פרק ו
[א]
יֵ֣שׁ
רָעָ֔ה
אֲשֶׁ֥ר
רָאִ֖יתִי
תַּ֣חַת
הַשָּׁ֑מֶשׁ
וְרַבָּ֥ה
הִ֖יא
עַל־הָאָדָֽם:
[ב]
אִ֣ישׁ
אֲשֶׁ֣ר
יִתֶּן־ל֣וֹ
הָאֱלֹהִ֡ים
עֹשֶׁר֩
וּנְכָסִ֨ים
וְכָב֜וֹד
וְֽאֵינֶ֨נּוּ
חָסֵ֥ר
לְנַפְשׁ֣וֹ׀
מִכֹּ֣ל
אֲשֶׁר־יִתְאַוֶּ֗ה
וְלֹֽא־יַשְׁלִיטֶ֤נּוּ
הָֽאֱלֹהִים֙
לֶאֱכֹ֣ל
מִמֶּ֔נּוּ
כִּ֛י
אִ֥ישׁ
נָכְרִ֖י
יֹאכֲלֶ֑נּוּ
זֶ֛ה
הֶ֛בֶל
וָחֳלִ֥י
רָ֖ע
הֽוּא:
[ג]
אִם־יוֹלִ֣יד
אִ֣ישׁ
מֵאָ֡ה
וְשָׁנִים֩
רַבּ֨וֹת
יִֽחְיֶ֜ה
וְרַ֣ב׀
שֶׁיִּהְי֣וּ
יְמֵֽי־שָׁנָ֗יו
וְנַפְשׁוֹ֙
לֹא־תִשְׂבַּ֣ע
מִן־הַטּוֹבָ֔ה
וְגַם־קְבוּרָ֖ה
לֹא־הָ֣יְתָה
לּ֑וֹ
אָמַ֕רְתִּי
ט֥וֹב
מִמֶּ֖נּוּ
הַנָּֽפֶל:
[ד]
כִּֽי־בַהֶ֥בֶל
בָּ֖א
וּבַחֹ֣שֶׁךְ
יֵלֵ֑ךְ
וּבַחֹ֖שֶׁךְ
שְׁמ֥וֹ
יְכֻסֶּֽה:
[ה]
גַּם־שֶׁ֥מֶשׁ
לֹא־רָאָ֖ה
וְלֹ֣א
יָדָ֑ע
נַ֥חַת
לָזֶ֖ה
מִזֶּֽה:
[ו]
וְאִלּ֣וּ
חָיָ֗ה
אֶ֤לֶף
שָׁנִים֙
פַּעֲמַ֔יִם
וְטוֹבָ֖ה
לֹ֣א
רָאָ֑ה
הֲלֹ֛א
אֶל־מָק֥וֹם
אֶחָ֖ד
הַכֹּ֥ל
הוֹלֵֽךְ:
[ז]
כָּל־עֲמַ֥ל
הָאָדָ֖ם
לְפִ֑יהוּ
וְגַם־הַנֶּ֖פֶשׁ
לֹ֥א
תִמָּלֵֽא:
[ח]
כִּ֛י
מַה־יּוֹתֵ֥ר
לֶחָכָ֖ם
מִֽן־הַכְּסִ֑יל
מַה־לֶּעָנִ֣י
יוֹדֵ֔עַ
לַהֲלֹ֖ךְ
נֶ֥גֶד
הַחַיִּֽים:
[ט]
ט֛וֹב
מַרְאֵ֥ה
עֵינַ֖יִם
מֵֽהֲלָךְ־נָ֑פֶשׁ
גַּם־זֶ֥ה
הֶ֖בֶל
וּרְע֥וּת
רֽוּחַ:
[י]
מַה־שֶּׁהָיָ֗ה
כְּבָר֙
נִקְרָ֣א
שְׁמ֔וֹ
וְנוֹדָ֖ע
אֲשֶׁר־ה֣וּא
אָדָ֑ם
וְלֹא־יוּכַ֣ל
לָדִ֔ין
עִ֥ם
שֶׁהתַּקִּ֖יף
שֶׁתַּקִּ֖יף
מִמֶּֽנּוּ:
[יא]
כִּ֛י
יֵשׁ־דְּבָרִ֥ים
הַרְבֵּ֖ה
מַרְבִּ֣ים
הָ֑בֶל
מַה־יֹּתֵ֖ר
לָאָדָֽם:
[יב]
כִּ֣י
מִֽי־יוֹדֵעַ֩
מַה־טּ֨וֹב
לָאָדָ֜ם
בַּחַיִּ֗ים
מִסְפַּ֛ר
יְמֵי־חַיֵּ֥י
הֶבְל֖וֹ
וְיַעֲשֵׂ֣ם
כַּצֵּ֑ל
אֲשֶׁר֙
מִֽי־יַגִּ֣יד
לָאָדָ֔ם
מַה־יִּהְיֶ֥ה
אַחֲרָ֖יו
תַּ֥חַת
הַשָּֽׁמֶשׁ:
פרק ו
(א)
ורבה
היא
על
האדם
-
בהרבה
בני
אדם
היא
הנוהגת.
(ב)
עשר
ונכסים
-
לפי
פשוטו
כמשמעו.
ולא
ישליטנו...
לאכל
ממנו
-
שיהא
שמח
בחלקו
,
למצוא
קורת
רוח
בעשרו
,
כי
שואף
לעשוק
ולהרבות
הון
,
כעניין
שנאמר
"והוא
כמות
ולא
ישבע"
(חב'
ב
,
ה);
וגם
לא
ישליטנו
לעשות
צדקה
לאכול
הימנה
לעתיד.
ואיש
נכרי
-
יטול
אותו
ממון
ויעשה
בו
צדקה
ויהנה
ממנו.
ומדרש
אגדה
-
בדברי
תורה
(ראה
קה"ר
ו
,
ב):
עשר
ונכסים
וכבוד
-
מקרא
,
משנה
ואגדה;
ולא
ישליטנו
וגו'
-
שלא
זכה
לתלמוד
,
ומתוך
כך
אין
הנייה
ממנו
בשום
דבר
תורה;
כי
איש
נכרי
יאכלנו
-
זה
בעל
תלמוד.
(ג)
אם
יוליד
איש
מאה
-
בנים
,
ורב
שיהיו
ימי
שניו
-
ורב
הון
וכל
טוב.
ורב
-
לשון
'דיי':
די
כל
טובה
יהיו
ימי
שניו
לו.
ונפשו
לא
תשבע
מאותה
הטובה
-
שאינו
שמח
בחלקו
להתקרר
רוחו
במה
שבידו.
וגם
קבורה
לא
היתה
לו
-
פעמים
שנהרג
וכלבים
אוכלין
אותו.
וכל
הדברים
האלה
נמצאו
באחאב:
שהוליד
בנים
הרבה
,
[וממונו
הרבה]
והיה
חומד
של
אחרים
,
ולא
מצא
קורת
רוח
בממונו
,
וכלבים
אכלוהו
(ראה
קה"ר
ו
,
ד).
טוב
ממנו
הנפל
-
של
אשה.
(ד)
כי
הנפל
בהבל
בא
והלך
,
ולא
ראה
טובה
(ראה
להלן
,
ו)
ולא
נתאוה
לה
,
ואין
לו
להצטער.
(ו)
ואלו
חיה...
-
ואם
חיה
אלפַּיִם
שנה
,
מה
יתרון
לו
,
הואיל
וטובה
לא
ראה?
הלא
סופו
לשוב
אל
העפר
כשאר
העניים.
(ז)
כל
עמל
האדם
[שהאדם
עושה
תשובה
ומעשים
טובים]
-
בשביל
פיהו
הוא
,
שיהנה
ויאכל
בעולם
הזה
והבא;
וזה
לא
נהנה
בחייו
,
וגם
הנפש
לעתיד
לבוא
לא
תמלא
-
שהרי
לא
עשה
מעשים
טובים
בחייו.
[ולפי
פשוטו:
כל
עמל
האדם
לפיהו
-
בשביל
פיהו
הוא
,
שיאכל
בחייו
,
ואף
אם
כלה
הכל
בחייו
,
לכן
טרח
ועמל.
וגם
הנפש
לא
תמלא
-
בתמיה
,
כלומר:
וזה
-
אפילו
תאות
לבו
לא
מילא
בהנאה
מועטת!
כמו
"תמלאמו
נפשי"
(שמ'
טו
,
ט)
,
לשון
השג
תאוה.
נפש
-
'טלנט'
בלעז
,
כמו
"אם
יש
את
נפשכם"
(בר'
כג
,
ח).]
[דבר
אחר:
וגם
הנפש
לא
תמלא
-
לעולם
הבא
,
שהרי
לא
עשה
מעשים
טובים
בחייו.]
(ח)
ואחרי
שכן
[הוא]
-
מה
יותר
לו
בחכמתו
משאם
היה
כסיל?
ומה
לעני
חסרון
מן
העשיר
,
שאין
לו
קורת
רוח
-
גם
הוא
יודע
להלוך
בארץ
אצל
החיים.
(ט)
טוב
מראה
עינים
מהלך
נפש
-
טוב
היה
והוכשר
לזה
ללכת
אחר
מראה
עיניו
,
לגזול
ולעשוק
,
מהילוך
נפשו
-
שלא
נתן
לב
היכן
נפשו
תלך
כשימות.
[טוב
מראה
עינים
מהלך
נפש
-
טוב
היה
והוכשר
לזה
לראות
עושרו
לפניו
למראה
עיניו
,
מהלך
נפש
-
ממאכל
ומשתה
ההולך
בנפש.
גם
זה
הבל
הוא
,
הניתן
לרשעים.]
(י)
מה
שהיה
כבר
נקרא
שמו
-
חשיבות
וגדולה
שהיתה
לו
בחייו
,
כבר
נקרא
שמו
-
כלומר:
כבר
היה
ועבר
,
כבר
יצא
לו
שם
בסררה;
כבר
עתה
חלף
ונודע
שהוא
אדם
ולא
אל
,
וסופו
שמת
,
ולא
יוכל
לדין
עם
מלאך
המות
שתקיף
ממנו.
(יא)
כי
יש
דברים
הרבה
שנתעסק
בהם
בחייו
,
בשחוק
המלכים
,
קופים
ופילים
ואריות
-
הבל
הִרבו
לו
,
ומה
יותר
לו
משמת.
(יב)
כי
מי
אשר
יודע
מעשים
טובים
,
מה
טוב
לאדם
לעשות
בחייו
,
שיהו
טובים
לו
לעולם
הארוך.
מספר
ימי
חיי
הבלו
-
שהם
מעט
מספר.
ויעשם
-
לאותם
מעשים
בשעה
מועטת
שהוא
חי
,
שהוא
זמן
קצר
כצל
עוף
העובר.
שאעפ"י
שאמר
שלמה
כצל
סתם
,
ולא
פירש
אם
צל
דקל
או
כותל
שהם
קבועים
,
כבר
פירשו
דוד
אביו:
"ימיו
כצל
עובר"
(תה'
קמד
,
ד)
-
זהו
צלו
של
עוף
הפורח;
כך
נדרש
במדרש
(קה"ר
ו
,
יג).
כי
מי
יגיד
לאדם
-
כמה
יתקיים
הון
,
שקיבץ
מעושק
,
לבניו
אחריו
תחת
השמש.