מאגר הכתר דברים פרק יב עם פירוש רמב"ן

פרק יב
(ג-ד) לא תעשון כן ליי' אלהיכם - להקטיר לשמים בכל מקום , כי אם במקום אשר יבחר (ראה להלן , ה). דבר אחר: ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם - לא תעשון כן: אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן אחת מן המזבח או מן העזרה. אמר רבי ישמעאל: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין למזבחות?! אלא שלא יעשו כמעשיהם , ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם ליחרב; לשון רבנו שלמה. ודברי רבי ישמעאל סמך של אגדה הם (? ראה ספ"ד סא). אבל הכתוב - כדעת רבותינו: אזהרה הוא למוחק את השם; ומפורש במסכת מכות (כב , א): והא איכא מוחק את השם דלקי , ואזהרתיה מהכא: לא תעשון כן ליי' אלהיכם. ולשון סיפרי (ספ"ד סא): מניין לנותץ אבן אחת וכו'; רבי ישמעאל אומר: מניין למוחק אות אחת מן השם שעובר ב'לא תעשה'? שנאמר: ואבדתם את שמם לא תעשון כן; רבן גמליאל ברבי אומר: וכי תעלה על דעתך וכו'. ודברי רבי ישמעאל אינם במחלוקת , אבל הם ביאור , כי מוחק את השם כנותץ אבן מן המזבח. ואם כן יהיה פירוש הכתוב: ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם מן המקום ההוא , ולא תעשון כן ליי' אלהיכם , לנתוץ מזבחו ולאבד את שמו , אבל תנו כבוד לשמו ולמזבחו; ואל המקום אשר יבחר לשום שם מזבח , לשמו תדרשו ותביאו עולותיכם לפניו (ראה להלן , ה - ו). (ה) וטעם לשכנו תדרשו - שתלכו מארץ מרחקים (ע"פ יש' לג , יז) ותשאלו: אנה דרך בית השם? ותאמרו איש אל רעהו: "לכו ונעלה אל הר יי' אל בית אלהי יעקב" (יש' ב , ג) , כלשון "ציון ישאלו דרך הנה פניהם" (יר' נ , ה). ובסיפרי (ספ"ד סב): תדרשו - דרוֹש על פי נביא; יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר: לשכנו תדרשו ובאת שמה: דרוש ומצא ואחר כך יאמר לך נביא. וכן אתה מוצא בדוד וכו'. ועל דרך האמת: לשכנו תדרשו - לכבודו תדרשו , ובאת שמה - לראות את פני האדון יי' אלהי ישראל (שמ' לד , כג); וממנו אומרים חכמים: 'שכינה'. (ו) מעשרותיכם - מעשר בהמה ומעשר שני , לאכול לפנים מן המחיצה. ואת תרומת ידכם - אלו הבּכּורים , שנאמר "ולקח הכהן הטנא מידך" (דב' כו , ד); לשון רבנו שלמה כדברי רבותינו (ראה ספ"ד סג). ועל דרך הפשט , יזכיר הכתוב העולות והזבחים שחייב לאכלם שם במחיצה לפני השם , והזכיר גם כן שיביא שם המעשר והתרומה , שיתן אותם לכהנים וללוים משרתי המקדש וישמחו גם הם עמכם ועם בתיכם , כענין שנאמר "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר יי' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מל' ג , י). וכן יסדו בבית שני בתרומה ובתרומת המעשר שיביאום למקדש , שנאמר "ואת ראשית עריסותינו ותרומותינו ופרי כל עץ תירוש ויצהר נביא לכהנים אל לשכות בית אלהינו" (נחמ' י , לח) , ונאמר "לבית אלהינו אל הלשכות לבית האוצר" (שם , לט). וטעם תרומת ידכם - מפני שהתרומה , לא נתנה בה התורה שיעור , אבל היא כאשר תרים ידו. וכן מה שאמר "לא תוכל לאכול בשעריך" (להלן , יז) - יזהיר על הישראלי שלא יאכל בשעריו המעשר והבכורות והנדרים והתרומה. וחזר והפריש ביניהם: "כי אם לפני יי'... תאכלנו אתה ובנך ובתך" (להלן , יח) - הנאכל לכם; "והלוי אשר בשעריך" (שם) יאכל שם בשערים הראוי אליו , כמו שנאמר בהם "ואכלתם אותו בכל מקום" (במ' יח , לא); ויקצר הכתוב בדברים המפורשים במקום אחר. ואני סובר בפשוטו של מקרא זה , כי תרומת ידכם - מה שירים אדם ליי' מכספו ומזהבו לעשות אותו קרבן עולה או זבח. והזכיר בקרבן שלשת מינים: הנדרים , אשר הם: 'הרי עלי קרבן שור או כשב או עז'; והנדבה , אשר יאמר בשור ושה: 'הרי זו עולה ואביא אותה למקדש'; והתרומה , אשר ירים מכל אשר לו כסף או זהב , או שהביא בהמתו חולין לעזרה , ויאמר לכהנים: 'הרי זו מידי לשם'; והוא מלשון "כל מרים תרומת כסף ונחשת הביאו את תרומת יי'" (שמ' לה , כד); וכן "כל תרומֹת הקדשים אשר ירימו בני ישראל ליי'" (במ' יח , יט) - קרבנות הם. וכך אמר בשקלים "מחצית השקל תרומה ליי'" (שמ' ל , יג) , והם לקרבנות; כי כל מה שירים אדם ליי' מכל אשר לו (ע"פ וי' כז , כח) , בין לקרבנות בין לבדק הבית , כענין "ויקחו לי תרומה" (שמ' כה , ב) , בין לכהנים משרתי יי' (ע"פ יואל ב , יז) - הכל יקרא 'תרומה' , כענין שכתוב במכס "ונתת לאלעזר הכהן תרומת יי'" (במ' לא , כט) - והיו חולין גמורין בידו; וכן "ואשקלה להם את הכסף ואת הזהב ואת הכלים תרומת בית אלהינו ההרימו המלך ויועציו" (עז' ח , כה). ולא אמר הכתוב 'תרומותיכם' , שלא נטעה בתרומת הכהנים , אבל אמר תרומת ידכם - מה שתרימו ברצונכם מן הבא בידכם. והנה כל הנזכרים בכאן חייבים במחיצה , כי פירוש מעשרותיכם - מעשר בהמה ומעשר שני הנאכלים לפני השם; כי מעשר ראשון , מעשר הלוים ומעשר עני - להם הוא. (ח-ט) לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה - אמר רבי אברהם בדרך הפשט , כי פירשו בו: בעבור שהיו נוסעים ממסע אל מסע , ויקריב עולה במסע שירצה , ויש מי שיתן בכור צאנו ויש מי שלא יתן , כי המצוה תלויה בארץ. ואין זאת דעתי; רק טעמו , שלא היו כולם יראי השם , ובעבור שאמר אנחנו , כי מצות רבות בעולות תלויות בארץ. זה לשונו. ואיננו נכון; שאין מדרך הפרשה שידבר בתוכחות , ויאמר להם עתה שאינם עושים מצות השם , ואיש כל הישר בעיניו יעשה. ואיך יאמר משה רבינו: אנחנו עושים בעברות? חלילה חלילה! אבל היה ראוי שיאמר: לא תעשו ככל אשר עשיתם עד היום איש כל הישר בעיניו. ומה טעם לכלול עם העברות המצות התלויות בארץ? אבל פירוש הכתוב , כי ישראל נצטוו במדבר לזבוח כל בקרם וצאנם שלמים לפני המשכן (ראה וי' יז , ג - ו) , אבל באי זה מקום שיהיה המשכן יעשה אותם. ואם לא ירצה לאכול שור ושה , לא יתחייב להביא קרבן כלל. וגם כן אינו חייב להביא בכורות ולא מעשר בהמה ומעשר שני. והנה לא יבא בחיוב למשכן כלל , ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא שם. וכן אחרי זריקת הדם והֶקטר החֵלב בשלמים יאכל אותם במדבר בכל מקום שירצה , כי לא נתן בהם הכתוב מחיצה; אבל אוכלים אותם במחנה וחוץ למחנה. והנה אין להם בכל ענין הקרבנות חובה , רק איש הישר בעיניו. על כן צוה בכאן , כי אחרי המנוחה והנחלה לא יעשו כן , אבל יבאו בחובה למקום ידוע ומיוחד נבחר מהשם , ויביאו שם הזבחים והמעשרות והבכורות (ראה להלן , יא) ויאכלום שם במחיצה לפני השם (ראה להלן , יח). ומה שאמרו רבותינו בדבר הנידר והנִדב שקרב בבמה , ושאין נידר ונִדב שאינו קרב בבמה - מדרש מייתור המקרא , כמו שהוא מפורש בפרק בתרא דזבחים (ראה זבחים קיז , א - ב). (כ) כי ירחיב יי' אלהיך את גבלך - אין טעם הרחבה זאת כאותה שיאמר "ואם ירחיב יי' אלהיך את גבולך" וגו' "ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה" (דב' יט , ח - ט) , שאם כן לא היה בשר תאוה מותר בבואם לארץ. אבל שם נאמר "כי יכרית יי' אלהיך את הגוים האלה (בנוסחנו ללא 'האלה') אשר יי' אלהיך נותן לך את ארצם" (שם , א) , והם שבעת הגוים אשר יזכיר בכל מקום , ואז נבדיל שלש ערים ― וכן עשה יהושע (ראה יהו' כ) ― ואחר כך אמר "ואם ירחיב יי' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר נשבע (בנוסחנו: דבר) לתת לאבותיך" (דב' יט , ח) , וזה ירמוז לעשר העממים שנתנו לאברהם (ראה בר' טו , יט - כא). אבל כאן אמר כאשר דבר לך , והם הגוים האלה אשר יי' אלהיך נותן לך את ארצם; כי מיד לאחר שכבשו וחלקו הותר להם בשר תאוה. ואין טעם "כי ירחק ממך המקום" (להלן , כא) - שיהיה מותר בהרחק המקום בלבד , שאם כן יהיו יושבי ירושלם אסורים בבשר תאוה; אבל עִם כלל ישראל ידבר , ויאמר להם , כי כאשר ירחיב השם את גבולכם ולא תהיו כולכם יושבים סביב משכן השם כאשר אתם היום במדבר , יהיה לכם בשר החולין מותר , כי אי איפשר שתלכו כולכם ממקום רחוק אל המקום אשר יבחר השם , ותזבחו זבחים שלָמים כל מה שתאכלו. (כא) וטעם וזבחת... כאשר צויתיך - על דעת רבותינו (חולין כח , א): כאשר צויתיך על פה מהלכה למשה מסיני; מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. ודע , כי 'שחיטה' בלשון הקדש הוא הכורת סימני הצואר; ואל תחוש בעבור שאמר "וישחטם במדבר" (במ' יד , טז) , כי היא מליצה , שזבח אותם כצאן. והנה צוה בקרבנות "ושחט" (וי' א , ה) , "ושחטו" (שמ' יב , ו) , שהוא בסימני הצואר. והנה , מתחלה צוה שיהיה כל מה שהם אוכלים - שלָמים , והם שחוטים כמשפט הקרבנות; ועתה , כשבא להתיר בשר חולין , אמר: וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך - בהיותם קרבנות , ותאכל אותם חולין בכל אות נפשך; לומר , שיתירם חולין בכל מקום , ובלבד שיהיו זבוחים כאשר צוה מתחלה בהיותם כולם קרבנות. וזהו פשוטו של מקרא זה על הנכון. ושמא גם רבותינו נתכונו לזה , שאמרו בסיפרי (ספ"ד עה): כאשר צויתיך - מה קדשים בשחיטה אף חולין בשחיטה. והנה מצות השחיטה מפורשת בכאן , ומבוארת מדברי רבותינו בקבלה. (כב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו - הוא כמו שיפרש: הטמא והטהור יחדו; כי מפני שצוה במדבר שלא יאכלו בקר וצאן , רק בזבחי שלמים , ומוזהר בהם כי "הנפש אשר תאכל מזבח השלמים אשר ליי' וטומאתו עליו ונכרתה" (וי' ז , כ) , אמר בכאן (לעיל , כא) שיאכל בכל אות נפשו בחולין , ושיאכלנו עם הטמא בקערה אחת , כאשר הם אוכלים במדבר הצבי והאיל , שאינו קרב על המזבח. ואין הטעם ב"כצבי וכאיל" (לעיל , טו) - שיאכל חֵלב החולין , כאשר יאכל חלב הצבי והאיל! כי לא יזכיר , רק האיכות: בענין שאתם אוכלים הצבי והאיל , תאכלו הבשר אשר תזבחו בכל מקום; ולא אמר: כל אשר יאכל בצבי ובאיל יאכל בו. ולכך יפרש בכל מקום "הטמא והטהור יחדו יאכלנו כצבי וכאיל" (ראה דב' טו , כב) , ולא יאמר בשום מקום 'יאכלנו כצבי וכאיל' בלבד , כדי שלא יהא גם החלב בכלל. וטעם אך - אזהרה: מפני כי מתחלה היה אסור לאכול , רק שלמים השחוטים במשכן , ועתה כשהתיר לשחוט ולאכול בשעריך בכל אות נפשך (ראה לעיל , כ - כא) יהיה במשמע שיאכל אפילו חולין וגם קדשים כאשר בראשונה , שיקריבם שם בבמה! ועל כן הזהיר: אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו - שלא תקריב ממנו לא חלב ולא דם , ולא תנהג בהם דרך קדשים ולא תזהיר מהם הטמאים כלל. והוצרך להזכיר "רק הדם לא תאכלו" (לעיל , טז וראה להלן , כג) - מפני שאמר באיסור הדם "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם" (וי' יז , יא) , והיה במשמע הזה שהדם שאינו מכפר בבהמה לא יאסר; על כן הוצרך לאסרו בבאור. אבל בחֵלב לא הזכיר באיסורו כן , ואין כל הקרב מן האמורין אסור , ולא כל שאינו קרב מותר , כאשר כתבתי במקומו (וי' ג , ט). ועוד , כי כיון שצוה בכאן שנשחוט , והזהיר שנאכל באיכות הצבי והאיל , היה במשמע שנכסה הדם כאשר צונו בצבי ובאיל (ראה וי' יז , יג) , ועל כל פנים הוצרך להתיר שנשפוך דמם כמים בלא כסוי , וזה טעם "על הארץ" (לעיל , טז ולהלן , כד) - לא 'בארץ' , שיכסנו בעפר; וכיון שהוצרך להזכיר התר הדם , הקדים לבאר איסורו. ועוד נתירא הכתוב שלא ידונו בדם , בעבור כי במדבר , בעת שהיו כל בקרם וצאנם שלָמים , היה הבשר אסור עד שיזרוק הדם על המזבח , כי כן הדין בקרבנות , והנה הדם בהם מעכב באכילת הבשר; וצוה מן הצבי והאיל , בעבור שאינם קרֵבים , שנכסה את דמם בעפר (ראה וי' יז , יג) , וכן מן העוף (ראה שם) , בעבור שאין העוף קרב לשלמים. ואם כן , היה מחויב בבקר של בשר תאוה שנכסה אותו או שיאכלנו עם הבשר בנחירה , ולא יראה על פני השדה; כי ראוי היה שיהא מותר לאכלו בפני עצמו ממה שישפכנו על הארץ , שלא יזבחו את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם (ראה וי' יז , ז). על כן אמר , שיזבח הבקר והצאן (ראה לעיל , כא) , ולא יאכל הדם עם הבשר בנחירה או באבר מן החי , וישפוך הדם על הארץ ולא יחוש לו; אבל לא יאכלנו , לא בפני עצמו ולא עם הבשר. ומן הטעם הזה הוצרך להזכיר כן פעם אחרת בבכור בעל מום (ראה דב' טו , כג) - מפני שהיה מתחלה הדם למזבח , והוצרך עתה לומר , כשהוא בעל מום , שלא ינהגו קדושה בדמו וגם לא היתר , אבל ישפכנו כמים ולא יאכלנו. והנראה בעיני בטעם הענין הזה , כי מתחלה , בהיותם במדבר ילל ישימון (ע"פ דב' לב , י) ושעירים ירקדו שם (ע"פ יש' יג , כא) , והיו כולם יוצאי מצרים הרגילים בהם , אסר להֵראות הדם על פני השדה , ולזבוח כלל , רק לפני משכן יי' (ראה וי' יז , ד - ה) , להרחיק אותם מן החטא ההוא; אבל בבואם לארץ והוצרך להתיר בשר תאוה מפני הרחק המקום , לא חשש אם ישפכו בביתם דם הבקר והצאן על הארץ. אבל בדם החיה והעוף אשר יצוד בשדה וביער , והמנהג לשחטם שם ולהביאם שחוטים אל הבית , השאיר המצוה כאשר היתה לכסות דמם בעפר (ראה שם , יג) , שלא יקריבנו לשעירים (ראה שם , ז). (כג-כה) ומדרש רבותינו (ראה ספ"ד עו) ברק חזק לבלתי אכול הדם ולא תאכלנו למען ייטב לך - מדרש יפה ונאות ללשון הכתוב , שהיו להוטים אחריו מאד , על כן הוצרך לכל האזהרות האלה. [(תוספת רמב"ן עצמו:) וכל שכן שהוצרך להזכיר איסורו אע"פ שלא הזכיר איסור החלב. ובאמת שדבר רבותינו זה מספיק לטעם רבוי האזהרות שהכתוב מזהיר ממנו , אבל הלשון שאמר רק חזק לבלתי אכול הדם אינו מתישב לי בכל זה , כי מה חוזק ואומץ יש בהזהר מן הדם? והראוי שיאמר לחומרו: השמר לך לבלתי אכול הדם! ומצינו לשון 'חוזק' במצות , שאמר הקדוש ברוך הוא ליהושע: "רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי" (יהו' א , ז) , וכן אמר יהושע לישראל: "וחזקתם מאד לשמור ולעשות ככל הכתוב בתורת משה" (ראה יהו' כג , ו) - וזה במצות כולן , ו"לשמור" ירמוז ל'לא תעשה' ו"לעשות" ירמוז למצות 'עשה'; אבל במצוה אחת לא נמצא כן. ומה צורך לחיזוק ב'שב ואל תעשה' ממצות 'לא תעשה' אחת? אבל נראה לי , כי הזכיר בה 'חיזוק' מפני הענין אשר ממנו דבקו בדם במצרים , כי היו זובחים את זבחיהם לשעירים תמיד , כמו שכתוב "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם" (וי' יז , ז) , וכתיב "יזבחו לשדים לא אלוה" (דב' לב , יז) , והיתה העבודה ההיא באכילה מן הדם; כי היו מקבצים הדם לשדים , והם אוכלים עליו וממנו , כאלו הם קרואים לשדים לאכול על שולחן השדים ההם , ומתחברים עמהם; וכבר הוזכר זה בספר 'מורה הנבוכים' (ג , מו). ולא שיהיה זה עיקר טעם איסור הדם , כי הכתוב מפרש טעמו: "כי הדם הוא הנפש" , כאשר בסדר 'אחרי מות' (וי' יז , יא); אבל מזה היו שטופים בו ורדופין אחריו מאד. והנה היו מתנבאים בו ומגידים עתידות; ולכך בא הכתוב והזהיר שאם ישמע מאוכלי הדם דבר עתיד , ובא האות והמופת (ע"פ דב' יג , ב) - אל יפתה לבו , אבל יחזיק בתומתו (ע"פ איוב ב , ג) ובאמונת השם ואל יאכל מן הדם בשום ענין , ואל ינסה המעשה ההוא (ראה דב' יג , ט) , מדבריהם לא יירא ומפניהם לא יחת (ע"פ יח' ב , ו) , כי הבל המה , מעשה תעתועים (ע"פ יר' י , טו). הזהיר בכאן כענין המוזהר בנביא השקר מפני הטעאתו.] (כח) שמור ושמעת את כל הדברים האלה - לא הזכיר בכאן 'חקים ומשפטים' (ראה דב' ד , ה) או 'עדותיו ומצותיו' , אבל אמר: את כל הדברים , להכניס בשמירה הזאת גם הטוב והיושר , כאשר פירשתי בסדר 'ואתחנן' (דב' ו , יח). (ל-לא) השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך - אחר שתראה שאשמידם , מיד יש לתת לב: מפני מה נשתמדו אלו? - מפני מעשים מקולקלים שבידיהם; אף אתה לא תעשה כן , שלא יבאו אחרים וישמידוך; לשון רבנו שלמה. ואם כן , יהיה זה אזהרה והתראה מלעבוד עבודה זרה. וכן כתב: איכה יעבדו - לפי שלא ענש על עבודה זרה אלא על זבוח וקטור ונסוך והשתחואה , כמו שכתוב "בלתי ליי' לבדו" (שמ' כב , יט) - דברים הנעשים לגבוה , בא ולמדך כאן , שאם דרכה של עבודה זרה לעבדה בדבר אחר , כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס , שהיא עבודתו , חייב; וחייב על זבוח וקטור ונסוך והשתחואה אפילו שלא כדרכה. וזה איננו נכון , כי הכתוב אמר: לא תעשה כן ליי' אלהיך - אם כן אינה אזהרה בעבודה לאלהיהם , רק שלא לעבוד השם הנכבד בעבודתם , כאשר נתן הטעם: כי כל תועבת יי' אשר שנא וגו'. אבל פירוש הפרשה , כי עד הנה צוה פעמים רבות כי בבֹאנו אל הארץ נעקור עבודה זרה ומשמשיה ונאבד את שמם , וצוה שנעשה זה כאשר אנחנו יורשים אותה , מיד. ועתה אמר , כי כאשר יכרית השם הגוים ההם מפנינו וישתכח שם עבודה זרה מן הארץ ונשב בארצם לבטח (ראה לעיל , כט) , לא נחשב בלבנו: הנה הכרית השם מפנינו עובדי אלהים אחרים בעבור שהיו עושים כבוד ועבודה שלימה למעשה ידי אדם , עץ ואבן; ואין ראוי לתת כבודו לאחר ותהלתו לפסילים (ע"פ יש' מב , ח) , כי כן אסר זבוח וקטור ונסוך והשתחואה בלתי ליי' לבדו. והנהוג במלכים , כי המתהדר בכבודם לתת עטרה בראשו או ללבוש לבוש מלכות כהם , אחת דתו להמית (ע"פ אס' ד , יא); אם כן , אני אעשה לשם הנכבד כאשר היו הגוים עושים לאלהיהם , וייטב לפניו. והזהיר: לא תעשה כן , כי הדברים המתועבים לפניו היו עושים לאלהיהם. ולא אסרם מפני המעשה , שיהיה נכבד וראוי לעשותו לפני השם לבדו , רק מפני הכונה שהיתה בהם לעבודת אלהות , כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם , שהוא דבר מתועב לפני השם לשפוך דם נקי (ע"פ יש' נט , ז) , ואף כי להיות אכזרי על פרי בטן לא ירחמו (ע"פ יש' יג , יח). ועל כן אמר "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם" וגו' (דב' יג , א) - להזהיר על מעשה הקרבנות ועבודת המקדש , שלא תוסף עליו ולא תגרע ממנו (ראה שם); וזה ענין הפרשה הזאת באמת. אבל רבותינו (ראה סנה' ס , ב) שלמדו מכאן לעובד עבודה זרה כדרכה שחייב עליה לעולם , אפילו פוער עצמו לפעור - מפני שהזכיר הכתוב איכה יעבדו , ללמד , כי תקָרא 'עבודה' באיכות ההוא , ויהיה בכלל "לא תעבדם" (שמ' כ , ה); אבל אם יזרוק אבן לפעור , או אפילו דרך כבוד שיחבק וירבץ לפניו , אינו חייב מיתה. ועל דרך הפשט: הזהיר בראש הסדר "לא תעשון כן ליי' אלהיכם" (לעיל , ד) - לעבדו כאלהי העמים על ההרים הרמים (ראה לעיל , ב) בקרבנותיו , ועתה בפרשה הזאת הזהיר: לא תעשה כן ליי' אלהיך - לעבדו במקדשו בעבודות שלהם.