מאגר הכתר אסתר פרק ב עם פירוש ר' יוסף קרא - נוסח ראשון

פרק ב
[א] אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כְּשֹׁ֕ךְ חֲמַ֖ת הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ זָכַ֤ר אֶת־וַשְׁתִּי֙ וְאֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֔תָה וְאֵ֥ת אֲשֶׁר־נִגְזַ֖ר עָלֶֽיהָ:
[ב] וַיֹּאמְר֥וּ נַעֲרֵֽי־הַמֶּ֖לֶךְ מְשָׁרְתָ֑יו יְבַקְשׁ֥וּ לַמֶּ֛לֶךְ נְעָר֥וֹת בְּתוּל֖וֹת טוֹב֥וֹת מַרְאֶֽה:
[ג] וְיַפְקֵ֨ד הַמֶּ֣לֶךְ פְּקִידִים֘ בְּכָל־מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתוֹ֒ וְיִקְבְּצ֣וּ אֶת־כָּל־נַעֲרָֽה־בְ֠תוּלָה טוֹבַ֨ת מַרְאֶ֜ה אֶל־שׁוּשַׁ֤ן הַבִּירָה֙ אֶל־בֵּ֣ית הַנָּשִׁ֔ים אֶל־יַ֥ד הֵגֶ֛א סְרִ֥יס הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַנָּשִׁ֑ים וְנָת֖וֹן תַּמְרֻקֵיהֶֽן:
[ד] וְהַֽנַּעֲרָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ תִּמְלֹ֖ךְ תַּ֣חַת וַשְׁתִּ֑י וַיִּיטַ֧ב הַדָּבָ֛ר בְּעֵינֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וַיַּ֥עַשׂ כֵּֽן: פ
[ה] אִ֣ישׁ יְהוּדִ֔י הָיָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה וּשְׁמ֣וֹ מָרְדֳּכַ֗י בֶּ֣ן יָאִ֧יר בֶּן־שִׁמְעִ֛י בֶּן־קִ֖ישׁ אִ֥ישׁ יְמִינִֽי:
[ו] אֲשֶׁ֤ר הָגְלָה֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔יִם עִם־הַגֹּלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הָגְלְתָ֔ה עִ֖ם יְכָנְיָ֣ה מֶלֶךְ־יְהוּדָ֑ה אֲשֶׁ֣ר הֶגְלָ֔ה נְבוּכַדְנֶצַּ֖ר מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל:
[ז] וַיְהִ֨י אֹמֵ֜ן אֶת־הֲדַסָּ֗ה הִ֤יא אֶסְתֵּר֙ בַּת־דֹּד֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין לָ֖הּ אָ֣ב וָאֵ֑ם וְהַנַּעֲרָ֤ה יְפַת־תֹּ֙אַר֙ וְטוֹבַ֣ת מַרְאֶ֔ה וּבְמ֤וֹת אָבִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ לְקָחָ֧הּ מָרְדֳּכַ֛י ל֖וֹ לְבַֽת:
[ח] וַיְהִ֗י בְּהִשָּׁמַ֤ע דְּבַר־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְדָת֔וֹ וּֽבְהִקָּבֵ֞ץ נְעָר֥וֹת רַבּ֛וֹת אֶל־שׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָ֖ה אֶל־יַ֣ד הֵגָ֑י וַתִּלָּקַ֤ח אֶסְתֵּר֙ אֶל־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ אֶל־יַ֥ד הֵגַ֖י שֹׁמֵ֥ר הַנָּשִֽׁים:
[ט] וַתִּיטַ֨ב הַנַּעֲרָ֣ה בְעֵינָיו֘ וַתִּשָּׂ֣א חֶ֣סֶד לְפָנָיו֒ וַ֠יְבַהֵל אֶת־תַּמְרוּקֶ֤יהָ וְאֶת־מָנוֹתֶהָ֙ לָתֵ֣ת לָ֔הּ וְאֵת֙ שֶׁ֣בַע הַנְּעָר֔וֹת הָרְאֻי֥וֹת לָתֶת־לָ֖הּ מִבֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וַיְשַׁנֶּ֧הָ וְאֶת־נַעֲרוֹתֶ֛יהָ לְט֖וֹב בֵּ֥ית הַנָּשִֽׁים:
[י] לֹא־הִגִּ֣ידָה אֶסְתֵּ֔ר אֶת־עַמָּ֖הּ וְאֶת־מֽוֹלַדְתָּ֑הּ כִּ֧י מָרְדֳּכַ֛י צִוָּ֥ה עָלֶ֖יהָ אֲשֶׁ֥ר לֹא־תַגִּֽיד: ס
[יא] וּבְכָל־י֣וֹם וָי֔וֹם מָרְדֳּכַי֙ מִתְהַלֵּ֔ךְ לִפְנֵ֖י חֲצַ֣ר בֵּית־הַנָּשִׁ֑ים לָדַ֙עַת֙ אֶת־שְׁל֣וֹם אֶסְתֵּ֔ר וּמַה־יֵּעָשֶׂ֖ה בָּֽהּ:
[יב] וּבְהַגִּ֡יעַ תֹּר֩ נַעֲרָ֨ה וְנַעֲרָ֜ה לָב֣וֹא׀ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ מִקֵּץ֩ הֱי֨וֹת לָ֜הּ כְּדָ֤ת הַנָּשִׁים֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר חֹ֔דֶשׁ כִּ֛י כֵּ֥ן יִמְלְא֖וּ יְמֵ֣י מְרוּקֵיהֶ֑ן שִׁשָּׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ בְּשֶׁ֣מֶן הַמֹּ֔ר וְשִׁשָּׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ בַּבְּשָׂמִ֔ים וּבְתַמְרוּקֵ֖י הַנָּשִֽׁים:
[יג] וּבָזֶ֕ה הַֽנַּעֲרָ֖ה בָּאָ֣ה אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֜ר יִנָּ֤תֵֽן לָהּ֙ לָב֣וֹא עִמָּ֔הּ מִבֵּ֥ית הַנָּשִׁ֖ים עַד־בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ:
[יד] בָּעֶ֣רֶב׀ הִ֣יא בָאָ֗ה וּ֠בַבֹּקֶר הִ֣יא שָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית הַנָּשִׁים֙ שֵׁנִ֔י אֶל־יַ֧ד שַׁעַשְׁגַ֛ז סְרִ֥יס הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַפִּֽילַגְשִׁ֑ים לֹא־תָב֥וֹא עוֹד֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֣י אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֛הּ הַמֶּ֖לֶךְ וְנִקְרְאָ֥ה בְשֵֽׁם:
[טו] וּבְהַגִּ֣יעַ תֹּר־אֶסְתֵּ֣ר בַּת־אֲבִיחַ֣יִל דֹּ֣ד מָרְדֳּכַ֡י אֲשֶׁר֩ לָקַֽח־ל֨וֹ לְבַ֜ת לָב֣וֹא אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ לֹ֤א בִקְשָׁה֙ דָּבָ֔ר כִּ֠י אִ֣ם אֶת־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֛ר הֵגַ֥י סְרִיס־הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַנָּשִׁ֑ים וַתְּהִ֤י אֶסְתֵּר֙ נֹשֵׂ֣את חֵ֔ן בְּעֵינֵ֖י כָּל־רֹאֶֽיהָ:
[טז] וַתִּלָּקַ֨ח אֶסְתֵּ֜ר אֶל־הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ֙ אֶל־בֵּ֣ית מַלְכוּת֔וֹ בַּחֹ֥דֶשׁ הָעֲשִׂירִ֖י הוּא־חֹ֣דֶשׁ טֵבֵ֑ת בִּשְׁנַת־שֶׁ֖בַע לְמַלְכוּתֽוֹ:
[יז] וַיֶּאֱהַ֨ב הַמֶּ֤לֶךְ אֶת־אֶסְתֵּר֙ מִכָּל־הַנָּשִׁ֔ים וַתִּשָּׂא־חֵ֥ן וָחֶ֛סֶד לְפָנָ֖יו מִכָּל־הַבְּתוּל֑וֹת וַיָּ֤שֶׂם כֶּֽתֶר־מַלְכוּת֙ בְּרֹאשָׁ֔הּ וַיַּמְלִיכֶ֖הָ תַּ֥חַת וַשְׁתִּֽי:
[יח] וַיַּ֨עַשׂ הַמֶּ֜לֶךְ מִשְׁתֶּ֣ה גָד֗וֹל לְכָל־שָׂרָיו֙ וַעֲבָדָ֔יו אֵ֖ת מִשְׁתֵּ֣ה אֶסְתֵּ֑ר וַהֲנָחָ֤ה לַמְּדִינוֹת֙ עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֥ן מַשְׂאֵ֖ת כְּיַ֥ד הַמֶּֽלֶךְ:
[יט] וּבְהִקָּבֵ֥ץ בְּתוּל֖וֹת שֵׁנִ֑ית וּמָרְדֳּכַ֖י יֹשֵׁ֥ב בְּשַֽׁעַר־הַמֶּֽלֶךְ:
[כ] אֵ֣ין אֶסְתֵּ֗ר מַגֶּ֤דֶת מֽוֹלַדְתָּהּ֙ וְאֶת־עַמָּ֔הּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה עָלֶ֖יהָ מָרְדֳּכָ֑י וְאֶת־מַאֲמַ֤ר מָרְדֳּכַי֙ אֶסְתֵּ֣ר עֹשָׂ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר הָיְתָ֥ה בְאָמְנָ֖ה אִתּֽוֹ: ס
[כא] בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם וּמָרְדֳּכַ֖י יוֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־הַמֶּ֑לֶךְ קָצַף֩ בִּגְתָ֨ן וָתֶ֜רֶשׁ שְׁנֵֽי־סָרִיסֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ מִשֹּׁמְרֵ֣י הַסַּ֔ף וַיְבַקְשׁוּ֙ לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בַּמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹֽשׁ:
[כב] וַיִּוָּדַ֤ע הַדָּבָר֙ לְמָרְדֳּכַ֔י וַיַּגֵּ֖ד לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה וַתֹּ֧אמֶר אֶסְתֵּ֛ר לַמֶּ֖לֶךְ בְּשֵׁ֥ם מָרְדֳּכָֽי:
[כג] וַיְבֻקַּ֤שׁ הַדָּבָר֙ וַיִּמָּצֵ֔א וַיִּתָּל֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם עַל־עֵ֑ץ וַיִּכָּתֵ֗ב בְּסֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ: פ

פרק ב
(א) אחר הדברים האלה כשוך חמת... זכר את ושתי - לשמש עמה כדרך לשמש איש עם אשתו , וכשזכר - רצה לשלח אחריה ולהיות עמה. והזכיר את אשר עשתה - שלא עשתה מאמרו; ורצה להתרצות לה כדרך כל האדם שכועס על אשתו ומתרצה עמה בשעת התשמיש. וכשרצה כדרך כל אדם להתרצות עמה ולהשיבה אליו , מיד זכר את אשר נגזר עליה - שנכתבה בדתי פרס ומדי שלא יתפייס עמה ולא תבא לפניו עוד; כמו שאמרנו למעלה , שנחרץ משפטה "בדתי פרס ומדי ולא יעבור , אשר לא תבא (בנוסחנו: תבוא) לפני המלך אחשורוש" (אס' א , יט). (ב) ויאמרו נערי המלך משרתיו יבקשו למלך נערות בתולות - פתרונו: כשדנו דין ושתי שלא תבוא עוד לפניו , מצאנו תקנה לדבר , שאמרו "ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה" (אס' א , יט) , לפיכך בקשו למלך נערות בתולות וטובות (בנוסחנו: טובות) מראה , והנערה אשר תיטב בעיני המלך תמלוך תחת ושתי (ע"פ פס' ד להלן). (ג) ויפקד המלך פקידים. ונתון תמרוקיהן - הוא בושם המעביר את השער מעל הבשר ומעדן את הבשר , ומאדים את הפנים ועושה אותם כאילו הם פני נערות. (ד) והנערה אשר תיטב... ויעש כן. ועכשיו מודיעך מי היא שהיתה הגונה לדבר מלכות למלוך תחת ושתי , והולך ומפרש היאך באתה אסתר למלכות. (ה-ו) איש יהודי היה בשושן הבירה - מקרא זה סופו מכחיש את ראשו: ראש המקרא מלמדך שהוא משבט יהודה , דכתיב: איש יהודי , וסוף המקרא מלמד שהוא משבט בינימן , שנאמר: איש ימיני. ומקרא שיני הסמוך לו מכריע ביניהם ומלמדך: לא מפני שהיה משבט יהודה נקרא 'איש יהודי' , כי שבטו היה מבנימין , אלא מפני אשר הגלה מירושלים עם הגולה אשר הגלתה עם יכוניה מלך יהודה - מפני שהגלה עם שבט יהודה נקרא גם הוא 'איש יהודה' , אבל מכל מקום שבטו מבינימן היה. אבל לפי שהיו שבט יהודה ובינימן מחוברין יחד , שכל מקום שגלה שבט יהודה גלה שבט בינימן עמו , נקראו שבט בינימן שגלו עם שבט יהודה 'יהודים' כמו שנקראו שבט יהודה. ולפי ששבט יהודה עיקר ושבט בינימן טפל לו , לפיכך נקרא כל איש מבינימן שגלה עם שבט יהודה 'איש יהודי'. (ז) ויהי אומן את הדסה - מה שאנו קורין במקומנו לנערה 'נערה' , קורין בשושן לנערה 'הדסה' , כמו שמפרש: ויהי אומן את הדסה - כאלו כתוב 'ויהי אומן את נערה' , ומי היתה? - היא אסתר בת דודו. כי אין לה אב ואם - לפיכך היה אומן אותה. והנערה יפת תואר וטובת מראה - יש לך אשה שהיא יפת תואר , שהיא יפה בקומה , שקומתה שלה גבוה , אלא אינה טובת מראה - שאין לה פנים יפים , אבל קומתה טובה היתה; אבל אסתר יפת תואר , וזו היא שפניה יפים , וטובת מראה , וזו היא שקומתה גבוה ונאה. (ח-ט) ויהי בהשמע דבר המלך ודתו... ותלקח אסתר אל בית המלך. ותטב (בנוסחנו: ותיטב) הנערה בעיניו... וישניה ואת נערותיה לטוב - ששאר כל נערות בתולות היו מאכילים אותם פת נקיה , ולאסתר ולנערותיה מאכילים היו סולת ופת בג (ראה דנ' א , ה); והיו מלבישים לנערות הנקבצות שם כלי פשתן הדקים , ולאסתר ולנערותיה היו מלבישים שני עם עדנים ומעלים עדי זהב על לבושיהם (ע"פ ש"ב א , כד). (י) לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד - מה ראה מרדכי שצוה עליה שלא תגיד? אמר לה: כל נערה אשר תיטב בעיני המלך תמלוך תחת ושתי , מכל עם שתהיה היא , יקבלוה גם עבדי המלך ועם מדינות המלך עליהם למלוכה; אבל אַת , אם ייטב בעיני המלך ותצליחי בעיני המלך למלוכה , לא יהי כבוד דבר זה בעיני השרים , לפי שיהודים נבזים בעיני כל העמים ושנואים בעיני האומות; לפיכך אם ישאלך המלך מאיזה עם את , אל תגידי עמך ומולדתך , ושמא ייטב בעיניו וימלִכך תחת ושתי. (יא) ובכל יום... מרדכי היה מתהלך לפני חצר בית הנשים - והיתה יכולה לומר: קרובי הוא זה; אעפ"י כן כל מה שהיה מלך דוחק בה ושואלה מי עמה ומי מולדתה , אינה מראה בו במרדכי שהוא קרובה ומולדתה. (יב-טו) ובהגיע תור נערה ונערה לבא (בנוסחנו: לבוא) אל המלך מקץ היות לה...; ובזה הנערה באה אל המלך את כל אשר תאמר וגו'; ובהגיע תר אסתר בת אביחיל... לא בקשה דבר - שילוה איש אותה מבית הנשים עד בית המלך , כי אם את אשר יאמר הגי סריס וגו'. ושלשה מקראות הללו: ובהגיע תר נערה , ובזה הנערה באה אל המלך , ובהגיע תר אסתר - מחוברים זה לזה בקרסים ובלולאות , ופתרון אחד להם , וכה פתרונם: אם יאמר האומר: אם אין אסתר מגדת מולדתה היום , מחר תבא השעה ותגיד , כשישלח המלך אחריה וישאל את פיה מי איש לה לבא (בנוסחנו: לבוא) עמה מבית הנשים עד בית המלך; שכן משפט לכל נערה , שדבר זה הנערה באה אל המלך - נותנים לה איש שתשאל שינתן לה לבא עמה מבית הנשים עד בית המלך - שילוונה לבא עד בית המלך , ומסתמא אין נערה שואלת שתלוינה אלא או אביה או אחד מקרוביה; גם אסתר , כשתגיע תור שלה וישאלוה איזה איש ינתן לה לבא עמה מבית הנשים עד בית המלך , מסתמא לא תשאל אלא איש מעמה וממולדתה , ובזאת יוודע מי עמה ומי מולדתה; נמצאת מצות מרדכי בטלה , שצוה עליה אשר לא תגיד! לכך הוצרך לומר: ובהגיע תור אסתר בת אביחיל דוד מרדכי אשר לקח לו לבת - אשר יאמר סריס שואלה: איזה איש תשאלי לבוא עימיך מבית הנשים ועד בית המלך , והיא משיבתו: איני צריכה אלא האיש אשר תבחר אתה; ודבר זה גרם שהיתה אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה - שלא פירסמה עמה ומולדתה , היו רבים מאמינים בה שתמלוך. (טז) ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש - מתחילת העיניין התחיל למנות. שבשנת שלש למולכו עשה משתה (ראה אס' א , ג) , ובשנת שבע למלכותו כנס אסתר , ובשנת שתים עשרה למלכותו הפיל פור הוא הגורל (ראה אס' ג , ז) , ולשנה האחרת "וישם המלך אחשורוש מס" (אס' י , א). למדנו שמלך שלש עשרה שנה. ודריוש בן אסתר , "בשנת שתים לדריוש" (חגי א , א) - ודִבֵּר ביד חגי הנביא: "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית" (שם , ח). ושלוש שנים שמלך כורש ודריוש הראשון - אלא שלש שנים מקוטעות. ומביא ראיה מן המקרא , שנאמר "ופן ירך לבבכם מן השמועה הנשמעת בארץ" (ראה יר' נא , מו) - ומה היא השמועה? בלשצר נהרג: "ביה בליליא קטיל בלשצר" (בנוסחנו: בלאשצר; דנ' ה , ל); ומלך דרויש , דכתיב "ודריוש מדא קביל מלכותא" (ראה דנ' ו , א). ובאותו זמן בשנת השמועה דריוש , נהרג המלך ומלך כורש , הרי שלש מקוטעות לכורש ודריוש הראשון , ושלש עשרה לאחשורוש , ושנת שתים לדריוש בן אסתר , וחמשים ושתים שחרבה ירושלים קודם שבטלה מלכות בבל ועמדה מלכות מדי ופרס - הרי שבעים שנה לחרבות ירושלים , לקיים מה שנאמר "(למלאות) לחרבות ירושלם שבעים שנה אפקוד אתכם" (צירוף של דנ' ט , ב עם יר' כט , י). ותניא (ראש השנה ג , ב): באותו פרק ובאותו הזמן עלה עזרא מבבל וגלותו עמו. נמצאת למד , כשאתה מונה חמשים ושתים לחרבות ירושלם ושלש שנים לכורש ודריוש הראשון ושנת שלש עשרה למלך אחשורוש ושנת שתים לדריוש בן אסתר , ומשנה האחרת שעלה עזרא מבבל וגלותו עמו , למדת שלמלאות לבבל שבעים שנה נבנה בית שיני. לכך הצורך ליכתב , לִמְנות שני אחשורוש , מה נעשה מתחילת מלכותו ובאמצע מלכותו ובסוף מלכותו. (יז) ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים - שכבר נבעלו; ואם תאמר: מן הנשים הבעולות אהב אותה אבל לא אהב אותה יותר מן הבתולות , שאין דומה טעם בתולה לטעם בעולה (ראה מגילה יג , א) , לכך נאמר: ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות. (יח) ויעש המלך משתה - לשרים שהיו נמצאין לפניו. ולשרי המדינות שהיו רחוקים ממנו עשה להם הנחה , שלא היו פורעין המס באותה שנה , דכתיב: והנחה למדינות עשה. (יט-כ) ובהיקבץ בתולות שינית - והיה לאסתר לקנאת בירך רעותה ולהגיד עמה ומולדתה (ראה מגילה יג , א) , שאם לא תגיד יעבירוה ויכניסו במקומה אחת מן הבתולות הנקבצות שמה; ומרדכי יושב בשער המלך - קרוב למלכות , ואין גנאי הוא לה שתגיד שהוא עמה ומולדתה אלא שבח הוא לה , שהרי כל כך ידוע למלכות שהוא דר בשער המלך; אע"פ כן אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה , כי כן צוה עליה מרדכי. שמא תאמר: מאחר שיצאה מרשות מרדכי ונכנסה לרשות אחשורוש , דין הוא שתבטל מצות מרדכי ותקיים מצות אחשורוש? לכך נאמר: ואת מאמר מרדכי אסתר עושה (כאשר היתה באמנה אתו) - בהיותו אומן אותה ובעודנה עמו. (כא-כג) בימים ההם , כשהיתה מעלמת עמה ומולדתה , ומרדכי יושב בשער המלך , קצף בגתן ותרש... ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר... ויתלו שניהם על עץ ויכתב בספר. בימים ההם למה נאמר? ללמדך , שדברים שנודעו למרדכי והוא אמרן לאסתר המלכה ואסתר אמרתן למלך בשם מרדכי - אילו אמרה אסתר למלך בשם מרדכי בשעה שכבר נודע מה הוא לה , לא צוה המלך לכותבם ולא דרש למרדכי. מה אומרת בשם מרדכי - ודבריו בידו אינן כדי שיעבירו בגתן ותרש ויעלו את מרדכי.