מאגר הכתר אסתר פרק ג עם פירוש ר' יוסף קרא - נוסח שני

פרק ג
[א] אַחַ֣ר׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה גִּדַּל֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֜וֹשׁ אֶת־הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י וַֽיְנַשְּׂאֵ֑הוּ וַיָּ֙שֶׂם֙ אֶת־כִּסְא֔וֹ מֵעַ֕ל כָּל־הַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ:
[ב] וְכָל־עַבְדֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ כֹּרְעִ֤ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִים֙ לְהָמָ֔ן כִּי־כֵ֖ן צִוָּה־ל֣וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וּמָ֨רְדֳּכַ֔י לֹ֥א יִכְרַ֖ע וְלֹ֥א יִֽשְׁתַּחֲוֶֽה:
[ג] וַיֹּ֨אמְר֜וּ עַבְדֵ֥י הַמֶּ֛לֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁ֥עַר הַמֶּ֖לֶךְ לְמָרְדֳּכָ֑י מַדּ֙וּעַ֙ אַתָּ֣ה עוֹבֵ֔ר אֵ֖ת מִצְוַ֥ת הַמֶּֽלֶךְ:
[ד] וַיְהִ֗י בְּאָמְרָ֤ם כְּאָמְרָ֤ם אֵלָיו֙ י֣וֹם וָי֔וֹם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵיהֶ֑ם וַיַּגִּ֣ידוּ לְהָמָ֗ן לִרְאוֹת֙ הֲיַֽעַמְדוּ֙ דִּבְרֵ֣י מָרְדֳּכַ֔י כִּֽי־הִגִּ֥יד לָהֶ֖ם אֲשֶׁר־ה֥וּא יְהוּדִֽי:
[ה] וַיַּ֣רְא הָמָ֔ן כִּי־אֵ֣ין מָרְדֳּכַ֔י כֹּרֵ֥עַ וּמִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה ל֑וֹ וַיִּמָּלֵ֥א הָמָ֖ן חֵמָֽה:
[ו] וַיִּ֣בֶז בְּעֵינָ֗יו לִשְׁלֹ֤חַ יָד֙ בְּמָרְדֳּכַ֣י לְבַדּ֔וֹ כִּֽי־הִגִּ֥ידוּ ל֖וֹ אֶת־עַ֣ם מָרְדֳּכָ֑י וַיְבַקֵּ֣שׁ הָמָ֗ן לְהַשְׁמִ֧יד אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֛ים אֲשֶׁ֛ר בְּכָל־מַלְכ֥וּת אֲחַשְׁוֵר֖וֹשׁ עַ֥ם מָרְדֳּכָֽי:
[ז] בַּחֹ֤דֶשׁ הָרִאשׁוֹן֙ הוּא־חֹ֣דֶשׁ נִיסָ֔ן בִּשְׁנַת֙ שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ הִפִּ֣יל פּוּר֩ ה֨וּא הַגּוֹרָ֜ל לִפְנֵ֣י הָמָ֗ן מִיּ֧וֹם ׀ לְי֛וֹם וּמֵחֹ֛דֶשׁ לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר הוּא־חֹ֥דֶשׁ אֲדָֽר: ס
[ח] וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ לַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ יֶשְׁנ֣וֹ עַם־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ וְדָתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכָּל־עָ֗ם וְאֶת־דָּתֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין־שֹׁוֶ֖ה לְהַנִּיחָֽם:
[ט] אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב יִכָּתֵ֖ב לְאַבְּדָ֑ם וַעֲשֶׂ֨רֶת אֲלָפִ֜ים כִּכַּר־כֶּ֗סֶף אֶשְׁקוֹל֙ עַל־יְדֵי֙ עֹשֵׂ֣י הַמְּלָאכָ֔ה לְהָבִ֖יא אֶל־גִּנְזֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ:
[י] וַיָּ֧סַר הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־טַבַּעְתּ֖וֹ מֵעַ֣ל יָד֑וֹ וַֽיִּתְּנָ֗הּ לְהָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י צֹרֵ֥ר הַיְּהוּדִֽים:
[יא] וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְהָמָ֔ן הַכֶּ֖סֶף נָת֣וּן לָ֑ךְ וְהָעָ֕ם לַעֲשׂ֥וֹת בּ֖וֹ כַּטּ֥וֹב בְּעֵינֶֽיךָ:
[יב] וַיִּקָּרְאוּ֩ סֹפְרֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בִּשְׁלוֹשָׁ֨ה עָשָׂ֣ר יוֹם֘ בּוֹ֒ וַיִּכָּתֵ֣ב כְּֽכָל־אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה הָמָ֡ן אֶ֣ל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵֽי־הַ֠מֶּלֶךְ וְֽאֶל־הַפַּח֞וֹת אֲשֶׁ֣ר׀ עַל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֗ה וְאֶל־שָׂ֤רֵי עַם֙ וָעָ֔ם מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְעַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשׁוֹנ֑וֹ בְּשֵׁ֨ם הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ֙ נִכְתָּ֔ב וְנֶחְתָּ֖ם בְּטַבַּ֥עַת הַמֶּֽלֶךְ:
[יג] וְנִשְׁל֨וֹחַ סְפָרִ֜ים בְּיַ֣ד הָרָצִים֘ אֶל־כָּל־מְדִינ֣וֹת הַמֶּלֶךְ֒ לְהַשְׁמִ֡יד לַהֲרֹ֣ג וּלְאַבֵּ֣ד אֶת־כָּל־הַ֠יְּהוּדִים מִנַּ֨עַר וְעַד־זָקֵ֜ן טַ֤ף וְנָשִׁים֙ בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד בִּשְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֛ר לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר הוּא־חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר וּשְׁלָלָ֖ם לָבֽוֹז:
[יד] פַּתְשֶׁ֣גֶן הַכְּתָ֗ב לְהִנָּ֤תֵֽן דָּת֙ בְּכָל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֔ה גָּל֖וּי לְכָל־הָעַמִּ֑ים לִהְי֥וֹת עֲתִדִ֖ים לַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:
[טו] הָרָצִ֞ים יָצְא֤וּ דְחוּפִים֙ בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ וְהַדָּ֥ת נִתְּנָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה וְהַמֶּ֤לֶךְ וְהָמָן֙ יָשְׁב֣וּ לִשְׁתּ֔וֹת וְהָעִ֥יר שׁוּשָׁ֖ן נָבֽוֹכָה: ס

פרק ג
(א) אחר הדברים האלה גידל המלך... את המן... וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו - שהגדול גדול קודם וקרוב לכסא המלכות. (ב) וכל עבדי המלך... ומרדכי לא יכרע - בכאן סָתם מפני מה לא יכרע , ואחריו מפרש: (ג-ד) ויהי כאומרם אליו יום ויום וגו' - פתרונו: כאומרם אליו יום ויום: מדוע אתה עובר את מצות המלך , השיב להם תשובה: מפני שיהודי אנכי , ואין משפט היהודי להשתחוות ולכרוע כי אם ליי'. (ה) וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו - בתחילה , עד שלא הגידו להמן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו , לא נתן דעתו לראות אם משתחוה ואם לאו , סבור היה שכולם משתחוים לו כמצות המלך. כיון שהגידו לו שאינו משתחווה לו , נתן דעתו לראות אם משתחווה הוא לו ואם לאו , ומשראה שאינו משתחווה לו - וימלא המן חמה. (ו) ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי - אילו הגידו לו שמרדכי משאר אומות , לא היה מעלה בדעתו להשמיד את כל עמו , שלא יוכל לאבד אומה שלימה מפני איש אחד; אבל כיון שהגידו לו שהוא מזרע היהודים , ואין לך אומה חלשה כישראל , אותה שעה בקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש. (ז) בחדש הראשון הוא חדש ניסן... הפיל פור הוא הגורל לפני המן - מצא אחד שבקי להפיל. פור הוא הגורל - מה שקורין בלשון העברי 'גורל' קרוי בלשון פרס 'פור'. וצוהו שיפיל פור לפניו באיזה יום ובאיזה חודש יעלה בידו לאבד שונאיהם של ישראל. והתחיל להפיל פור מחדש ניסן שהיה עומד בו , והיה מפיל על כל חדש וחדש , ומכל חדשי השנה לא עלו בידו עד חדש שנים עשר , בו עלה הגורל שתעמוד לו שעה לאבד שונאיהם של ישראל. ואחר כך הפיל פור הוא הגורל בכמה ימים בחדש , והפיל מיום אל יום , ולא עלה בידו הגורל עד שהגיע לשלשה עשר יום בו (ראה להלן , יג). לכך נקוד ומחודש בניגון , לדעת להפרידו מתיבה של אחריו להעמידו לבד , ללמדך שמחדש ניסן שהיה עומד בו היה מפיל פור והולך , ולא נפל לו עד חדש שנים עשר הוא חדש אדר. (ח-ט) וכיון שנפל לו הגורל , אותה שעה ויאמר המן למלך אחשורוש: ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים - אין לך אומה שפלה כמוה , מטלטלת וגולה בין האומות. ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים - מבטלים מצות המלך מפני דתיהם; כמו שמפורש בספר מגילה (ראה מגילה יג , ב; אס"ר ז , יב). ושמא תאמר: יש בהן הנאה למלכות - לכך נאמר: ולמלך אין שוה להניחם , ולא נוח לך ליהנות מממוני עשרת אלפים ככר כסף ולא להניח אומה שאין לך הנאה מהם? כמו שמפרש: אם על המלך טוב וגו'. עושי המלאכה אשר למלך - כלי כסף וכלי זהב למלך. (י) ויתנה להמן - 'ויתן אותה על יד המן' לא נאמר , שאם היה כתוב כן , היה משמע שנתנה לו לגדולה וחשיבות , דוגמת "ויתן אותה על יד יוסף" (בר' מא , מב); אבל עכשיו שכתב ויתנה להמן - נתנה לו לעשות בה חותם כדי לשלוח להשמיד את כל היהודים על חותמו מבין שניהם. (יא) ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו וגו' - אילו היִיתה שוקל הכסף לאבד אומה שיש בה הנאה למלכות , שמא הייתי מקבלו , אבל אומה שאין בה הנאה אין שוה להניחם , איני חפץ בכסף שלך ליטול בחינם , אלא הכסף נתון לך - פתרונו: הכסף עזוּב לך , והעם לעשות בו כטוב בעיניך. (יב) אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו - שאם היו במדינה הרבה לשונות , היה קורא השליח את הכתב בכל לשונות הגוים הנמצאים במדינה. (יג) ושללם לבוז - שאם ימאן אחד מהן לשלוח יד בהן חנם , יטול שללן ויעשה בשכר. (יד) פתשגן הכתב - פתרון הכתב. גלוי לכל העמים - שיהיו מכירין בני המדינה כל אחד ואחד כתב מדינתו כלשון עמו , עד שיהא גלוי לכל ובאר היטב (ע"פ דב' כז , ח). (טו) והמלך והמן ישבו לשתות - מתוך שמחה שעשו מחשבותם. והיהודים אשר בשושן נבוכים - נעים הנה והנה מתוך יגון; וכן "נבוכו עדרי צאן (לפנינו: בקר) כי אין מרעה להם" (יואל א , יח) - נעים הנה והנה באפס מרעה.