מאגר הכתר אסתר פרק ב עם פירוש ר' יוסף קרא - נוסח שני

פרק ב
[א] אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כְּשֹׁ֕ךְ חֲמַ֖ת הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ זָכַ֤ר אֶת־וַשְׁתִּי֙ וְאֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֔תָה וְאֵ֥ת אֲשֶׁר־נִגְזַ֖ר עָלֶֽיהָ:
[ב] וַיֹּאמְר֥וּ נַעֲרֵֽי־הַמֶּ֖לֶךְ מְשָׁרְתָ֑יו יְבַקְשׁ֥וּ לַמֶּ֛לֶךְ נְעָר֥וֹת בְּתוּל֖וֹת טוֹב֥וֹת מַרְאֶֽה:
[ג] וְיַפְקֵ֨ד הַמֶּ֣לֶךְ פְּקִידִים֘ בְּכָל־מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתוֹ֒ וְיִקְבְּצ֣וּ אֶת־כָּל־נַעֲרָֽה־בְ֠תוּלָה טוֹבַ֨ת מַרְאֶ֜ה אֶל־שׁוּשַׁ֤ן הַבִּירָה֙ אֶל־בֵּ֣ית הַנָּשִׁ֔ים אֶל־יַ֥ד הֵגֶ֛א סְרִ֥יס הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַנָּשִׁ֑ים וְנָת֖וֹן תַּמְרֻקֵיהֶֽן:
[ד] וְהַֽנַּעֲרָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ תִּמְלֹ֖ךְ תַּ֣חַת וַשְׁתִּ֑י וַיִּיטַ֧ב הַדָּבָ֛ר בְּעֵינֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וַיַּ֥עַשׂ כֵּֽן: פ
[ה] אִ֣ישׁ יְהוּדִ֔י הָיָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה וּשְׁמ֣וֹ מָרְדֳּכַ֗י בֶּ֣ן יָאִ֧יר בֶּן־שִׁמְעִ֛י בֶּן־קִ֖ישׁ אִ֥ישׁ יְמִינִֽי:
[ו] אֲשֶׁ֤ר הָגְלָה֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔יִם עִם־הַגֹּלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הָגְלְתָ֔ה עִ֖ם יְכָנְיָ֣ה מֶלֶךְ־יְהוּדָ֑ה אֲשֶׁ֣ר הֶגְלָ֔ה נְבוּכַדְנֶצַּ֖ר מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל:
[ז] וַיְהִ֨י אֹמֵ֜ן אֶת־הֲדַסָּ֗ה הִ֤יא אֶסְתֵּר֙ בַּת־דֹּד֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין לָ֖הּ אָ֣ב וָאֵ֑ם וְהַנַּעֲרָ֤ה יְפַת־תֹּ֙אַר֙ וְטוֹבַ֣ת מַרְאֶ֔ה וּבְמ֤וֹת אָבִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ לְקָחָ֧הּ מָרְדֳּכַ֛י ל֖וֹ לְבַֽת:
[ח] וַיְהִ֗י בְּהִשָּׁמַ֤ע דְּבַר־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְדָת֔וֹ וּֽבְהִקָּבֵ֞ץ נְעָר֥וֹת רַבּ֛וֹת אֶל־שׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָ֖ה אֶל־יַ֣ד הֵגָ֑י וַתִּלָּקַ֤ח אֶסְתֵּר֙ אֶל־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ אֶל־יַ֥ד הֵגַ֖י שֹׁמֵ֥ר הַנָּשִֽׁים:
[ט] וַתִּיטַ֨ב הַנַּעֲרָ֣ה בְעֵינָיו֘ וַתִּשָּׂ֣א חֶ֣סֶד לְפָנָיו֒ וַ֠יְבַהֵל אֶת־תַּמְרוּקֶ֤יהָ וְאֶת־מָנוֹתֶהָ֙ לָתֵ֣ת לָ֔הּ וְאֵת֙ שֶׁ֣בַע הַנְּעָר֔וֹת הָרְאֻי֥וֹת לָתֶת־לָ֖הּ מִבֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וַיְשַׁנֶּ֧הָ וְאֶת־נַעֲרוֹתֶ֛יהָ לְט֖וֹב בֵּ֥ית הַנָּשִֽׁים:
[י] לֹא־הִגִּ֣ידָה אֶסְתֵּ֔ר אֶת־עַמָּ֖הּ וְאֶת־מֽוֹלַדְתָּ֑הּ כִּ֧י מָרְדֳּכַ֛י צִוָּ֥ה עָלֶ֖יהָ אֲשֶׁ֥ר לֹא־תַגִּֽיד: ס
[יא] וּבְכָל־י֣וֹם וָי֔וֹם מָרְדֳּכַי֙ מִתְהַלֵּ֔ךְ לִפְנֵ֖י חֲצַ֣ר בֵּית־הַנָּשִׁ֑ים לָדַ֙עַת֙ אֶת־שְׁל֣וֹם אֶסְתֵּ֔ר וּמַה־יֵּעָשֶׂ֖ה בָּֽהּ:
[יב] וּבְהַגִּ֡יעַ תֹּר֩ נַעֲרָ֨ה וְנַעֲרָ֜ה לָב֣וֹא׀ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ מִקֵּץ֩ הֱי֨וֹת לָ֜הּ כְּדָ֤ת הַנָּשִׁים֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר חֹ֔דֶשׁ כִּ֛י כֵּ֥ן יִמְלְא֖וּ יְמֵ֣י מְרוּקֵיהֶ֑ן שִׁשָּׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ בְּשֶׁ֣מֶן הַמֹּ֔ר וְשִׁשָּׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ בַּבְּשָׂמִ֔ים וּבְתַמְרוּקֵ֖י הַנָּשִֽׁים:
[יג] וּבָזֶ֕ה הַֽנַּעֲרָ֖ה בָּאָ֣ה אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֜ר יִנָּ֤תֵֽן לָהּ֙ לָב֣וֹא עִמָּ֔הּ מִבֵּ֥ית הַנָּשִׁ֖ים עַד־בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ:
[יד] בָּעֶ֣רֶב׀ הִ֣יא בָאָ֗ה וּ֠בַבֹּקֶר הִ֣יא שָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית הַנָּשִׁים֙ שֵׁנִ֔י אֶל־יַ֧ד שַׁעַשְׁגַ֛ז סְרִ֥יס הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַפִּֽילַגְשִׁ֑ים לֹא־תָב֥וֹא עוֹד֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֣י אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֛הּ הַמֶּ֖לֶךְ וְנִקְרְאָ֥ה בְשֵֽׁם:
[טו] וּבְהַגִּ֣יעַ תֹּר־אֶסְתֵּ֣ר בַּת־אֲבִיחַ֣יִל דֹּ֣ד מָרְדֳּכַ֡י אֲשֶׁר֩ לָקַֽח־ל֨וֹ לְבַ֜ת לָב֣וֹא אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ לֹ֤א בִקְשָׁה֙ דָּבָ֔ר כִּ֠י אִ֣ם אֶת־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֛ר הֵגַ֥י סְרִיס־הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַנָּשִׁ֑ים וַתְּהִ֤י אֶסְתֵּר֙ נֹשֵׂ֣את חֵ֔ן בְּעֵינֵ֖י כָּל־רֹאֶֽיהָ:
[טז] וַתִּלָּקַ֨ח אֶסְתֵּ֜ר אֶל־הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ֙ אֶל־בֵּ֣ית מַלְכוּת֔וֹ בַּחֹ֥דֶשׁ הָעֲשִׂירִ֖י הוּא־חֹ֣דֶשׁ טֵבֵ֑ת בִּשְׁנַת־שֶׁ֖בַע לְמַלְכוּתֽוֹ:
[יז] וַיֶּאֱהַ֨ב הַמֶּ֤לֶךְ אֶת־אֶסְתֵּר֙ מִכָּל־הַנָּשִׁ֔ים וַתִּשָּׂא־חֵ֥ן וָחֶ֛סֶד לְפָנָ֖יו מִכָּל־הַבְּתוּל֑וֹת וַיָּ֤שֶׂם כֶּֽתֶר־מַלְכוּת֙ בְּרֹאשָׁ֔הּ וַיַּמְלִיכֶ֖הָ תַּ֥חַת וַשְׁתִּֽי:
[יח] וַיַּ֨עַשׂ הַמֶּ֜לֶךְ מִשְׁתֶּ֣ה גָד֗וֹל לְכָל־שָׂרָיו֙ וַעֲבָדָ֔יו אֵ֖ת מִשְׁתֵּ֣ה אֶסְתֵּ֑ר וַהֲנָחָ֤ה לַמְּדִינוֹת֙ עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֥ן מַשְׂאֵ֖ת כְּיַ֥ד הַמֶּֽלֶךְ:
[יט] וּבְהִקָּבֵ֥ץ בְּתוּל֖וֹת שֵׁנִ֑ית וּמָרְדֳּכַ֖י יֹשֵׁ֥ב בְּשַֽׁעַר־הַמֶּֽלֶךְ:
[כ] אֵ֣ין אֶסְתֵּ֗ר מַגֶּ֤דֶת מֽוֹלַדְתָּהּ֙ וְאֶת־עַמָּ֔הּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה עָלֶ֖יהָ מָרְדֳּכָ֑י וְאֶת־מַאֲמַ֤ר מָרְדֳּכַי֙ אֶסְתֵּ֣ר עֹשָׂ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר הָיְתָ֥ה בְאָמְנָ֖ה אִתּֽוֹ: ס
[כא] בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם וּמָרְדֳּכַ֖י יוֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־הַמֶּ֑לֶךְ קָצַף֩ בִּגְתָ֨ן וָתֶ֜רֶשׁ שְׁנֵֽי־סָרִיסֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ מִשֹּׁמְרֵ֣י הַסַּ֔ף וַיְבַקְשׁוּ֙ לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בַּמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹֽשׁ:
[כב] וַיִּוָּדַ֤ע הַדָּבָר֙ לְמָרְדֳּכַ֔י וַיַּגֵּ֖ד לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה וַתֹּ֧אמֶר אֶסְתֵּ֛ר לַמֶּ֖לֶךְ בְּשֵׁ֥ם מָרְדֳּכָֽי:
[כג] וַיְבֻקַּ֤שׁ הַדָּבָר֙ וַיִּמָּצֵ֔א וַיִּתָּל֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם עַל־עֵ֑ץ וַיִּכָּתֵ֗ב בְּסֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ: פ

פרק ב
(א) אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה - ונתן בדעתו להשיבה; וכיון שזכר את אשר נגזר עליה , שצוה שיכתוב בדתי פרס ומדי שלא תבא ושתי עוד אליו , חדל להשיבה. והזקף שבתיבת עשתה מוכיח על פתרון זה , שמעמיד את התיבה ומפרידה מתיבה של אחריה. (ג) תמרוקיהן - מיני סממנים היה נותן להן כדי לסוך ולשפשף פניהם ובשרן. תמרוקיהן - לשון 'מריקה' ושטיפה , כמו "ומורק ושוטף במים" (וי' ו , כא). (ה-ו) איש ימיני - משבט בנימין. ומפרש בצידו מפני מה קוראו 'יהודי': אשר הגלה מירושלים עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה - בכל מקום שגלו שבט יהודה גלה שבט בנימין עמהן , לפי שנחלתן היתה סמוכה זו לזו. עם יכוניה - שתי גליות גלו לבבל: אחת של צדקיה ואחת של יכוניה , שהוא יהויכין , והחרש והמסגר אלף גלו עמו (ראה מ"ב כד , טז; ספ"ד שכא) ושבעים סנהדרין , ומרדכי היה אחד מהם (ראה מנחות סה , א). במקום אחר בעזרא נקרא "מרדכי בלשן" (עז' ב , ב). (ט) ואת שבע הנערות הראויות - כן היה מנהג המלך , לתת לאותה הנערה שיחפוץ בה שבע הנערות כדי לשמשה. (י) לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד - שאם יוודע למלכות עמה ומולדתה , אפילו אם יחפוץ המלך להמליכה לא היניחוהו שריו ועבדיו , שכל האומות שונאים את ישראל. (יא) ובכל יום ויום מרדכי מתהלך בחצר בית הנשים וגו' , ומה יעשה בה - מה יהיה בסופה אם ימליכוה. ואע"פ שהיה רגיל ללכת שם , "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה" (לעיל , י) ומה הוא לה (ע"פ אס' ח , א). (יב-יג) ובהגיע תר נערה ונערה לבא (בנוסחנו: לבוא) אל המלך וגו' , ובזה הנערה באה אל המלך - פתרונו: בדבר הזה היה משפט הנערה לבא אל המלך. את כל אשר תאמר וגו' עד בית המלך - היו נותנים. וכל נערה ונערה , בהגיע זמן שלה לבוא אל המלך , היתה שואלת שינתן לה אדם חשוב מעמה וממולדתה שיוליכנה מבית הנשים עד בית המלך. (טו) ובהגיע תר אסתר... לבוא אל המלך לא בקשה דבר - שיוליכנה איש , כי אם אותו שיאמר הגי סריס המלך שומר הנשים. והמעמיק לשאול לצורך מה נכתבו שלשה מקראות הללו (פס' יב - יד) , ישיב המשיב: בתחילת העיניין הוא אומר "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה" (לעיל , י) , וכששאלו אותה מי עמה ומי מולדתה ולא הגידה , אמרו השואלים: מחר תגיע עִתה לבוא אל המלך , והאיש אשר תשאל לבא עמה מבית הנשים ועד בית המלך הוא עמה ומולדתה; לכך נאמר: ובהגיע תר אסתר וגו' , לא בקשה דבר כי אם את אשר יאמר הגי סריס המלך שומר הנשים. ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה - הכל נתרצו שימליכנה תחת ושתי. (טז-יז) ותלקח אסתר... ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים - הם שנבעלו כבר והיו בבית שעשגז (ראה לעיל , יד). ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות - מלמד שציוה להביא כל הבתולות שקיבצו הפקידים אל ידי הגי (ראה לעיל , ח) , ואסתר נשאה חן וחסד מכולם , לפיכך: וישם כתר מלכות בראשה וימליכה תחת ושתי. (יח) והנחה למדינות עשה - להקל מעליהם מס ועול המלכות באהבתו אותה. ויתן משאת כיד המלך - חילק להם מתנות. (יט-כ) ובהיקבץ בתולות שנית וגו' , ואין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה - כיון שראה אחשורוש שאפילו לאחר שהמליכה אינה מגדת מולדתה ואת עמה , חשב בלבו: שמא ממשפחת עבדים היא או ממשפחה בזוייה ואינה ראוייה למלכות , אצוה לקבץ בתולות שנית שמא ימצא בהן אחרת מזרע המלוכה ונאה מזו , ואעביר אסתר ואמליכנה תחתיה; לכך נאמר: ובהקבץ בתולות שנית ומרדכי יושב בשער המלך - פתרונו: אע"פ שאסתר רואה שאחשורוש מצוה לקבץ בתולות שנית , שמא ימצא הגונה הימנה וראויה למלכות ויעביר את אסתר וימליכנה תחתיה , אע"פ כן אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה; ואע"פ שרואה שמרדכי כל כך חשוב בעיני המלך , שמינהו יושב בשער כמשפט השרים היושבים במלכות ושומרים את המלך , ואינו גנאי לה אלא כבוד אם תגיד מה הוא לה ― שהרי מרדכי מזרע המלוכה , מזרע בית שאול המלך היה , ואסתר בת דודו ראויה הייתה למלכות ― אע"פ כן אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה , "כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד" (לעיל , י). ושמא תאמר: לאחר שיצאת מרשות מרדכי ובאת לרשות אחשורוש , יכולה לבטל מצות מרדכי שציוה עליה שלא תגיד עמה ומולדתה מפני מצות אחשורוש בעלה שדוחק אותה שתגיד , לכך נאמר: ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה באומנה אתו - ופתרונו: ואת מאמר מרדכי אסתר עֹשה כאשר היתה עושה בהיותה אתו כשהיה אומן אותה. וכל זה נכתב לנו למען דעת צדקות יי' (ע"פ מי' ו , ה) , שאילו הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה לאחר שנישאת לאחשורוש , לא נתקנא המן במרדכי ולא נתן לו רשות אחשורוש לעשות בעם כטוב בעיניו , ואין נס בדבר זה. לפיכך בא ללמדך תוקף הנס , שבתחילה נישאת אסתר למלכות קודם שיעלה המן לגדולה , והמלך לא ידע עמה ואת מולדתה , ובא המן ונתקנא במרדכי וחשב לאבד את כל היהודים. ובבואה לפני המלך אמר המלך ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו (ראה אס' ט , כה). (כא) בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך קצף בגתן ותרש שני סריסי המלך משמרי הסף - שומרי הכלים. (כב-כג) ויודע הדבר למרדכי וגו' , ויבוקש הדבר וימצא... ויכתב בספר דברי הימים - הרי לימדך שהקדים הקדוש ברוך הוא שתי רפואות למכת המן: ראשונה - שנישאת אסתר למלכות; שנייה - שהציל מרדכי את המלך מן המיתה.