מאגר הכתר קהלת פרק ט עם פירוש ראב"ע

פרק ט
(א) כי את כל זה. לבור - היה ראוי להיות בחולם , וכן "ירוּן ושמח" (מש' כט , ו) , בעבור היות שניהם מפעלי הכפל. והוא כמו 'לברור' , מן "ברור מללו" (איוב לג , ג). כי ראיתי הצדיקים והחכמים ומעשיהם - כמו "יכיר מעבדיהם" (איוב לד , כה) - אינם ברשותם , רק ביד האלהים. גם כל מה שהם אוהבים או שונאים אינם יודעים מתי יבואם , הכל לפניהם - ולא ירגישו. או פירוש לפניהם - קודם שיהיו כבר נגזר עליהם מה שנגזר. (ב) הכל. הכל יבוא להם , כמו שיבוא לכל. מקרה אחד לצדיק ולרשע - אין הפרש ביניהם; לטוב ולטהור ולטמא - הנה טמא במקום הזה הֵפך הטוב והטהור. כמו שיש "פקח" בפסוק "מי שם פה לאדם" (שמ' ד , יא) - הפך העוֵר , והשומע; כמו "לפקוח עינים עיורות" (יש' מב , ז) - "פקח (בנוסחנו: פקוח) אזנים" (שם , כ). ודקדוק כטוב כחוטא - כי הכ"פין בלשון הקודש כמו "כעבד כאדוניו" (יש' כד , ב) ― כי ישוב העבד כאדון והאדון כעבד ― אין הפרש ביניהם; וכן "כמוני כמוך כעמי כעמך" (מ"א כב , ד); "כחשיכה כאורה" (תה' קלט , יב). והמפרש "כימים אשר ישבתם" (דב' א , מו) - 'הימים' , אין טעם וריח לפירוש הזה , כי מה עניין 'ישבתם בקדש ימים רבים הם הימים אשר ישבתם'? והנכון , כי מקדש הלכו המרגלים (ראה במ' לב , ח) , ובשנת הארבעים באו לקדש עיר מואב; והנה כל השנים היו במדבר קדש. וזה פירושו: "ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם" עד שוב התרים; כעניין "במספר הימים אשר תרתם את הארץ" (במ' יד , לד); כי בבוא המרגלים אמרו: "הננו ועלינו" (שם , מ). יתכן היות צדיק ורשע - במעשיו , טהור וטמא - בגופו , וזובח - בממונו , וטוב וחוטא - בלבו , ונשבע - בדיבורו. (ג) זה רע - אין בכל שנעשה תחת השמש דבר יותר קשה מזה , על כן מלא לב בני האדם רע והוללות בחייהם - בעודם בחיים; ועוד יאמרו על המתים. וישוב אחריו ללב בני האדם. ואמר בענין הזה 'בני האדם' - כי על הקטנים יותר קשה , בעבור קוצר דעתם. (ד) כי - זו מחשבת בני האדם (ראה לעיל , ג) , שיאמרו: כי כל מי שהוא מחובר אל החיים , יש לו בטחון. ופירוש אחר: כי מי אשר יחבר - מן המתים; והעניין , שלא יתחבר עם כל המתפרדים ממנו , אל כל החיים יש בטחון בלבד , ולא למתים. וכתוב: יבחר - ועניינו , כי המת לא יוכל לבחור. (ה) כי החיים - והחיים (ראה לעיל , ד) , אפילו הם כסילים , יודעים שימותו , והמתים , אפילו הם חכמים , אינם יודעים מאומה , ולא יש להם מה יקוו , כי נשכח שמם וזכרם. (ו) גם אהבתם - כשהיו בחיים , ושנאתם וקנאתם. ואין להם חלק בכל העולם לעולם. (ז) לך - זה דיבור לב בני האדם , והיא הוללות. והעניין: אחר שאין למת חלק בעולם כשאתה בחיים , אכול בשמחה לחמך ושתה יינך בלב טוב , כי אלה המעשים ירצה האלהים שתעשה. (ח-ט) בכל. המפרשים הקדמונים פרשו על עניין אחר , והוא: אם ידעת שרצה האלהים את מעשיך , לך אכול בשמחה לחמך (ראה לעיל , ז). וצריך שיהיו בגדיך לבנים; והעניין , שלא יהיו מעשיך מגואלים. ועניין ושמן על ראשך אל יחסר - שיהיה לו שם טוב. וצוהו שיקח אשה ולא ישגה בזרה (ע"פ מש' ה , כ) , וכל אשר תמצא ידך לעשות טוב בעולם הזה עשֵׂה (ראה להלן , י) , כי העולם הבא איננו עולם מעשה כי אם הגמול. והפירוש הנכון , שהפסוקים שיש למעלה ולמטה הם דבקים , והוא דבור לב בני האדם , כאילו מדבר עם נפשו ― ו'לבו' (ראה לעיל , א) הוא כנוי בעד נפשו ― והוא: אכל ושתה ולבש בגדים נקיים , ותסוך תמיד שמן , ושמח עם אשה שחשקת בה. וכל אלה הם תענוגי הגוף לבדו. (י) כל מה שתמצא לעשות מדברי תענוג עשה , כי אין מעשה ולא חשבון על מעשה או מחשבה ודעת וחכמה בשאול - שהוא הקבר. כי ימָצא שאול לצדיקים , כמו "כי ארד אל בני אבל שאולה" (בר' לז , לה). (יא) שבתי. אמר שלמה: שבתי וחזרתי בי ששבחתי השמחה (ראה לעיל , ז) , וכי הטוב שיבקש האדם התענוג (ראה שם) , בעבור שלא יוכל אדם לשמוח בעולם הזה ולא יתענג בו. כי ראיתי הקלים יכשלו , ושאין להם כח לרוץ - יברחו וימלטו. ולא לגבורים... - כעניין "וגבור (בנוסחנו: גבור) לא ינצל ברב כח" (תה' לג , טז). וגם לא לחכמים לחם - שהיה ראוי להיותם מושלים בכסילים ויהיו רשים , והדבר הפוך ברוב. וגם לא ליודעים חן - בעניין הממשלה , שיאהבו אותו ויסורו אל משמעתו. כי עת ופגע יקרה את כולם; עניין כולם - החכמים והכסילים והגבורים והחלשים. והנכון בעיני , כי כלם ישוב על אלה הנזכרים לבדם; והעניין , כי אין יכולת ביד בן אדם לעשות , והראייה , כי הנה החכמים בעלי הדעות אבות המלאכות אין להם לחם. והאומרים "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה" (לעיל , י) - הוללות ודבר לא יקום. ופירוש עת - מה שיש במתכונת במערכת העליונה הראשונה. ופירוש פגע - פגיעת אחד מן המערכת באחד מהשבעה שהוא החצי , וחציו לפניו ואחריו , ושלישיתו וחציו לפניו ואחריו. ודע כי מלת עת - חסרת נו"ן. ועתה אבאר: דע שאין בלשון הקודש אות מתהפך ומתחלף ומבולע ונוסף ונעדר כי אם אותיות יהו"א , כאשר פירש רבי יהודה בן רבי דוד בעל הדקדוק ז"ל (שלשה ס"ד ע' 10 - 11 ). ואות הנו"ן ימצא בראש מבולע וחסר , וכן באמצע ובסוף; כמו 'נסע' , שבּוּלַע הנו"ן בדגש "ויסע" (בר' יב , ט); וכן "וישא" (בר' יג , י); "ויתן" (בר' א , יז); "ויטע" (בר' ב , ח); "וידר" (בר' כח , כ); "ויפל" (בר' יז , ג); "ויגף" (שמ' לב , לה); "יבול עלהו" (יח' מז , יב). ובפוֹעֵל ייראו הנו"נין כולם: 'נוסע' , 'נושא' , 'נותן' , 'נוטע' , 'נודר' , 'נופל' , 'נוגף' , 'נובל'. ובציווי יחסרו הנו"נין , כמו "קומו סעו" (דב' ב , כד); "שאו את ראש" (במ' א , ב); "תנו יד ליי'" (דה"ב ל , ח). ופעמים ישארו הנו"נין על מתכונתם , כמו "נפלו עלינו" (הו' י , ח). ובאמצע ימצא מבולע - כנו"ן 'שני' במלת 'שתי' , כי הוא מן "ולא אשנה לו" (ש"א כו , ח); וכן 'בַּת' - חסרת נו"ן 'בן'; וכן 'עת' הוא 'ענת'; וכמוהו בדברי קדמונינו ז"ל 'עוֹנָה'; וכן בלשון ארמית "וכעת" (עז' ד , יז) - "וכענת" (שם , י). ודגשות תי"ו "עתו" (להלן , יב) - להתבלע הנו"ן , כדגשות ת"ו "בתו" (בר' כט , ו). ונו"ן 'אני' - במלת 'אתה'; וכן 'חטים'; ושניהם נראים בארמית (ראה דנ' ב , כט; עז' ו , ט). ותי"ו "אמתו" (תה' צא , ד) , כי שרשו מן "אמונה" (שמ' יז , יב). והתי"ו לשון נקבה , ויורה עליו "ותהי האמת נעדרת" (יש' נט , טו). וכן תי"ו 'עת' לשון נקבה. ועל זה הדקדוק ישאר "לָעוּת את יעף" (יש' נ , ד) לבדו , ולא יהיה לו חבר במקרא. (יב) כי גם. אמר כי העת והפגע (ראה לעיל , יא) ימנעהו שיעשה מה שיחפוץ , ועוד דבר אחר קשה , שיתכן שיגיע אליו המות פתאום והוא לא ידע. ודימה בני אדם לדגים ולצפרים , שלא ידעו עד שנפלו ולא יוכלו להנצל. ומלת יוקשים - שם התואר. אמר רבי יהודה בעל הדקדוק (שלשה ס"ד ע' 17 : 'אכל'): ארבע מלות במקרא , ואין להם חמישית , שהם על משקל 'פּוּעלים' והם פעולים; ואלה הם: "והסנה איננו אוכל" (שמ' ג , ב); "אם תראה אותי לקח" (מ"ב ב , י); "ורגל מועדת" (מש' כה , יט); כהם יוקשים. והוסיף רבי יונה נשמתו עדן (רקמה ע' שכה) מלה חמישית , והיא "לנער היולד" (שו' יג , ח). ואמר רב שמואל הנגיד ז"ל , כי ה"א "היולד" - במקום 'אשר' , כה"א "ההוללה" (יח' כו , יז) , ובא פועל עבר במקום עתיד. אמר רבי משה הכהן נשמתו עדן: ארבעה הם בלבד , לכן תוסר מלת "מועדת" (מש' כה , יט) מהחשבון , ותהיה תחתיה מלת "היולד" (שו' יג , ח); בעבור היות יוקשים ו"אוכל" (שמ' ג , ב) ו"לוקח" (מ"ב ב , י) ו"יולד" (שו' יג , ח) מהפעלים היוצאים , ו"מועדת" מהפעלים העומדים. ואמר , כי השרק במקום חולם , והיה ראוי להיות על משקל "ובחומה היא יושבת" (יהו' ב , טו). ומ"ם פתאום - נוסף , וממנו "פתאים" (מש' ח , ה). וכן "שלשום" (בר' לא , ה); ויותר נכון היות המ"ם סימן היום ותמול (ראה פירושו הארוך לשמ' ד , י). (יג) גם - בעבור שאמר "וגם לא לחכמים לחם" (לעיל , יא) , אמר הדבר להלל החכם. (יד) עיר - המפרשים הקדמונים אמרו (ראה קה"ר ט , כ) כי זה על דרך משל; ועיר קטנה - גופו שלאדם , ואנשים בה מעט - בעלי כח התולדת משרתי הנפש , ומלך גדול הוא יצר הרע , והאיש המסכן (להלן , טו) הוא השכל. והנכון , שאיננו מדבר על דרך משל כי אם כמשמעו; ועניינו - על החכם שאין לו לחם , והוא בעצמו "מה לעני יודע" (קה' ו , ח). אע"פ שלא תועילנו חכמתו בעולם הזה על דרך הרוב , גם יש פעמים שתועיל חכמתו יותר ממלכות. אמר: עיר קטנה - כנגד וסבב אותה; ומלך גדול - בעם רב - כנגד ואנשים בה מעט. והיא במקום נמוך , שיוכל לבנות עליה מצודים גדולים וגבוהים ממנה; והנה אין ספק שתלכד ואין מציל. ומלת מצודים - כמו "עד למצד דוד" (בנוסחנו: דויד; דה"א יב , יז); "מצודת ציון" (ש"ב ה , ז); והמ"ם - שורש. (טו) ומצא. מסכן - הוא שם התואר , ו"מסכנות" (דב' ח , ט) הוא השם; והמ"ם נוסף. וזאת הלשון ידועה בארמית (ראה ת"י ש"א ב , ח). ועניין ואדם לא זכר - שלא היה לאותו החכם המסכן זֵכר בפי אנשי העיר לפנים , קודם שימלט אותם. יש מדקדקים אמרו , כי הזֵכר אינו בפה , והעניין , כי כל 'זכר' ו'יזכור' הוא זכירת הלב , ומלת "אזכירה" (תה' מה , יח) - שהוא מ'הבניין הכבד' - הוא בפה. והוצרכו לפרש כן "ולא זכר שר המשקים" (בר' מ , כג) - שלא עלה על לבו , ומלת "וישכחהו" (שם) - עניין כפול. ויותר נכון הוא בעיני , להיות מלת 'זכירה' פעם בלב ופעם בפה; ויורה עליו "ומשא יי' לא תזכרו עוד" (יר' כג , לו) , שעניינו: לא תזכרו עוד לי בפה 'משא יי''; כי מה עניין לא יעלה על לבבכם זכר 'משא'? (טז) ואמרתי: טובה חכמה מגבורה - אע"פ שחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים , לכן (אבל) בשעת הצורך תעשה החכמה מה שלא יוכלו לעשות הגבורים. ותהיה מלת וחכמת חסרת 'אם' , כאלו אמר: 'ואם חכמת המסכן'; כמו "וצמית והלכת" (רות ב , ט) - ואם צמית; ורבים כמוהם. (יז) דברי. יש מפרש הפסוק הראשון (לעיל , טז) כן: "טובה חכמה מגבורה" , ואלו היתה "חכמת המסכן בזויה"; אף כי יותר נשמעים דבריו (ראה שם) , שהוא מדבר בשפלות קול ונחת , מדברי מושל בכסילים בצעקה. כי דברי החכם כמסמרות נטועים בנפש (ע"פ קה' יב , יא). ויש אומרים: דברי חכם אחד "אינם נשמעים" (לעיל , טז) , עד שיתחברו. ויש אומרים , כי אלה החכמים - הם עשירים. והנכון בעיני , שאיננו מדבר על עת אחת , כמו שפרשתי; ואם חכמת המסכן בזויה - יש עת שישָמעו דבריו יותר מדברי המלך. (יח) טובה - החכמה איננה צריכה לכלי קרב. וכבר אמר "טובה חכמה מגבורה" (לעיל , טז) - מגבורת הלב , ויותר תציל ותגן מכלי קרב לגבור. והנה נמצאת החכמה תציל בעליה (ע"פ קה' ז , יב) ואחרים עמו , כמו אנשי עיר קטנה (ראה לעיל , יד). והפך זה: וחוטא אחד יאבד טובה הרבה - וישוב על "מושל בכסילים" (לעיל , יז).