מאגר הכתר אסתר פרק ח עם פירוש ראב"ע פירוש ב

פרק ח
(א) ביום ההוא. את בית המן - כמו "שה לבית אבות" (שמ' יב , ג); או: בית עשרו. מה הוא לה - שהוא דודה (ראה אס' ב , ז). (ב) ויסר המלך הטבעת שבה יחתום המלך; והיא מעלה גדולה. (ג) ותוסף - בעבור שאמרה "ועמי בבקשתי" (אס' ז , ג) , אמר הכתוב: ותוסף. ותפול - ברצונה , כמו "וישמע משה ויפול על פניו" (במ' טז , ד). להעביר את רעת המן - להשיב את הספרים (ראה להלן , ה). על כן אמר המלך: "אין להשיב" (להלן , ח). ואת מחשבתו - שלא יֵהרגו היהודים. (ה) וכשר - כמו "כשרון המעשה" (קה' ד , ד). (ו) כי איככה אוכל - כ"ף איככה נוסף , ככ"ף "ככר הירדן" (בר' יג , י) ובי"ת "בבבת עינו" (זכ' ב , יב). ברעה - בדבר הרעה; דרך קצרה. את עמי - הזכרים , ומולדתי - הנקבות. על כן כתוב באבדן - לשון נקבות. (ז) ויאמר - יש לשאול: איך יוכל המלך להשיב את הספרים , ואין ככה דת מדי ופרס? וככה אמר: "אין להשיב" (להלן , ח)? התשובה , שרמז למרדכי המלך מה יעשה; והוא , שיכתבו ספר , שהמלך צוה להמן שיהרגו היהודים את אויביהם בשלשה עשר לחדש אדר. וכאשר היתה טבעת המלך ביד המן , הָפַך הדברים. וכאשר נודע הדבר למלך , צוה לתלות את המן בעבור ששלח יד מחשבתו ביהודים. וכבר רמזו קדמונינו ז"ל לטעם הזה , שאמרו (ראה מגילה יב , ב): לולי אגרות הראשונות לא נתקיימו האחרונות. והנה די למרדכי ולישראל שינצלו , ולמה יהרגו עוד שונאיהם? רק לא יתכן שינצלו אם לא תֵעשה דת המלך. וזהו: הנה בית המן נתתי לאסתר - בעבור שהוא מדבר עם שניהם. (ח) ואתם - לא אדע עצה שתעשו , רק ככה , כי לא אוכל להשיב הספרים שכבר נכתבו. (ט) ויקראו. סיון - לשון כשדים. אל היהודים - להיותם עתידים (ראה להלן , יג). וטעם לאמר על היהודים: ככתבם וכלשונם - בעבור כי ישראל בגוים לא יתחשב (ע"פ במ' כג , ט). (י) ויכתב. רוכבי הרכש - מרכוש המלך הנבחר. האחשתרנים - הם הפרדים. הרמכים - הם הסוסיות; כי כל פרד שאביו חמור ואמו סוסיא טוב הוא מאשר אביו סוס ואמו אתון. וכבר הזכיר בעל חכמת התולדת טעם זה. וידענו כי הרמכים הם הסוסיות , מלשון קדר; כי לשון הקדש עמה מתערבת. ואם כן מה טעם הרצים בסוסים? - הם שהם רגילים להריץ הסוסים , הם רכבו הפרדים המהירים. (יא) אשר. עיר ועיר - שם כלל למדינות ולכפרים. להשמיד ולהרוג - כלל ופרט. חיל - גדודי הצרים אותם - שצררו אותם קודם זה הזמן. (יב) ביום - כדרך שכתב המן בתחלה (ראה אס' ג , יג) , שהפך עצת המלך. (יג) פתשגן - גם זה לשון ארמית , והטעם שוה. טעם זה , כי לא כתבו הסופרים ספרים מאה עשרים ושבעה כמספר המדינות (ראה לעיל , ט). גלוי לכל העמים - שלא יוכל עַם למנוע את ישראל מהרוג אויביהם. (יד) הרצים. יצאו מבוהלים - שלא ברצונם. וכל זה עשה מרדכי בעבור להסיר אבל ישראל. וטעם שנתנה הדת בשושן הבירה - אם כן בארמון המלך נתנה הדת , אין יכולת בעם לערער. (טו) ומרדכי. תכלת - אמרו המעתיקים (ראה תוס' מנחות ט , טז) , שהוא עין (צבע) חלזון; גם הם אמרו (ראה מנחות לח , ב) , כי "פתיל תכלת" (במ' טו , לח) אינו מעכב. ויתכן שזה העין קרוב אל עין השמים. חור - לבן. ותכריך - עטוף; וזאת הלשון ידועה בפי קדמונינו (ראה כלים כד , יב). בוץ - הוא הבד הנמצא במצרים , והוא מין דק ממיני הפשתים. והעיר שושן - ששם היהודים. צהלה - להרים קול כצהלת הסוסים. ושמחה - בלב. (טז) ליהודים היתה אורה - כאדם שהיה בחשך ונפקחו עיניו. ושמחה - בלב , וששון - בפה לנגן , ויקר - לעיני העמים. (יז) ובכל. דבר המלך - בלא כתב. ודתו - הכתב. ויום טוב - לאכול מעדנים. מתיהדים - שבים לדת יהודה , או: מתיחשים אל יהודה; אולי ינצלו בתוך חדש שנים העשר (ראה אס' ט , א).