פרק ז
[א]
וַיָּבֹ֤א
הַמֶּ֙לֶךְ֙
וְהָמָ֔ן
לִשְׁתּ֖וֹת
עִם־אֶסְתֵּ֥ר
הַמַּלְכָּֽה:
[ב]
וַיֹּאמֶר֩
הַמֶּ֨לֶךְ
לְאֶסְתֵּ֜ר
גַּ֣ם
בַּיּ֤וֹם
הַשֵּׁנִי֙
בְּמִשְׁתֵּ֣ה
הַיַּ֔יִן
מַה־שְּׁאֵלָתֵ֛ךְ
אֶסְתֵּ֥ר
הַמַּלְכָּ֖ה
וְתִנָּ֣תֵֽן
לָ֑ךְ
וּמַה־בַּקָּשָׁתֵ֛ךְ
עַד־חֲצִ֥י
הַמַּלְכ֖וּת
וְתֵעָֽשׂ:
[ג]
וַתַּ֨עַן
אֶסְתֵּ֤ר
הַמַּלְכָּה֙
וַתֹּאמַ֔ר
אִם־מָצָ֨אתִי
חֵ֤ן
בְּעֵינֶ֙יךָ֙
הַמֶּ֔לֶךְ
וְאִם־עַל־הַמֶּ֖לֶךְ
ט֑וֹב
תִּנָּֽתֶן־לִ֤י
נַפְשִׁי֙
בִּשְׁאֵ֣לָתִ֔י
וְעַמִּ֖י
בְּבַקָּשָׁתִֽי:
[ד]
כִּ֤י
נִמְכַּ֙רְנוּ֙
אֲנִ֣י
וְעַמִּ֔י
לְהַשְׁמִ֖יד
לַהֲר֣וֹג
וּלְאַבֵּ֑ד
וְ֠אִלּוּ
לַעֲבָדִ֨ים
וְלִשְׁפָח֤וֹת
נִמְכַּ֙רְנוּ֙
הֶחֱרַ֔שְׁתִּי
כִּ֣י
אֵ֥ין
הַצָּ֛ר
שֹׁוֶ֖ה
בְּנֵ֥זֶק
הַמֶּֽלֶךְ:
ס
[ה]
וַיֹּ֙אמֶר֙
הַמֶּ֣לֶךְ
אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ
וַיֹּ֖אמֶר
לְאֶסְתֵּ֣ר
הַמַּלְכָּ֑ה
מִ֣י
ה֥וּא
זֶה֙
וְאֵֽי־זֶ֣ה
ה֔וּא
אֲשֶׁר־מְלָא֥וֹ
לִבּ֖וֹ
לַעֲשׂ֥וֹת
כֵּֽן:
[ו]
וַתֹּ֣אמֶר
אֶסְתֵּ֔ר
אִ֚ישׁ
צַ֣ר
וְאוֹיֵ֔ב
הָמָ֥ן
הָרָ֖ע
הַזֶּ֑ה
וְהָמָ֣ן
נִבְעַ֔ת
מִלִּפְנֵ֥י
הַמֶּ֖לֶךְ
וְהַמַּלְכָּֽה:
[ז]
וְהַמֶּ֜לֶךְ
קָ֤ם
בַּחֲמָתוֹ֙
מִמִּשְׁתֵּ֣ה
הַיַּ֔יִן
אֶל־גִּנַּ֖ת
הַבִּיתָ֑ן
וְהָמָ֣ן
עָמַ֗ד
לְבַקֵּ֤שׁ
עַל־נַפְשׁוֹ֙
מֵאֶסְתֵּ֣ר
הַמַּלְכָּ֔ה
כִּ֣י
רָאָ֔ה
כִּֽי־כָלְתָ֥ה
אֵלָ֛יו
הָרָעָ֖ה
מֵאֵ֥ת
הַמֶּֽלֶךְ:
[ח]
וְהַמֶּ֡לֶךְ
שָׁב֩
מִגִּנַּ֨ת
הַבִּיתָ֜ן
אֶל־בֵּ֣ית׀
מִשְׁתֵּ֣ה
הַיַּ֗יִן
וְהָמָן֙
נֹפֵ֗ל
עַל־הַמִּטָּה֙
אֲשֶׁ֣ר
אֶסְתֵּ֣ר
עָלֶ֔יהָ
וַיֹּ֣אמֶר
הַמֶּ֔לֶךְ
הֲ֠גַם
לִכְבּ֧וֹשׁ
אֶת־הַמַּלְכָּ֛ה
עִמִּ֖י
בַּבָּ֑יִת
הַדָּבָ֗ר
יָצָא֙
מִפִּ֣י
הַמֶּ֔לֶךְ
וּפְנֵ֥י
הָמָ֖ן
חָפֽוּ:
ס
[ט]
וַיֹּ֣אמֶר
חַ֠רְבוֹנָה
אֶחָ֨ד
מִן־הַסָּרִיסִ֜ים
לִפְנֵ֣י
הַמֶּ֗לֶךְ
גַּ֣ם
הִנֵּה־הָעֵ֣ץ
אֲשֶׁר־עָשָׂ֪ה
הָמָ֟ן
לְֽמָרְדֳּכַ֞י
אֲשֶׁ֧ר
דִּבֶּר־ט֣וֹב
עַל־הַמֶּ֗לֶךְ
עֹמֵד֙
בְּבֵ֣ית
הָמָ֔ן
גָּבֹ֖הַּ
חֲמִשִּׁ֣ים
אַמָּ֑ה
וַיֹּ֥אמֶר
הַמֶּ֖לֶךְ
תְּלֻ֥הוּ
עָלָֽיו:
[י]
וַיִּתְלוּ֙
אֶת־הָמָ֔ן
עַל־הָעֵ֖ץ
אֲשֶׁר־הֵכִ֣ין
לְמָרְדֳּכָ֑י
וַחֲמַ֥ת
הַמֶּ֖לֶךְ
שָׁכָֽכָה:
פ
פרק ז
(ב-ג)
ויאמר
המלך
לאסתר
גם
ביום
השיני
במשתה
היין...
ותען
אסתר
המלכה
ותאמר...
תינתן
לי
נפשי
בשאלתי
ועמי
בבקשתי
-
אתה
אומר
,
אם
אשאל
עד
חצי
המלכות
,
שתתן
,
איני
שואלת
לא
חצי
המלכות
ולא
עשירית
המלכות
ולא
אחד
ממאה
,
אלא
שאלה
קטנה
אנכי
שואלת
מאתך
(ע"פ
מ"א
ב
,
כ)
,
שתנתן
לי
נפשי
בשאלתי
ועמי
בבקשתי.
(ד)
כי
נמכרנו
אני
ועמי
להשמיד...
ואילו
לעבדים
ולשפחות
נמכרנו
החרשתי
-
שהרי
לא
קצרה
ידך
מפדות
וכח
יש
בידך
להציל
(ע"פ
יש'
נ
,
ב);
אבל
אחר
ההרג
,
אין
מלך
בשר
ודם
שיכול
להציל
ולהשיב
את
הנפש
אל
ההרוג.
כי
אין
הצר
שוה
בנזק
המלך
-
בדבר
זה
,
שנימכר
לעבדים
ולשפחות
,
אין
הצר
שוה
להזיק
את
המלך
,
שכשירגיש
המלך
,
ישוב
הממכר
(ע"פ
יח'
ז
,
יג).
דבר
אחר:
כי
אין
הצר
שוה
בנזק
-
אין
הצר
חושש
בנזק
המלך.
ולשון
הראשון
עיקר
,
שתיבת
כי
נותן
טעם
לדבר
של
מעלה.
(ה)
ויאמר
המלך
אחשורוש
ויאמר
לאסתר
המלכה
מי
הוא
זה
ואיזה
(בנוסחנו:
ואי
-
זה)
הוא
-
שתי
אמירות
אמר
לה
,
לפיכך
כתוב
בפסוק
זה
שתי
פעמים
'ויאמר':
אמירה
ראשונה
אמר
לה:
מי
הוא
זה
,
ואף
כשתאמרי
,
צריך
אני
לשאול
עליו
איזה
הוא
-
היכן
הוא;
אם
ישנו
בכל
מדינות
מלכותי
,
יכולַנִי
לשלוח
אחריו
ולקחתו
משם
,
ואם
אינו
במלכותי
מה
אני
יכול
לעשות?
וזו
אמירה
שנייה:
איזה
הוא
-
באיזה
מקום
הוא.
(ו)
ותאמר
אסתר
איש
צר
ואויב
המן
הרע
הזה
-
בתשובה
אחת
השיבה
על
שתי
אמירות:
על
אמירה
ראשונה
,
ששאל
לה
"מי
הוא
זה"
(לעיל
,
ה)
,
השיבה
אותו:
המן
הרע;
ועל
אמירה
שנייה
,
שאמר
לה
"איזה
הוא"
(שם)
,
בקרוב
או
ברחוק
,
השיבה
אותו:
לא
מעבר
לים
הוא
(ע"פ
דב'
ל
,
יג)
ולא
בקצה
הארץ
הוא
,
אלא
המן
הרע
הזה.
(ז)
והמלך
קם
בחמתו
ממשתה
היין
-
לא
הספיק
לגמור
הסעודה
מפני
חמתו
שבערה
בו.
(ח)
ויאמר
המלך
הגם
לכבוש
את
המלכה
עמי
בבית
-
עם
כעס
שהכעסתני
באתה
לכבוש
את
המלכה
עמי
בבית?!
(ט)
ויאמר
חרבונא
(בנוסחנו:
חרבונה)
אחד
מן
הסריסים
לפני
המלך...
-
פתרונו:
עוד
לבד
רעות
הללו
עשה
רעה
אחרת:
גם
הנה
העץ
אשר
עשה
המן
לתלות
את
מרדכי
,
אשר
דבר
טוב
על
המלך.
(י)
וחמת
המלך
שככה
-
אותה
חימה
שקם
בה
ממשתה
היין
(ראה
לעיל
,
ז)
שככה.