מאגר הכתר במדבר פרק יא עם פירוש ר' יוסף בכור שור

פרק יא
[א] וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה:
[ב] וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ:
[ג] וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי־בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהוָֽה:
[ד] וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר:
[ה] זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים:
[ו] וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ:
[ז] וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח:
[ח] שָׁטוּ֩ הָעָ֨ם וְלָקְט֜וּ וְטָחֲנ֣וּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן:
[ט] וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל־הַֽמַּחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו:
[י] וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע:
[יא] וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹתָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי:
[יב] הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו:
[יג] מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה:
[יד] לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי:
[טו] וְאִם־כָּ֣כָה׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי: פ
[טז] וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֘ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ:
[יז] וְיָרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֘ שָׁם֒ וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ:
[יח] וְאֶל־הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֘ וַאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאָזְנֵ֨י יְהוָ֜ה לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַאֲכִלֵ֙נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי־ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן יְהוָ֥ה לָכֶ֛ם בָּשָׂ֖ר וַאֲכַלְתֶּֽם:
[יט] לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א׀ חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם:
[כ] עַ֣ד׀ חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר־יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי־מְאַסְתֶּ֤ם אֶת־יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם:
[כא] וַיֹּאמֶר֘ מֹשֶׁה֒ שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ רַגְלִ֔י הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַתָּ֣ה אָמַ֗רְתָּ בָּשָׂר֙ אֶתֵּ֣ן לָהֶ֔ם וְאָכְל֖וּ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים:
[כב] הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶֽת־כָּל־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם: פ
[כג] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הֲיַ֥ד יְהוָ֖ה תִּקְצָ֑ר עַתָּ֥ה תִרְאֶ֛ה הֲיִקְרְךָ֥ דְבָרִ֖י אִם־לֹֽא:
[כד] וַיֵּצֵ֣א מֹשֶׁ֔ה וַיְדַבֵּר֙ אֶל־הָעָ֔ם אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י יְהוָ֑ה וַיֶּאֱסֹ֞ף שִׁבְעִ֥ים אִישׁ֙ מִזִּקְנֵ֣י הָעָ֔ם וַיַּעֲמֵ֥ד אֹתָ֖ם סְבִיבֹ֥ת הָאֹֽהֶל:
[כה] וַיֵּ֨רֶד יְהוָ֥ה ׀ בֶּעָנָן֘ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָיו֒ וַיָּ֗אצֶל מִן־הָר֙וּחַ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַיִּתֵּ֕ן עַל־שִׁבְעִ֥ים אִ֖ישׁ הַזְּקֵנִ֑ים וַיְהִ֗י כְּנ֤וֹחַ עֲלֵיהֶם֙ הָר֔וּחַ וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ וְלֹ֥א יָסָֽפוּ:
[כו] וַיִּשָּׁאֲר֣וּ שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֣ים ׀ בַּֽמַּחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָאֶחָ֣ד ׀ אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד וַתָּ֧נַח עֲלֵהֶ֣ם הָר֗וּחַ וְהֵ֙מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים וְלֹ֥א יָצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ בַּֽמַּחֲנֶֽה:
[כז] וַיָּ֣רָץ הַנַּ֔עַר וַיַּגֵּ֥ד לְמֹשֶׁ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֶלְדָּ֣ד וּמֵידָ֔ד מִֽתְנַבְּאִ֖ים בַּֽמַּחֲנֶֽה:
[כח] וַיַּ֜עַן יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֛ה מִבְּחֻרָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנִ֥י מֹשֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם:
[כט] וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמֲקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל־עַ֤ם יְהוָה֙ נְבִיאִ֔ים כִּי־יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם:
[שביעי] [ל] וַיֵּאָסֵ֥ף מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה ה֖וּא וְזִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
[לא] וְר֜וּחַ נָסַ֣ע׀ מֵאֵ֣ת יְהוָ֗ה וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֘ מִן־הַיָּם֒ וַיִּטֹּ֨שׁ עַל־הַֽמַּחֲנֶ֜ה כְּדֶ֧רֶךְ י֣וֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּכְאַמָּתַ֖יִם עַל־פְּנֵ֥י הָאָֽרֶץ:
[לב] וַיָּ֣קָם הָעָ֡ם כָּל־הַיּוֹם֩ הַה֨וּא וְכָל־הַלַּ֜יְלָה וְכֹ֣ל׀ י֣וֹם הַֽמָּחֳרָ֗ת וַיַּֽאַסְפוּ֙ אֶת־הַשְּׂלָ֔ו הַמַּמְעִ֕יט אָסַ֖ף עֲשָׂרָ֣ה חֳמָרִ֑ים וַיִּשְׁטְח֤וּ לָהֶם֙ שָׁט֔וֹחַ סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶֽה:
[לג] הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֙נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהוָה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהוָה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד:
[לד] וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי־שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת־הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים:
[לה] מִקִּבְר֧וֹת הַֽתַּאֲוָ֛ה נָסְע֥וּ הָעָ֖ם חֲצֵר֑וֹת וַיִּהְי֖וּ בַּחֲצֵרֽוֹת: פ

פרק יא
(א) כמתאוננים - כאוננים על מת; היו קצרי רוח ומתאבלים , על שהיה רוצה הקדוש ברוך הוא להכניסם לארץ ויבאו למלחמה; כי היו יריאים ומקטני אמנה (ע"פ ערכין טו , א). בקצה המחנה - והיו יריאים שמא תתפשט על כל המחנה. (ב) ותשקע האש - וכבתה ולא פשטה. (ה) אשר נאכל במצרים חנם - לפי שלא יאמרו להם: במצרים הייתם אוכלים בדמים , וכאן אתם אוכלים המן בלא שום דמים! לכך אמרו: חנם. ושמא במצרים , שהיה היאור משקה כגן הירק (ראה דב' יא , י) , היו אילו דברים בהפקר?! דגה - 'קיישונינא בלעז , כמו "וידגו" (בר' מח , טז); ומפרש איזו דגה: הקישואין והאבטיחים. ועתה מפרש למה שואלין אילו מינין. כי על כל הבשר אין צריך ליתן טעם למה שואלין , כי דבר חמור לאוכליו; אבל אילו המינין מפרש למה היו שואלין , ואומר: (ו) בלתי אל המן עינינו - ואין לנו שום ליפתן עמו. (ח) והוא כטעם לשד השמן - שהוא נדוך ומבושל; ובפרשת 'ויהי בשלח פרעה' אומר שהוא "כצפיחית בדבש" (שמ' טז , לא) , וזהו כשאינו מבושל. בין זה ובין זה מתוק הוא , וצריך קיהוי , כמו שעושין לבשר שָמן: חרדל ושומים; לפיכך היו שואלין בצלים ושומים וכל כי הני (ראה לעיל , ה). ואינו אלא נפש רעה , דאפילו לדבריהם , מאחר שלא מוציאין שום דבר לא למאכל ולא לבגדים , כדכתיב "שמלתך לא בלתה מעליך" (דב' ח , ד) - ואֵילו דבר קל הוא , שהרי עמהם כסף וזהב ומקנה רב - אף דבר היורד מן השמים אינו צריך תבלין , כי הקדוש ברוך הוא אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ואין דבר תענוג בעולם כמו המן , והמן יורד מן השמים. (ט) וברדת הטל על המחנה - וב'ויהי בשלח' כתיב "ותעל שכבת הטל" (שמ' טז , יד)? שהיה בין שני טלים: טל מלמעלה וטל מלמטה , כמונח בקופסא , דרך כבוד. ופירש כאן קצת העניין להודיע דשלא כדין היו מתרעמין. (י) בכה למשפחותיו איש פתח (בנוסחנו: לפתח) אהלו - שהיו בני המשפחה נוטים אהליהם בשכונה אחת , והיו יוצאים לפתח אהליהם ובוכים זה כנגד זה. (יב) כי תאמר אלי שאיהו בחיקך - כי לולי שאמרת לי ואין לעבור על מצותיך - הייתי בורח והולך לי; אבל מצותיך - היא אסרתני. (טו) ואל אראה ברעתי - כי מוטב לי למות בידך ולא להיות מתנונה והולך בידם. (טז) והתיצבו שם עמך - משום שכינה , שיהיו קרובים לשכינה. (יז) ואצלתי מן הרוח אשר עליך - איני רוצה לתת להם רוח אחר אלא משלך , כדי שיהיו טפלין לך. (יח-יט) לא יום אחד - בלבד תאכלו. כי בכיתם לפני יי' - כלומר: לא מפני שאתם צריכין , אלא שבכיתם כתינוק , 'גריוש' בלעז. (כ) עד אשר יצא מאפכם - כמו חרדל חזק , על אשר שאלתם טיבול של קיהוי , כמו שומים ובצלים (ראה לעיל , ה). כי מאסתם את יי' אשר בקרבכם - שאמרתם: "כי טוב לנו במצרים" (לעיל , יח). אילו לא הייתה לכם שום טובה אלא השכינה ביניכם - דיי! (כא) ויאמר משה שש מאות אלף - הכי קאמר: איזה בשר תספיק להם? שאם אמרת 'הנני ממטיר לכם בשר מן השמים' , כמו שאמרת במן (ראה שמ' טז , ד) , לא הייתי תוהא; אי אמרת 'אביא להם בהמות וחיות' - אינו תימא , כי ידעתי כי כל תוכל (ע"פ איוב מב , ב); אבל אתה אומר: בשר אתן להם - משמע , שהבשר כבר בעולם; והיכן הבשר בעולם , שיספיק להם?! ולכך לא הקפיד המקום , שהרי לא אמר שלא יוכל , אלא תמה , היכן הוא בעולם. (כג) וענה לו הקדוש ברוך הוא: היד יי' תקצר - גם בארץ יש לי הרבה בריות שאין אתה יודע! (כו) וישארו שני אנשים במחנה - איכא למאן דאמר (ראה סנה' יז , א): במחנה נשארו , שידעו שהקדוש ברוך הוא צוה שבעים (ראה לעיל , טז) , ומשה בירר שבעים ושנים , שלקח ששה מכל שבט. אמרו: אין אנו ראוים לאותו גדולה; הוצא השבעים אל האוהל , ולא תצטרך לגורל , ולא יהיה בושת לאותן שיטלו חָלָק. ולפי שמיעטו עצמן , הוסיף הקדוש ברוך הוא גדולה על גדולתן; שהאחרים נתנבאו ופסקו , שבאה נבואתן מכחו של משה; והם נתנבאו ולא פסקו , שבאה נבואתן מהקדוש ברוך הוא. והמה בכתובים - בכתב שנכתבו שם השבעים ושנים זקנים כשנקבו בשמות (ע"פ במ' א , יז) לבא אל הגורל. ואיכא למאן דאמר: בקלפי נשארו. שכשראו שנים מן הזקנים שנטלו חָלָק , אמרו: עתה יתביישו! ולא רצו ליטול פתקיהם , אלא אמרו: אין אנו ראוים לאותה גדולה; יהיו אילו שנים במקומינו. והלכו להם , ולא יצאו האהלה - להתנבאות; וזהו: והמה בכתובים - שבפתקיהם היה כתוב 'זקן' , שכבר נִטְלו ה'חלקים'. (כח) משרת משה מבחוריו - מנערותיו. אדני משה כלאם - שנבאו בלא רשותך. (לא) כדרך יום כה וכדרך יום כה - כפי הנראה בעיני: חבורת השליו היתה מהלך שני ימים ושלוש פרסאות אורך , ומהלך שני ימים ושלוש פרסאות רוחב , כמין טבלא עגולה או מרובעת , והיו מעופפין חבורה על חבורה , שהייתה על החבורה התחתונה אחרת כמותה על גבה , מעופפת עליה , נוגעת ואינה נוגעת , ועל השנייה שלישית , ועל השלישית רביעית , עד שהיה עוביין אמתיים; וזהו כאמתיים על פני הארץ - עוביין אמתיים , בין השמים ובין הארץ. ודרך זה היו מעופפין עד שבאו על המחנה , וכסו כל המחנה; ועברו המחנה מהלך יום אחד , והיה המחנה כנגד אמצעיתם , שהיה שלוש פרסאות , כמו שאמרו רבותינו (ראה מכיל' בשלח ויסע ג). וכן כתיב שכסו כל המחנה , כדכתיב "ותעל השליו ותכס את המחנה" (שמ' טז , יג). וכדרך יום כה סביבות המחנה - שהיה כדרך יום אחד למזרח ולמערב , וכן לצפון ולדרום , כמו שפירשתי. (לב) עשרה חמרים - 'חומר' ו'כור' - אחד הוא; וכור - שלושים סאין , ועשר חומרים - שלש מאות סאין , והם עשר סאין ליום. שלשים - לממעיט. וישטחו להם שטוח - ששטחו להם חרמים לצודם , כי היו מעופפין בגובה. ולשון 'שטיחה' שייך בחרמים , כדכתיב "משטח חרמים תהיה בתוך הים" (יח' כו , ה) , גבי צור.