פרק ז
[א]
וַיָּבֹ֤א
הַמֶּ֙לֶךְ֙
וְהָמָ֔ן
לִשְׁתּ֖וֹת
עִם־אֶסְתֵּ֥ר
הַמַּלְכָּֽה:
[ב]
וַיֹּאמֶר֩
הַמֶּ֨לֶךְ
לְאֶסְתֵּ֜ר
גַּ֣ם
בַּיּ֤וֹם
הַשֵּׁנִי֙
בְּמִשְׁתֵּ֣ה
הַיַּ֔יִן
מַה־שְּׁאֵלָתֵ֛ךְ
אֶסְתֵּ֥ר
הַמַּלְכָּ֖ה
וְתִנָּ֣תֵֽן
לָ֑ךְ
וּמַה־בַּקָּשָׁתֵ֛ךְ
עַד־חֲצִ֥י
הַמַּלְכ֖וּת
וְתֵעָֽשׂ:
[ג]
וַתַּ֨עַן
אֶסְתֵּ֤ר
הַמַּלְכָּה֙
וַתֹּאמַ֔ר
אִם־מָצָ֨אתִי
חֵ֤ן
בְּעֵינֶ֙יךָ֙
הַמֶּ֔לֶךְ
וְאִם־עַל־הַמֶּ֖לֶךְ
ט֑וֹב
תִּנָּֽתֶן־לִ֤י
נַפְשִׁי֙
בִּשְׁאֵ֣לָתִ֔י
וְעַמִּ֖י
בְּבַקָּשָׁתִֽי:
[ד]
כִּ֤י
נִמְכַּ֙רְנוּ֙
אֲנִ֣י
וְעַמִּ֔י
לְהַשְׁמִ֖יד
לַהֲר֣וֹג
וּלְאַבֵּ֑ד
וְ֠אִלּוּ
לַעֲבָדִ֨ים
וְלִשְׁפָח֤וֹת
נִמְכַּ֙רְנוּ֙
הֶחֱרַ֔שְׁתִּי
כִּ֣י
אֵ֥ין
הַצָּ֛ר
שֹׁוֶ֖ה
בְּנֵ֥זֶק
הַמֶּֽלֶךְ:
ס
[ה]
וַיֹּ֙אמֶר֙
הַמֶּ֣לֶךְ
אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ
וַיֹּ֖אמֶר
לְאֶסְתֵּ֣ר
הַמַּלְכָּ֑ה
מִ֣י
ה֥וּא
זֶה֙
וְאֵֽי־זֶ֣ה
ה֔וּא
אֲשֶׁר־מְלָא֥וֹ
לִבּ֖וֹ
לַעֲשׂ֥וֹת
כֵּֽן:
[ו]
וַתֹּ֣אמֶר
אֶסְתֵּ֔ר
אִ֚ישׁ
צַ֣ר
וְאוֹיֵ֔ב
הָמָ֥ן
הָרָ֖ע
הַזֶּ֑ה
וְהָמָ֣ן
נִבְעַ֔ת
מִלִּפְנֵ֥י
הַמֶּ֖לֶךְ
וְהַמַּלְכָּֽה:
[ז]
וְהַמֶּ֜לֶךְ
קָ֤ם
בַּחֲמָתוֹ֙
מִמִּשְׁתֵּ֣ה
הַיַּ֔יִן
אֶל־גִּנַּ֖ת
הַבִּיתָ֑ן
וְהָמָ֣ן
עָמַ֗ד
לְבַקֵּ֤שׁ
עַל־נַפְשׁוֹ֙
מֵאֶסְתֵּ֣ר
הַמַּלְכָּ֔ה
כִּ֣י
רָאָ֔ה
כִּֽי־כָלְתָ֥ה
אֵלָ֛יו
הָרָעָ֖ה
מֵאֵ֥ת
הַמֶּֽלֶךְ:
[ח]
וְהַמֶּ֡לֶךְ
שָׁב֩
מִגִּנַּ֨ת
הַבִּיתָ֜ן
אֶל־בֵּ֣ית׀
מִשְׁתֵּ֣ה
הַיַּ֗יִן
וְהָמָן֙
נֹפֵ֗ל
עַל־הַמִּטָּה֙
אֲשֶׁ֣ר
אֶסְתֵּ֣ר
עָלֶ֔יהָ
וַיֹּ֣אמֶר
הַמֶּ֔לֶךְ
הֲ֠גַם
לִכְבּ֧וֹשׁ
אֶת־הַמַּלְכָּ֛ה
עִמִּ֖י
בַּבָּ֑יִת
הַדָּבָ֗ר
יָצָא֙
מִפִּ֣י
הַמֶּ֔לֶךְ
וּפְנֵ֥י
הָמָ֖ן
חָפֽוּ:
ס
[ט]
וַיֹּ֣אמֶר
חַ֠רְבוֹנָה
אֶחָ֨ד
מִן־הַסָּרִיסִ֜ים
לִפְנֵ֣י
הַמֶּ֗לֶךְ
גַּ֣ם
הִנֵּה־הָעֵ֣ץ
אֲשֶׁר־עָשָׂ֪ה
הָמָ֟ן
לְֽמָרְדֳּכַ֞י
אֲשֶׁ֧ר
דִּבֶּר־ט֣וֹב
עַל־הַמֶּ֗לֶךְ
עֹמֵד֙
בְּבֵ֣ית
הָמָ֔ן
גָּבֹ֖הַּ
חֲמִשִּׁ֣ים
אַמָּ֑ה
וַיֹּ֥אמֶר
הַמֶּ֖לֶךְ
תְּלֻ֥הוּ
עָלָֽיו:
[י]
וַיִּתְלוּ֙
אֶת־הָמָ֔ן
עַל־הָעֵ֖ץ
אֲשֶׁר־הֵכִ֣ין
לְמָרְדֳּכָ֑י
וַחֲמַ֥ת
הַמֶּ֖לֶךְ
שָׁכָֽכָה:
פ
פרק ז
(ג)
תנתן
לי
נפשי
בשאלתי
ועמי
-
אתה
אומר:
"מה
שאלתך
עד
חצי
המלכות
ותעש"
(לעיל
,
ב)
,
איני
מבקשת
אלא
נפשי
ועמי.
(ד)
ואילו
לעבדים
וכו'
-
שאילו
נמכרתי
לשפחה
כדי
לעבוד
בני
אדם
,
החרשתי
,
שלא
הייתי
צריכה
למחות
,
כי
אין
הצר
שוה
בנזק
המלך
-
לפי
שלא
היה
המלך
מניח
את
אשתו
לעבוד
לבני
אדם
מפני
כבודו
,
והיה
מבטל
את
הגזירה
,
אבל
בגזירה
זו
איני
יכולה
לשתוק.
(ה)
ויאמר
המלך...
ויאמר
לאסתר
המלכה
-
כל
מקום
שתמצא
שני
שיטין
במקרא
פתרונו
בצידו
,
שעל
שני
דברים
הם
חוזרים
כל
אחד
ואחד
על
דיבורו;
כמו
"מה
לך
פה
ומי
לך
פה
כי
חצבת
לך
פה
קבר"
(יש'
כב
,
טז)
,
הרי
פתרונו:
כלומר:
מאין
לך
שאתה
חוצב
לך
פה
קבר
בקברי
בית
דוד.
ואם
תאמר:
אע"פ
שאיני
ראוי
אבותי
היו
ראויים
,
לכך
נאמר
"חוקקי
בסלע
משכן
לו"
(שם)
-
ומי
היו
אבותיך
שחצבו
משכן
לקבר
לו?
וכן
"ויאמר
אל
האיש
לבוש
הבדים
ויאמר
בוא
אל
בינות
לגלגל"
(יח'
י
,
ב)
-
פתרונו
בצדו:
"ומלא
חפניך
גחלי
אש"
ויאמר
"זרוק
על
העיר"
(ראה
שם).
וכמו
"יען
וביען
במשפטי
מאסו"
(וי'
כו
,
מג)
-
יען
במשפטי
מאסו
וביען
בחוקתי
געלה
נפשם.
וכמו
"וניגש
העם
איש
באיש
ואיש
ברעהו"
(יש'
ג
,
ה)
-
"איש
באיש"
-
"ירהבו
הנער
בזקן"
,
"ואיש
ברעהו"
-
"הנקלה
בנכבד"
(שם).
וכמו
כן
בכאן
ויאמר
,
ויאמר
-
פתרונו
בצדו:
מי
הוא
זה
ואי
זה
הוא;
ויאמר:
מי
הוא
זה
,
ויאמר:
ומאי
זה
מקום
הוא.
(ו)
איש
צר
ואויב
המן
הרע
הזה
-
אינך
צריך
לחזר
אחר
שמו
ואחר
גופו
,
כי
זה
הוא.
(ז)
כי
כלתה
אליו
הרעה
-
כי
נגמרה
רעתו
כל
כך
,
שלא
היה
יכול
אדם
לבקש
עליו
לכבוש
כעסו.
(ח)הגם
לכבוש
-
לדחוק
ולאנוס
את
המלכה.
(ט)
הנה
העץ
-
כלומר:
מיום
שדיבר
מרדכי
טוב
על
המלך
נתעסק
לתלותו
ולהורגו.