מאגר הכתר אסתר פרק ט עם פירוש ראב"ע פירוש ב

פרק ט
[א] וּבִשְׁנֵים֩ עָשָׂ֨ר חֹ֜דֶשׁ הוּא־חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֗ר בִּשְׁלוֹשָׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ בּ֔וֹ אֲשֶׁ֨ר הִגִּ֧יעַ דְּבַר־הַמֶּ֛לֶךְ וְדָת֖וֹ לְהֵעָשׂ֑וֹת בַּיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר שִׂבְּר֜וּ אֹיְבֵ֤י הַיְּהוּדִים֙ לִשְׁל֣וֹט בָּהֶ֔ם וְנַהֲפ֣וֹךְ ה֔וּא אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלְט֧וּ הַיְּהוּדִ֛ים הֵ֖מָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶֽם:
[ב] נִקְהֲל֨וּ הַיְּהוּדִ֜ים בְּעָרֵיהֶ֗ם בְּכָל־מְדִינוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בִּמְבַקְשֵׁ֖י רָעָתָ֑ם וְאִישׁ֙ לֹא־עָמַ֣ד לִפְנֵיהֶ֔ם כִּֽי־נָפַ֥ל פַּחְדָּ֖ם עַל־כָּל־הָעַמִּֽים:
[ג] וְכָל־שָׂרֵ֨י הַמְּדִינ֜וֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִ֣ים וְהַפַּח֗וֹת וְעֹשֵׂ֤י הַמְּלָאכָה֙ אֲשֶׁ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ מְנַשְּׂאִ֖ים אֶת־הַיְּהוּדִ֑ים כִּֽי־נָפַ֥ל פַּֽחַד־מָרְדֳּכַ֖י עֲלֵיהֶֽם:
[ד] כִּֽי־גָד֤וֹל מָרְדֳּכַי֙ בְּבֵ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ וְשָׁמְע֖וֹ הוֹלֵ֣ךְ בְּכָל־הַמְּדִינ֑וֹת כִּֽי־הָאִ֥ישׁ מָרְדֳּכַ֖י הוֹלֵ֥ךְ וְגָדֽוֹל:
[ה] וַיַּכּ֤וּ הַיְּהוּדִים֙ בְּכָל־אֹ֣יְבֵיהֶ֔ם מַכַּת־חֶ֥רֶב וְהֶ֖רֶג וְאַבְדָ֑ן וַיַּעֲשׂ֥וּ בְשֹׂנְאֵיהֶ֖ם כִּרְצוֹנָֽם:
[ו] וּבְשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֗ה הָרְג֤וּ הַיְּהוּדִים֙ וְאַבֵּ֔ד חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת אִֽישׁ:
[ז] וְאֵ֧ת ׀ פַּרְשַׁנְדָּ֛תָא וְאֵ֥ת ׀ דַּֽלְפ֖וֹן וְאֵ֥ת ׀ אַסְפָּֽתָא:
[ח] וְאֵ֧ת ׀ פּוֹרָ֛תָא וְאֵ֥ת ׀ אֲדַלְיָ֖א וְאֵ֥ת ׀ אֲרִידָֽתָא:
[ט] וְאֵ֤ת ׀ פַּרְמַ֙שְׁתָּא֙ וְאֵ֣ת ׀ אֲרִיסַ֔י וְאֵ֥ת ׀ אֲרִדַ֖י וְאֵ֥ת ׀ וַיְזָֽתָא:
[י] עֲ֠שֶׂרֶת בְּנֵ֨י הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא צֹרֵ֥ר הַיְּהוּדִ֖ים הָרָ֑גוּ וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם:
[יא] בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא בָּ֣א מִסְפַּ֧ר הַהֲרוּגִ֛ים בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ:
[יב] וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֗ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֡ה הָרְגוּ֩ הַיְּהוּדִ֨ים וְאַבֵּ֜ד חֲמֵ֧שׁ מֵא֣וֹת אִ֗ישׁ וְאֵת֙ עֲשֶׂ֣רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֔ן בִּשְׁאָ֛ר מְדִינ֥וֹת הַמֶּ֖לֶךְ מֶ֣ה עָשׂ֑וּ וּמַה־שְּׁאֵֽלָתֵךְ֙ וְיִנָּ֣תֵֽן לָ֔ךְ וּמַה־בַּקָּשָׁתֵ֥ךְ ע֖וֹד וְתֵעָֽשׂ:
[יג] וַתֹּ֤אמֶר אֶסְתֵּר֙ אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב יִנָּתֵ֣ן גַּם־מָחָ֗ר לַיְּהוּדִים֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשׁוּשָׁ֔ן לַעֲשׂ֖וֹת כְּדָ֣ת הַיּ֑וֹם וְאֵ֛ת עֲשֶׂ֥רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֖ן יִתְל֥וּ עַל־הָעֵֽץ:
[יד] וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְהֵעָשׂ֣וֹת כֵּ֔ן וַתִּנָּתֵ֥ן דָּ֖ת בְּשׁוּשָׁ֑ן וְאֵ֛ת עֲשֶׂ֥רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֖ן תָּלֽוּ:
[טו] וַיִּֽקָּהֲל֞וּ הַיְּהוּדִ֣יים הַיְּהוּדִ֣ים אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁ֗ן גַּ֠ם בְּי֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר וַיַּהַרְג֣וּ בְשׁוּשָׁ֔ן שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם:
[טז] וּשְׁאָ֣ר הַיְּהוּדִ֡ים אֲשֶׁר֩ בִּמְדִינ֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ נִקְהֲל֣וּ׀ וְעָמֹ֣ד עַל־נַפְשָׁ֗ם וְנ֙וֹחַ֙ מֵאֹ֣יְבֵיהֶ֔ם וְהָרוֹג֙ בְּשֹׂ֣נְאֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים אָ֑לֶף וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם:
[יז] בְּיוֹם־שְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֖ר לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר וְנ֗וֹחַ בְּאַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וְעָשֹׂ֣ה אֹת֔וֹ י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה:
[יח] וְהַיְּהוּדִ֣יים וְהַיְּהוּדִ֣ים אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁ֗ן נִקְהֲלוּ֙ בִּשְׁלוֹשָׁ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וּבְאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר בּ֑וֹ וְנ֗וֹחַ בַּחֲמִשָּׁ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וְעָשֹׂ֣ה אֹת֔וֹ י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה:
[יט] עַל־כֵּ֞ן הַיְּהוּדִ֣ים הַפְּרָוזִ֗ים הַפְּרָזִ֗ים הַיֹּשְׁבִים֘ בְּעָרֵ֣י הַפְּרָזוֹת֒ עֹשִׂ֗ים אֵ֠ת י֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר שִׂמְחָ֥ה וּמִשְׁתֶּ֖ה וְי֣וֹם ט֑וֹב וּמִשְׁלֹ֥חַ מָנ֖וֹת אִ֥ישׁ לְרֵעֵֽהוּ: ס
[כ] וַיִּכְתֹּ֣ב מָרְדֳּכַ֔י אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּשְׁלַ֨ח סְפָרִ֜ים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִ֗ים אֲשֶׁר֙ בְּכָל־מְדִינוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ הַקְּרוֹבִ֖ים וְהָרְחוֹקִֽים:
[כא] לְקַיֵּם֘ עֲלֵיהֶם֒ לִהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֠ת י֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר וְאֵ֛ת יוֹם־חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר בּ֑וֹ בְּכָל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה:
[כב] כַּיָּמִ֗ים אֲשֶׁר־נָ֨חוּ בָהֶ֤ם הַיְּהוּדִים֙ מֵאֹ֣יְבֵיהֶ֔ם וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב לַעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם יְמֵי֙ מִשְׁתֶּ֣ה וְשִׂמְחָ֔ה וּמִשְׁלֹ֤חַ מָנוֹת֙ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֔הוּ וּמַתָּנ֖וֹת לָאֶבְיֹנִֽים:
[כג] וְקִבֵּל֙ הַיְּהוּדִ֔ים אֵ֥ת אֲשֶׁר־הֵחֵ֖לּוּ לַעֲשׂ֑וֹת וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־כָּתַ֥ב מָרְדֳּכַ֖י אֲלֵיהֶֽם:
[כד] כִּי֩ הָמָ֨ן בֶּֽן־הַמְּדָ֜תָא הָאֲגָגִ֗י צֹרֵר֙ כָּל־הַיְּהוּדִ֔ים חָשַׁ֥ב עַל־הַיְּהוּדִ֖ים לְאַבְּדָ֑ם וְהִפִּ֥ל פּוּר֙ ה֣וּא הַגּוֹרָ֔ל לְהֻמָּ֖ם וּֽלְאַבְּדָֽם:
[כה] וּבְבֹאָהּ֘ לִפְנֵ֣י הַמֶּלֶךְ֒ אָמַ֣ר עִם־הַסֵּ֔פֶר יָשׁ֞וּב מַחֲשַׁבְתּ֧וֹ הָרָעָ֛ה אֲשֶׁר־חָשַׁ֥ב עַל־הַיְּהוּדִ֖ים עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְתָל֥וּ אֹת֛וֹ וְאֶת־בָּנָ֖יו עַל־הָעֵֽץ:
[כו] עַל־כֵּ֡ן קָרְאוּ֩ לַיָּמִ֨ים הָאֵ֤לֶּה פוּרִים֙ עַל־שֵׁ֣ם הַפּ֔וּר עַל־כֵּ֕ן עַל־כָּל־דִּבְרֵ֖י הָאִגֶּ֣רֶת הַזֹּ֑את וּמָֽה־רָא֣וּ עַל־כָּ֔כָה וּמָ֥ה הִגִּ֖יעַ אֲלֵיהֶֽם:
[כז] קִיְּמ֣וּ וְקִבְּלֻ֣ וְקִבְּל֣וּ הַיְּהוּדִים֩ ׀ עֲלֵיהֶ֨ם ׀ וְעַל־זַרְעָ֜ם וְעַ֨ל כָּל־הַנִּלְוִ֤ים עֲלֵיהֶם֙ וְלֹ֣א יַעֲב֔וֹר לִהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֣ת שְׁנֵ֤י הַיָּמִים֙ הָאֵ֔לֶּה כִּכְתָבָ֖ם וְכִזְמַנָּ֑ם בְּכָל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה:
[כח] וְהַיָּמִ֣ים הָ֠אֵלֶּה נִזְכָּרִ֨ים וְנַעֲשִׂ֜ים בְּכָל־דּ֣וֹר וָד֗וֹר מִשְׁפָּחָה֙ וּמִשְׁפָּחָ֔ה מְדִינָ֥ה וּמְדִינָ֖ה וְעִ֣יר וָעִ֑יר וִימֵ֞י הַפּוּרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה לֹ֤א יַֽעַבְרוּ֙ מִתּ֣וֹךְ הַיְּהוּדִ֔ים וְזִכְרָ֖ם לֹא־יָס֥וּף מִזַּרְעָֽם: ס
[כט] וַ֠תִּכְתֹּב אֶסְתֵּ֨ר הַמַּלְכָּ֧ה בַת־אֲבִיחַ֛יִל וּמָרְדֳּכַ֥י הַיְּהוּדִ֖י אֶת־כָּל־תֹּ֑קֶף לְקַיֵּ֗ם אֵ֣ת אִגֶּ֧רֶת הַפֻּרִ֛ים הַזֹּ֖את הַשֵּׁנִֽית:
[ל] וַיִּשְׁלַ֨ח סְפָרִ֜ים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִ֗ים אֶל־שֶׁ֨בַע וְעֶשְׂרִ֤ים וּמֵאָה֙ מְדִינָ֔ה מַלְכ֖וּת אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם וֶאֱמֶֽת:
[לא] לְקַיֵּ֡ם אֶת־יְמֵי֩ הַפֻּרִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בִּזְמַנֵּיהֶ֗ם כַּאֲשֶׁר֩ קִיַּ֨ם עֲלֵיהֶ֜ם מָרְדֳּכַ֤י הַיְּהוּדִי֙ וְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה וְכַאֲשֶׁ֛ר קִיְּמ֥וּ עַל־נַפְשָׁ֖ם וְעַל־זַרְעָ֑ם דִּבְרֵ֥י הַצּוֹמ֖וֹת וְזַעֲקָתָֽם:
[לב] וּמַאֲמַ֣ר אֶסְתֵּ֔ר קִיַּ֕ם דִּבְרֵ֥י הַפֻּרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וְנִכְתָּ֖ב בַּסֵּֽפֶר: ס

פרק ט
(א) אשר שברו - כמו "עיני כל אליך ישברו" (תה' קמה , טו). ונהפוך - שם הפעל מבנין 'נפעל' , בעבור הוא. (ב) נקהלו היהודים. הנה נתברר כי המדינות בכלל הערים , כי כתוב בעריהם בכל מדינות. (ג) וכל שרי... ועושי המלאכה - מטבע ובניינים , מנשאים את היהודים. והזכיר פחד מרדכי - כי הם ידעו מעלתו יותר מאנשי המדינות , בעבור היותם קרובים אל המלכות. (ד) כי גדול - שם התאר; רק הולך וגדול - הטעם: הולך הלוך וגדול; הוא שם הפעל. (ה) ויכו היהודים. מכת חרב והרג - במיתות משונות. ואבדן - הנשים והטף (ראה פירושו לאס' ח , ו). (ו) ובשושן - אחר שבאה הרוָחה לישראל בשושן הבירה , אז באו מעיר שושן והרגו בארמון המלך את שונאיהם. (ז) ואת פרשנדתא - מפרש היה בספרד , שפירש פרשנדתא: 'פרשן לחוק'. ואלה דברי רוח , כי השם הוא פרסי. (ח) ואת ארידתא - וככה אמר (ראה לעיל , ז) , כי ארידתא הוא 'ארי החוק'. והנה מה יאמר במלת "פרמשתא" (להלן , ט) וגם באחרים?! (ט) ואת ויזתא - ו"ו ד"גחון" (וי' יא , מב) ידועה היותה ככה גדולה , בעבור שהיא חצי אותיות התורה (ראה מסורה קטנה שם); רק ו"ו ויזתא - לא ידעתי טעמה; והדרש ידוע (ראה מגילה טז , ב). ויש אומרים , כי בן שש שנים היה; ויש אומרים , כי היה גבוה מכל אחיו. (י) עשרת. ובבזה - של החמש מאות איש (ראה לעיל , ו) עם עשרת בני המן. ועשו ככה - שיִתרצו אל המלך בהון הנהרגים. (יא) ביום - שונאי ישראל הגידו את הדבר למלך , אולי יכעס על ישראל; ובעבור זה בקשה אסתר לעשות "כדת היום" (להלן , יג). (יב) ויאמר. הרגו - הזכרים ואבדו את בניהם. ואין מלת מה עשו - שאלה , רק הטעם: אחר שעשו ככה בארמון המלך , על אחת כמה וכמה בשאר מקומות. וכל זה עשיתי בעד אהבתך; ובקשי עוד דבר. (יג) ותאמר. ליהודים אשר בשושן - שיהרגו הנשארים משונאיהם בשושן העיר. וטעם העץ , ולא אמר "על עץ" ככתוב בדברי הסריסים (אס' ב , כג) - שנתלה כל אחד על העץ הידוע שנתלה עליו המן. או כולם נתלו כולם על עץ אחד , כי גבוה היה. יתלו - היהודים. (יד) ויאמר. להעשות... ותנתן דת - כתב יצא מאת המלך , חתום בטבעתו , אל שושן העיר. (טו) ויקהלו. לא הזכיר הכתוב בתחלה כמה היו הרוגי שושן העיר ביום הראשון , כי בַּכְּלל נכנס המספר , הוא הכתוב אחרי כן. (טז) ושאר - אמר שאר , בעבור כי רבים היו בשושן העיר , והם היו גדולי ישראל. ונוח מאויביהם... - מואחר בטעם , כמו "וירם תולעים ויבאש" (שמ' טז , כ); והטעם: וכבר הרגו הרוג בשונאיהם; כי שם הפעל יפסיק. (יז) ביום. טעם נוח - שעמל רב הוא להרוג השונאים. (יח) והיהודים אשר בשושן העיר לבדם - נחו יום חמשה עשר. (יט) על כן היהודים הפרזים - שאינם במדינות (ראה פירושו לאס' א , א) , עושים יום ארבעה עשר. מנות - חלק ממאכלו המוכן. (כ) ויכתוב - מרדכי לבדו כְּתָב אחר , בעבור ימי הפורים. (כא) לקיים - מן הבנין 'הכבד הדגוש'. ואין ראיה מזאת המלה כי פעל 'קם' משֻלש , כי הם שנים שרשים; כמו "הלוך אלך עמך" (שו' ד , ט). וצוה לשמוח ביום חמשה עשר בעבור כבוד היהודים אשר בשושן , שיעשו אנשי הדורות כמעשיהם. (כב) כימים - כימי המספר מהחדש , שלא יוסיפו ולא יגרעו (ע"פ דב' ד , ב) , ושיעשו זה בחדש אדר ולא בחדש אחר. ויש אומרים (ראה מגילה ו , ב) , כי מכאן רמז לעשות פורים בכל שנה מעוברת באדר הסמוך לניסן; והטעם: בסוף השנה. לרעהו - שיש לו , ולאביונים - שאין להם; והמלה מגזרת "אם תאבו" (יש' א , יט) , כי הם מתאוים לכל דבר , בעבור שאין ידם משגת (ע"פ וי' יד , כא). (כד) כי המן - הטעם: להזכיר פלאי השם איך הציל את ישראל מיד המן. על כן אמרו חכמינו ז"ל (ראה מגילה יד , א): קריאת המגלה כקריאת ההלל. להומם - טרם בֹּא הזמן , ולאבדם - במועד הנזכר. (כה) ובבואה - יש אומרים (ראה רש"י ורשב"ם): בבוא אסתר לבקש על עמה , אמר המלך שיכתב בספר: ישוב מחשבתו הרעה... על ראשו , ותלו אותו ועוד יתלו בניו. או טעם ובבואה - כאשר נזכרה זאת הגזרה וזה המעשה לפני המלך , אמר המלך , שיכתב בספר הזכרונות שנתלה המן ובניו. והוא הנכון בעיני. (כו) על כן... פורים - בעבור היותם שני ימים. ושב לפרש מלת על כן , והוא: על כל דברי האגרת הזאת. ומה ראו על ככה - הם שראו זה המעשה , ואחריהם קבלו מהם; וזהו: ומה הגיע אליהם. (כז) קיימו - ימי הפורים; וקבלו - הם וזרעם , שיעשו ככה בכל שנה. והגרים הם הנלוים עליהם; כמו "ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל יי'" (יש' נו , ג). ולא יעבור - ואין רשות לאדם שיעבור זה החק. ויש אומרים (ראה רשב"ם): לא יפסוק החוק. והראשון הוא נכון בעיני. להיות עושים - לתקן המאכלים והמשתה , כי אין כח באדם 'לעשות היום'; וכמוהו: "לעשות את יום השבת" (דב' ה , טו) - שיתקנו עד שישבתו; וככה "וימהר לעשות אותו" (בר' יח , ז). ככתבם - רמז לקריאת המגלה (ראה ירוש' מגילה ג , א [עג , א]). (כח) והימים האלה נזכרים ונעשים - נזכרים - שלא ישכחו , ונעשים - כאשר פרשתי (לעיל , כז). לא יעברו - אין כח לשליטים שיעבירו הפורים מתוך היהודים. או תהיה מלת יעברו - פועל עומד , והטעם: לא יסורו. וזכרם - שיזכרו בו הנסים , ככתוב בדברי קבלת אבותינו. (כט) ותכתוב אסתר - הטעם: ששמרו ישראל דת הפורים שנים ידועות , ואחר כן הניחוהו. על כן הוצרך מרדכי לבקש מהמלכה , שיפחדו ממנה יותר , שתכתוב אל היהודים; כי בתחלה מרדכי לבדו כתב (ראה לעיל , כ); וזה טעם את כל תוקף. והיא אגרת שנית למרדכי. והעד על זה הפירוש: "ומאמר אסתר קיים דברי הפורים" (להלן , לב) - כי לולי מאמרה כבר היו נשכחים. (ל) וישלח מרדכי בתחלה דברי שלום , שהם , אוהבי שלום ישראל , כאשר יקיימו מה שגזרו על נפשם (ראה להלן , לא) , אז יהיה ביניהם שלום ויעשו דבר אמת לשמור היוצא מפיהם (ע"פ במ' לב , כד). (לא) וטעם כאשר קיים עליהם מרדכי - פעמַיִם. והנה ישראל התענו בתחלה בניסן , וחכמינו ז"ל תקנו התענית ביום הפחד (ראה אס' ג , יג); אולי בקבלה היה שהתענו ישראל ביום שלשה עשר (ראה מגילה טו , א). ואין טעם דברי הצומות - על שלשת ימים שהתענו; רק הטעם על ארבעה הצומות , שהם צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי (ראה זכ' ח , יט). כי נביא לא צוה שיתענו , רק הם קבלו על נפשם ועל זרעם להתענות בהם בכל שנה. וכאשר קבלו הצומות ככה קבלו ימי הפורים , להיותם בהם שמחים. וטעם וזעקתם - שהיו זועקים בתפלתם בימי הצומות; כטעם "כי צמתם וספוד" (זכ' ז , ה). (לב) ומאמר. טעם מאמר - שהיא לא חתמה שמה כאשר עשה מרדכי. ונכתב בספר - זאת המגלה , שיקראוה ישראל בכל שנה , ככתוב בדברי הקבלה (ראה מגילה ו , ב - ז , א).