר֥וֹן
אֶ֖רֶץ
בַּכֹּ֣ל
ה֑יּא
ה֑וּא
מֶ֥לֶךְ
לְשָׂדֶ֖ה
נֶעֱבָֽד:
[ט]
אֹהֵ֥ב
כֶּ֙סֶף֙
לֹא־יִשְׂבַּ֣ע
כֶּ֔סֶף
וּמִֽי־אֹהֵ֥ב
בֶּהָמ֖וֹן
לֹ֣א
תְבוּאָ֑ה
גַּם־זֶ֖ה
הָֽבֶל:
[י]
בִּרְבוֹת֙
הַטּוֹבָ֔ה
רַבּ֖וּ
אוֹכְלֶ֑יהָ
וּמַה־כִּשְׁרוֹן֙
לִבְעָלֶ֔יהָ
כִּ֖י
אִם־רְא֥יּת
רְא֥וּת
עֵינָֽיו:
[יא]
מְתוּקָה֙
שְׁנַ֣ת
הָעֹבֵ֔ד
אִם־מְעַ֥ט
וְאִם־הַרְבֵּ֖ה
יֹאכֵ֑ל
וְהַשָּׂבָע֙
לֶֽעָשִׁ֔יר
אֵינֶ֛נּוּ
מַנִּ֥יחַֽ
ל֖וֹ
לִישֽׁוֹן:
[יב]
יֵ֚שׁ
רָעָ֣ה
חוֹלָ֔ה
רָאִ֖יתִי
תַּ֣חַת
הַשָּׁ֑מֶשׁ
עֹ֛שֶׁר
שָׁמ֥וּר
לִבְעָלָ֖יו
לְרָעָתֽוֹ:
[יג]
וְאָבַ֛ד
הָעֹ֥שֶׁר
הַה֖וּא
בְּעִנְיַ֣ן
רָ֑ע
וְהוֹלִ֣יד
בֵּ֔ן
וְאֵ֥ין
בְּיָד֖וֹ
מְאֽוּמָה:
[יד]
כַּאֲשֶׁ֤ר
יָצָא֙
מִבֶּ֣טֶן
אִמּ֔וֹ
עָר֛וֹם
יָשׁ֥וּב
לָלֶ֖כֶת
כְּשֶׁבָּ֑א
וּמְא֙וּמָה֙
לֹא־יִשָּׂ֣א
בַעֲמָל֔וֹ
שֶׁיֹּלֵ֖ךְ
בְּיָדֽוֹ:
[טו]
וְגַם־זֹה֙
רָעָ֣ה
חוֹלָ֔ה
כָּל־עֻמַּ֥ת
שֶׁבָּ֖א
כֵּ֣ן
יֵלֵ֑ךְ
וּמַה־יִּתְר֣וֹן
ל֔וֹ
שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל
לָרֽוּחַ:
[טז]
גַּ֥ם
כָּל־יָמָ֖יו
בַּחֹ֣שֶׁךְ
יֹאכֵ֑ל
וְכָעַ֥ס
הַרְבֵּ֖ה
וְחָלְי֥וֹ
וָקָֽצֶף:
[יז]
הִנֵּ֞ה
אֲשֶׁר־רָאִ֣יתִי
אָ֗נִי
ט֣וֹב
אֲשֶׁר־יָפֶ֣ה
לֶֽאֱכוֹל־וְ֠לִשְׁתּוֹת
וְלִרְא֨וֹת
טוֹבָ֜ה
בְּכָל־עֲמָל֣וֹ׀
שֶׁיַּעֲמֹ֣ל
תַּֽחַת־הַשֶּׁ֗מֶשׁ
מִסְפַּ֧ר
יְמֵי־חַיָּ֛ו
חַיָּ֛יו
אֲשֶׁר־נָֽתַן־ל֥וֹ
הָאֱלֹהִ֖ים
כִּי־ה֥וּא
חֶלְקֽוֹ:
[יח]
גַּ֣ם
כָּֽל־הָאָדָ֡ם
אֲשֶׁ֣ר
נָֽתַן־ל֣וֹ
הָאֱלֹהִים֩
עֹ֨שֶׁר
וּנְכָסִ֜ים
וְהִשְׁלִיט֨וֹ
לֶאֱכֹ֤ל
מִמֶּ֙נּוּ֙
וְלָשֵׂ֣את
אֶת־חֶלְק֔וֹ
וְלִשְׂמֹ֖חַ
בַּעֲמָל֑וֹ
זֹ֕ה
מַתַּ֥ת
אֱלֹהִ֖ים
הִֽיא:
[יט]
כִּ֚י
לֹ֣א
הַרְבֵּ֔ה
יִזְכֹּ֖ר
אֶת־יְמֵ֣י
חַיָּ֑יו
כִּ֧י
הָאֱלֹהִ֛ים
מַעֲנֶ֖ה
בְּשִׂמְחַ֥ת
לִבּֽוֹ:
פרק ה
(א)
אל
תבהל
על
פיך
ולבך
אל
ימהר
להוציא
דבר
לפני
האלהים
-
לדבֵּר
קשות
,
כשם
שאמרו
דור
המדבר:
"או
במדבר
הזה
לו
מתנו"
(במ'
יד
,
ב);
והוּשַב
להם:
"אם
לא
כאשר
דברתם
באזני
כן
אעשה
לכם.
במדבר
הזה
יפלו
פגריכם"
וגו'
(שם
,
כח
-
כט).
כי
האלהים
בשמים
ואתה
על
הארץ
-
ואפילו
חלש
למעלה
וגבור
למטה
,
אימת
חלש
על
הגבור;
כל
שכן
כשהגבור
למעלה
והחלש
למטה
(ראה
קה"ר
ד
,
יח).
(ב)
כי
בא
החלום
ברוב
עניין
וקול
כסיל
ברוב
דברים
-
דרך
החלום
לבוא
ברוב
הרהורים
שאדם
מהרהר
ביום
,
והחלומות
שוא
ידברו
(ע"פ
זכ'
י
,
ב);
כן
קול
כסיל
ברוב
דברים
-
כי
"ברוב
דברים
לא
יחדל
פשע"
(מש'
י
,
יט).
(ג)
כאשר
תדור
נדר
לאלהים
וגו'
,
כי
אין
חפץ
בכסילים
-
אילו
שמאחרין
את
נדרם
,
אע"פ
שמשלמין
אותו
לאחר
זמן
,
אין
חפץ
להקדוש
ברוך
הוא
בהם.
את
אשר
תדור
שלם
-
לאלתר.
(ה)
אל
תתן
את
פיך
לחטיא
את
בשרך
-
שתפסוק
צדקה
ברבים
ולא
תשלם.
אל
(בנוסחנו:
ואל)
תאמר
לפני
המלאך
כי
שגגה
היא
-
פתרונו:
כשגבאי
צדקה
[שהוא
מלאך
ושליח
ציבור]
נכנסין
אצלך
לגבות
מה
שנדרת
,
אל
תאמר:
שוגג
הייתי
בשעה
שנדרתי;
לאחר
שנדרתי
נתתי
בדעתי
שאין
בידי
יכולת
ליתן
כל
כך.
למה
יקצוף
האלהים
על
קולך
-
פתרונו:
עלוב
הוא
אדם
זה
,
שבדבר
קל
,
שאין
בו
מעשה
כי
אם
קול
בלבד
,
שפסק
צדקה
ולא
נתן
,
יאבד
מעשה
ידיו!
וכן
שנינו
במשנה
(?
ראה
סוכה
כט
,
ב):
בעון
פוסקי
צדקה
ברבים
ואינם
נותנים
,
נכסי
בעלי
בתים
יורדים
לטמיון.
(ו)
כי
ברוב
חלומות
והבלים
ודברים
הרבה
כי
את
האלהים
ירא
-
מקרא
זה
מוסב
למעלה
,
שאומר
"כי
בא
החלום
ברוב
עניין"
(פס'
ב):
שאם
יהו
מאיימין
אותך
בחלום:
כך
וכך
יקרך
,
את
האלהים
ירא
-
ולא
תירא
מן
החלום.
וכן
כשלבך
מייעצך
"להוציא
דבר
לפני
האלהים"
(לעיל
,
א)
-
את
האלהים
ירא.
(ז)
אם
עושק
רש
וגזל
משפט
וצדק
תראה
במדינה
אל
תתמה
על
החפץ
-
פתרונו:
אם
תראה
עניים
נעשקים
,
וכן
אם
תראה
שהמשפט
וצדק
נגזלים
,
שאם
תראה
דור
שאין
אחד
מהם
קורא
בצדק
ואין
נשפט
באמונה
(ע"פ
יש'
נט
,
ד)
,
אל
תתמה
על
החפץ
-
היאך
הקדוש
ברוך
הוא
סובלם;
כי
גבוה
מעל
גבוה
שומר
-
הקדוש
ברוך
הוא
,
שהוא
גבוה
על
כל
הגבוהים
,
ממתין
להם
שישובו
בתשובה;
וכיון
שאינם
חוזרים
-
מביא
גבוהים
עליהם
לגבות
מהם
על
גזל
משפט
וצדק
שעשו.
שומר
-
פתרונו:
ממתין;
כמו
"ואביו
שמר
את
הדבר"
(בר'
לז
,
יא).
(ח)
ויתרון
ארץ
בכל
היא
מלך
לשדה
נעבד
-
יתרונה
שלעבודת
האדמה
בכל
דבר
היא:
ביין
,
בתבואה
ובפירות
ובכל
גידולי
קרקע.
מלך
לשדה
נעבד
-
אפילו
מלך
צריך
לתבואה;
שאם
כנס
כמה
בתים
מלאים
זהב
וכסף
,
אם
אין
לו
תבואה
לפרנס
חיילותיו
,
אין
לו
בכל
כסף
וזהב
שכנס
הנאה.
(ט)
אוהב
כסף
לא
ישבע
כסף
ומי
אוהב
בהמון
לא
תבואה
גם
זה
הבל
-
שתי
מדות
בדיעות:
יש
אדם
שאוהב
כסף
כל
כך
,
שאם
יצבור
כעפר
כסף
(ע"פ
איוב
כז
,
טז)
לא
ישבע
כסף
,
אלא
כל
שעה
ושעה
עמל
להוסיף;
ואינו
אוהב
המון
רב
-
לקנות
עבדים
הרבה
ובני
בית
הרבה;
ויש
לך
אדם
שאוהב
המון
רב
בעבדים
ושפחות
ובני
בית
(ע"פ
קה'
ב
,
ז)
,
אע"פ
שאין
לו
תבואה
במה
לפרנסם.
ושניהם
הבל:
זה
שכנס
כסף
וזהב
הרבה
ועדין
לא
ישבע
כסף
-
הבל
הוא
,
שאינו
שבע
במה
שכנס
כבר
,
שדי
לו
אפילו
במקצתו;
וזה
שאוהב
המון
רב
ואין
לו
תבואה
במה
לפרנסם
-
גם
זה
הבל.
(י)
ברבות
הטובה
רבו
אוכליה
-
פתרונו:
ברבות
הטובה
לאדם
,
ראוי
היה
וכבוד
לאדם
שירבו
אוכליה
,
כגון
עבדים
ושפחות
ובני
בית
,
ושיהיו
עניים
מתפרנסים
ממנו.
אבל
כשאדם
כונס
נכסים
הרבה
ואין
לו
הנאה
מהם
ולא
לאחרים
,
מה
כשרון
לבעליה
כי
אם
ראות
עיניו?
(יא)
מתוקה
שנת
העובד
אם
מעט
ואם
הרבה
יאכל
-
פתרונו:
נוח
לו
לזה
שלא
כנס
אוצרות
כסף
וזהב
מימיו
ועובד
אדמתו
כדי
פרנסת
אנשי
ביתו
,
מזה
שכנס
כסף
וזהב
הרבה.
שזה
שעובד
אדמתו
-
יגע
היום
בעבודת
אדמתו
,
כשיבא
מן
השדה
בערב
מתוקה
תהיה
שנתו
,
בין
מעט
בין
הרבה
יאכל;
וזה
עשיר
ששבע
בנכסים
-
ממון
שכנס
אינינו
(בנוסחנו:
איננו)
מניח
לו
לישון
,
אלא
דואג
עליו
ביום
ובלילה.
וכן
שנינו
במשנה
(אבות
ב
,
ח):
מרבה
נכסים
מרבה
דאגה.
(יב-יג)
יש
רעה
חולה
ראיתי
תחת
השמש
עושר
שמור
לבעליו
לרעתו
-
כיצד?
אדם
קיבץ
ממון
הרבה
ולא
שבע
ממנו
מימיו
,
ומחר
-
או
מלכות
נוטלו
או
ליסטים
מקפחין
אותו
או
אש
שורפתו
או
ספינתו
טובעת
בים
,
כמו
שמפרש:
ואבד
העושר
ההוא
בעניין
רע;
נמצא
שלרעתו
היה
שמור
אצלו
כמה
שנים;
שהוא
יגע
בו
כמה
שנים
,
ונגזלה
שנתו
עליו
,
וסוף
אבד.
וגם
לזרעו
אחריו
אינו
מניחו
,
שכבר
אבד;
כמו
שמפרש:
והוליד
בן
ואין
בידו
מאומה.
(יד)
כאשר
יצא
מבטן
אמו
ערום
ישוב
ללכת
כשבא
-
פתרונו:
כאשר
בא.
ומאומה
לא
ישא
בעמלו
כדי
שיוליך
(בנוסחנו:
שיֹלֵך)
בידו
מקצת
מעמלו
שעמל
בחייו.
ומאחר
שכן
הוא
,
שאין
אדם
יכול
ליהנות
מכל
נכסיו
בעולם
שהוא
הולך
בו
,
(יז)
הנה
אשר
ראיתי
אני:
טוב
אשר
יפה
לאכול
ולשתות
וגו'
,
כי
הוא
חלקו
-
'טאנטשין
אד'
בלעז:
מכל
מה
שכנס
,
אין
לו
חלק
בו
כי
אם
מה
שאכל
ושתה
ושמח.
(יח-יט)
גם
כל
האדם
אשר
נתן
לו
האלהים
עושר
ונכסים
והשליטו
[לאכול
ממנו]
-
זה
מתת
אלהים
היא.
כי
לא
הרבה
יזכור
את
ימי
חייו
-
פתרונו:
יזכור
כי
לא
הרבה
יהיו
ימי
חייו
,
לפיכך
בעודו
בחיים
ייהנה
מנכסיו.
כי
האלהים
מענה
בשמחת
לבו
-
פתרונו:
כשהקדוש
ברוך
הוא
נותן
לו
ממון
,
כאילו
מעיד
עליו
,
לומר:
אני
נתתי
לך
ממון
זה
כדי
שתשמח
בו
ותהנה
ממנו.