פרק יג
[א]
אֵ֣ת
כָּל־הַדָּבָ֗ר
אֲשֶׁ֤ר
אָֽנֹכִי֙
מְצַוֶּ֣ה
אֶתְכֶ֔ם
אֹת֥וֹ
תִשְׁמְר֖וּ
לַעֲשׂ֑וֹת
לֹא־תֹסֵ֣ף
עָלָ֔יו
וְלֹ֥א
תִגְרַ֖ע
מִמֶּֽנּוּ:
פ
[ב]
כִּֽי־יָק֤וּם
בְּקִרְבְּךָ֙
נָבִ֔יא
א֖וֹ
חֹלֵ֣ם
חֲל֑וֹם
וְנָתַ֥ן
אֵלֶ֛יךָ
א֖וֹת
א֥וֹ
מוֹפֵֽת:
[ג]
וּבָ֤א
הָאוֹת֙
וְהַמּוֹפֵ֔ת
אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר
אֵלֶ֖יךָ
לֵאמֹ֑ר
נֵלְכָ֞ה
אַחֲרֵ֨י
אֱלֹהִ֧ים
אֲחֵרִ֛ים
אֲשֶׁ֥ר
לֹֽא־יְדַעְתָּ֖ם
וְנָעָבְדֵֽם:
[ד]
לֹ֣א
תִשְׁמַ֗ע
אֶל־דִּבְרֵי֙
הַנָּבִ֣יא
הַה֔וּא
א֛וֹ
אֶל־חוֹלֵ֥ם
הַחֲל֖וֹם
הַה֑וּא
כִּ֣י
מְנַסֶּ֞ה
יְהוָ֤ה
אֱלֹֽהֵיכֶם֙
אֶתְכֶ֔ם
לָדַ֗עַת
הֲיִשְׁכֶ֤ם
אֹֽהֲבִים֙
אֶת־יְהוָ֣ה
אֱלֹהֵיכֶ֔ם
בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם
וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם:
[ה]
אַחֲרֵ֨י
יְהוָ֧ה
אֱלֹהֵיכֶ֛ם
תֵּלֵ֖כוּ
וְאֹת֣וֹ
תִירָ֑אוּ
וְאֶת־מִצְוֺתָ֤יו
תִּשְׁמֹ֙רוּ֙
וּבְקֹל֣וֹ
תִשְׁמָ֔עוּ
וְאֹת֥וֹ
תַעֲבֹ֖דוּ
וּב֥וֹ
תִדְבָּקֽוּן:
[ו]
וְהַנָּבִ֣יא
הַה֡וּא
א֣וֹ
חֹלֵם֩
הַחֲל֨וֹם
הַה֜וּא
יוּמָ֗ת
כִּ֣י
דִבֶּר־סָ֠רָה
עַל־יְהוָ֨ה
אֱלֹהֵיכֶ֜ם
הַמּוֹצִ֥יא
אֶתְכֶ֣ם׀
מֵאֶ֣רֶץ
מִצְרַ֗יִם
וְהַפֹּֽדְךָ֙
מִבֵּ֣ית
עֲבָדִ֔ים
לְהַדִּֽיחֲךָ֙
מִן־הַדֶּ֔רֶךְ
אֲשֶׁ֧ר
צִוְּךָ֛
יְהוָ֥ה
אֱלֹהֶ֖יךָ
לָלֶ֣כֶת
בָּ֑הּ
וּבִעַרְתָּ֥
הָרָ֖ע
מִקִּרְבֶּֽךָ:
ס
[ז]
כִּ֣י
יְסִֽיתְךָ֡
אָחִ֣יךָ
בֶן־אִ֠מֶּךָ
אֽוֹ־בִנְךָ֨
אֽוֹ־בִתְּךָ֜
א֣וֹ׀
אֵ֣שֶׁת
חֵיקֶ֗ךָ
א֧וֹ
רֵעֲךָ֛
אֲשֶׁ֥ר
כְּנַפְשְׁךָ֖
בַּסֵּ֣תֶר
לֵאמֹ֑ר
נֵלְכָ֗ה
וְנַֽעַבְדָה֙
אֱלֹהִ֣ים
אֲחֵרִ֔ים
אֲשֶׁר֙
לֹ֣א
יָדַ֔עְתָּ
אַתָּ֖ה
וַאֲבֹתֶֽיךָ:
[ח]
מֵאֱלֹהֵ֣י
הָעַמִּ֗ים
אֲשֶׁר֙
סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם
הַקְּרֹבִ֣ים
אֵלֶ֔יךָ
א֖וֹ
הָרְחֹקִ֣ים
מִמֶּ֑ךָּ
מִקְצֵ֥ה
הָאָ֖רֶץ
וְעַד־קְצֵ֥ה
הָאָֽרֶץ:
[ט]
לֹא־תֹאבֶ֣ה
ל֔וֹ
וְלֹ֥א
תִשְׁמַ֖ע
אֵלָ֑יו
וְלֹא־תָח֤וֹס
עֵֽינְךָ֙
עָלָ֔יו
וְלֹא־תַחְמֹ֥ל
וְלֹֽא־תְכַסֶּ֖ה
עָלָֽיו:
[י]
כִּ֤י
הָרֹג֙
תַּהַרְגֶ֔נּוּ
יָ֥דְךָ֛
תִּֽהְיֶה־בּ֥וֹ
בָרִֽאשׁוֹנָ֖ה
לַהֲמִית֑וֹ
וְיַ֥ד
כָּל־הָעָ֖ם
בָּאַחֲרֹנָֽה:
[יא]
וּסְקַלְתּ֥וֹ
בָאֲבָנִ֖ים
וָמֵ֑ת
כִּ֣י
בִקֵּ֗שׁ
לְהַדִּֽיחֲךָ֙
מֵעַל֙
יְהוָ֣ה
אֱלֹהֶ֔יךָ
הַמּוֹצִיאֲךָ֛
מֵאֶ֥רֶץ
מִצְרַ֖יִם
מִבֵּ֥ית
עֲבָדִֽים:
[יב]
וְכָ֨ל־יִשְׂרָאֵ֔ל
יִשְׁמְע֖וּ
וְיִֽרָא֑וּן
וְלֹא־יוֹסִ֣פוּ
לַעֲשׂ֗וֹת
כַּדָּבָ֥ר
הָרָ֛ע
הַזֶּ֖ה
בְּקִרְבֶּֽךָ:
ס
[יג]
כִּֽי־תִשְׁמַ֞ע
בְּאַחַ֣ת
עָרֶ֗יךָ
אֲשֶׁר֩
יְהוָ֨ה
אֱלֹהֶ֜יךָ
נֹתֵ֥ן
לְךָ֛
לָשֶׁ֥בֶת
שָׁ֖ם
לֵאמֹֽר:
[יד]
יָצְא֞וּ
אֲנָשִׁ֤ים
בְּנֵֽי־בְלִיַּ֙עַל֙
מִקִּרְבֶּ֔ךָ
וַיַּדִּ֛יחוּ
אֶת־יֹשְׁבֵ֥י
עִירָ֖ם
לֵאמֹ֑ר
נֵלְכָ֗ה
וְנַעַבְדָ֛ה
אֱלֹהִ֥ים
אֲחֵרִ֖ים
אֲשֶׁ֥ר
לֹא־יְדַעְתֶּֽם:
[טו]
וְדָרַשְׁתָּ֧
וְחָקַרְתָּ֛
וְשָׁאַלְתָּ֖
הֵיטֵ֑ב
וְהִנֵּ֤ה
אֱמֶת֙
נָכ֣וֹן
הַדָּבָ֔ר
נֶעֶשְׂתָ֛ה
הַתּוֹעֵבָ֥ה
הַזֹּ֖את
בְּקִרְבֶּֽךָ:
[טז]
הַכֵּ֣ה
תַכֶּ֗ה
אֶת־יֹ֥שְׁבֵ֛י
הָעִ֥יר
הַהִ֖וא
לְפִי־חָ֑רֶב
הַחֲרֵ֨ם
אֹתָ֧הּ
וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֛הּ
וְאֶת־בְּהֶמְתָּ֖הּ
לְפִי־חָֽרֶב:
[יז]
וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָ֗הּ
תִּקְבֹּץ֘
אֶל־תּ֣וֹךְ
רְחֹבָהּ֒
וְשָׂרַפְתָּ֨
בָאֵ֜שׁ
אֶת־הָעִ֤יר
וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָהּ֙
כָּלִ֔יל
לַיהוָ֖ה
אֱלֹהֶ֑יךָ
וְהָֽיְתָה֙
תֵּ֣ל
עוֹלָ֔ם
לֹ֥א
תִבָּנֶ֖ה
עֽוֹד:
[יח]
וְלֹֽא־יִדְבַּ֧ק
בְּיָדְךָ֛
מְא֖וּמָה
מִן־הַחֵ֑רֶם
לְמַעַן֩
יָשׁ֨וּב
יְהוָ֜ה
מֵחֲר֣וֹן
אַפּ֗וֹ
וְנָֽתַן־לְךָ֤
רַחֲמִים֙
וְרִחַמְךָ֣
וְהִרְבֶּ֔ךָ
כַּאֲשֶׁ֥ר
נִשְׁבַּ֖ע
לַאֲבֹתֶֽיךָ:
[יט]
כִּ֣י
תִשְׁמַ֗ע
בְּקוֹל֙
יְהוָ֣ה
אֱלֹהֶ֔יךָ
לִשְׁמֹר֙
אֶת־כָּל־מִצְוֺתָ֔יו
אֲשֶׁ֛ר
אָנֹכִ֥י
מְצַוְּךָ֖
הַיּ֑וֹם
לַעֲשׂוֹת֙
הַיָּשָׁ֔ר
בְּעֵינֵ֖י
יְהוָ֥ה
אֱלֹהֶֽיךָ:
ס
פרק יג
(א)
את
כל
הדבר
אשר
אנכי
מצוה
אתכם
אותו
תשמרו
לעשות
-
רוצה
לומר:
על
האופן
אשר
צויתי
בו.
לא
תוסף
עליו
ולא
תגרע
ממנו
-
כבר
בארנו
דיני
ההוספה
והגרעון
שהוזהרנו
מהם
בראש
פרשת
'ואתחנן'
(ראה
דב'
ד
,
ב).
(ב)
כי
יקום
בקרבך
נביא
או
חולם
חלום
-
ידמה
שקרא
נביא
למי
אשר
יתודע
אליו
השם
יתעלה
במראה
,
ואשר
ידבר
בו
בחלום
קרא
חולם
חלום.
ונתן
אליך
אות
או
מופת
-
רוצה
לומר:
כדי
שיאמינו
בדבריו.
(ג)
ובא
האות
והמופת
-
כמו
שייעד
אותו
קודם
בואו
,
ויאמר
לך:
נלכה
אחרי
אלהים
אחרים
אשר
לא
ידעתם
ונעבדם;
ועל
זה
נתן
לך
האות
והמופת
,
כדי
שתאמין
לדבריו.
(ד)
לא
תשמע
אל
דברי
הנביא
ההוא
או
אל
חולם
החלום
ההוא
-
הזהיר
בכאן
שלא
לשמוע
אל
דבריו
כשיאמר
לעבוד
עבודה
זרה
,
גם
אם
אמר
זה
לפי
שעה
,
ואע"פ
שהתנבא
בשם
השם
יתעלה
ויאמר
שהשם
יתעלה
צוה
לעשות
כך;
כל
שכן
אם
נתנבא
בשם
עבודה
זרה.
כי
מנסה
יי'
אלהיכם
אתכם
לדעת
הישכם
אוהבים
את
יי'
אלהיכם
בכל
לבבכם
ובכל
נפשכם
-
הרצון
בזה
,
שלזה
הסכים
שיבא
זה
המתעה
לכם;
כמו
שמצאנו
בספר
יהושע
,
שכבר
השאיר
השם
יתעלה
קצת
הגוים
ההם
לנסות
בם
את
ישראל
(?
ראה
שו'
ג
,
א
-
ד).
והנה
האות
והמופת
שיעד
בו
הנביא
שקר
ההוא
,
אינו
ראיה
בבואו
שיהיה
אמת
מה
שאמר
,
כי
היה
זה
בלתי
ספק
על
דרך
להט
וכשוף
ומה
שידמה
להם.
והעניין
ידוע
שאין
דבריו
אמת
,
כי
אין
שם
אלוה
זולתי
השם
יתעלה
,
כמו
שנתברר
לישראל
במעמד
הר
סיני
הנפלא
מפי
הגבורה
,
ונתברר
עוד
מצד
העיון
במה
שאין
ספק
באמתתו.
ולזה
אין
דרך
לנתינת
אות
או
מופת
להביא
להאמין
הפך
זה.
והוא
מבואר
,
שמי
שישתדל
לאהוב
השם
יתעלה
בכל
לבבו
ובכל
נפשו
(ע"פ
דב'
ו
,
ה)
,
ינצל
מההאמנה
לדבריו
,
והוא
מי
שישתדל
להשיגו
כפי
כחו;
כי
הוא
ישער
במה
שהשיג
ממנו
,
שאין
אלוה
זולתו.
(ה)
אחרי
יי'
אלהיכם
תלכו
-
צוה
שילכו
אחרי
השם
יתעלה
,
רוצה
לומר
,
שילכו
בדרכיו
בחקרם
איך
מנהגו
במה
שישפע
ממנו
,
וזה
יהיה
סבה
שייראו
ממנו;
ויראתם
ממנו
תסבב
שישמרו
מצותיו
וישמעו
בקולו
ויעבדוהו
,
לא
זולתו
,
וידבקו
בעבודתו.
(ו)
והנביא
ההוא
או
חולם
החלום
ההוא
יומת
-
רוצה
לומר:
על
יד
בית
דין;
והוא
הקלה
שבמיתות
בית
דין
,
כמו
שהתבאר
מהשרשים
הכוללים.
ובערת
הרע
מקרבך
-
בַּעֵר
העושה
הרעות
הגדולות
לך
,
פן
תכשל
ותפול
ברע.
(ז)
כי
יסיתך
אחיך
בן
אמך
-
רוצה
לומר:
אחיך
או
בן
אמך
שאינו
אחיך
מן
האב.
והנה
דבר
הכתוב
בהווה
,
שלא
יסית
איש
אחד
אחר
בזאת
ההסתה
,
שיש
בה
מהסכנה
העצומה
לו
אם
יודעו
דבריו
,
אם
לא
יהיה
קרובו
או
רעהו
אשר
כנפשו;
ולא
יֵאָמרו
כמו
אלו
הדברים
לזאת
הסבה
גם
כן
,
כי
אם
בסתר.
(ח)
הקרובים
אליך
או
הרחוקים
ממך
מקצה
השמים
(בנוסחנו:
הארץ)
ועד
קצה
השמים
(בנוסחנו:
הארץ)
-
הנה
הקדים
הקרובים
כי
הם
היותר
נכונים
שיכשלו
בהם
,
ואחר
כן
זכר
הרחוקים
באיזה
מקום
שיהיו
,
ממזרח
שמש
עד
מבואו
(ע"פ
מל'
א
,
יא)
,
או
מקצה
הדרום
עד
קצה
הצפון.
(ט)
לא
תאבה
לו
-
אע"פ
שהיה
אהובך
מצד
הקורבה
והאהבה
כמו
שזכר
תחלה
(לעיל
,
ז)
,
לא
תרצה
בו
ובאהבתו
,
כי
בקש
להדיחך
(ע"פ
פס'
יג
,
להלן)
ולהאבידך.
וזאת
האזהרה
שלא
יסכים
לדבריו.
ולא
תשמע
אליו
-
מגיד
שאם
אבה
ושמע
-
חייב
,
אע"פ
שעדיין
לא
עבד
עבודה
זרה.
וזה
יהיה
כשצוה
לעבוד
אלהים
אחרים
מהקרובים
אליו
או
מהרחוקים
(ראה
לעיל
,
ז
-
ח).
אבל
אם
הסית
המסית
שיעבדוהו
,
לא
ינהג
בו
זה
הדין;
וזה
מבואר
מהשרשים
הכוללים.
ולפי
שזה
המאמר
היה
בסתר
(ראה
לעיל
,
ז)
,
וידענו
שאין
האדם
נדון
במיתה
כי
אם
על
פי
עדים
,
למדנו
מזה
(ראה
סנהדרין
סז
,
א)
שיש
למוסת
להכמין
לו
עדים
שיראוהו
וישמעו
דבריו
והוא
לא
יראם
,
כדי
שיוכלו
להעיד.
לא
תחוס
עינך
עליו
-
הזהיר
בזה
מלחוס
על
דם
המסית.
ולא
תחמול
-
הזהיר
בזה
שלא
ילמד
עליו
זכות.
ולא
תכסה
עליו
-
הזהיר
בזה
שלא
ישתוק
אם
ידע
לו
חובה.
(י)
כי
הרוג
תהרגנו
וגו'
-
צוה
בזה
להמיתו
,
ושהמוסת
תהיה
בו
ידו
בראשונה
להמיתו
ויד
כל
העם
באחרונה.
ולפי
שזאת
ההמתה
היא
בסקילה
,
למדנו
מזה
,
שהמוסת
חייב
להשליך
בו
אבן
שיהיה
בה
כדי
להמית
,
שנאמר:
להמיתו;
ואם
לא
מת
ישליכו
עליו
כל
העם
אבנים
באחרונה.
והנה
כונה
התורה
בזה
לפייס
המוסת
,
שיקח
נקמתו
מזה
שהשתדל
להאבידו;
עם
שהוא
במדרגת
העד
בזה
,
והתורה
אמרה
"יד
העדים
תהיה
בו
בראשונה
להמיתו"
(דב'
יז
,
ז).
(יב)
ולא
יוסיפו
לעשות
כדבר
הרע
הזה
בקרבך
-
זו
האזהרה
למסית.
ולפי
שאמר
כדבר
הרע
הזה
ולא
אמר
'הדבר
הרע
הזה'
,
למדנו
,
שאם
הסית
שיעבדוהו
,
נהרג
,
כיון
שבא
לידי
מעשה
,
שנאמר:
ולא
יוסיפו
לעשות.
והוא
מבואר
(ראה
סנה'
סז
,
א)
,
שאע"פ
שלא
אמר
'נלך
ונעבוד'
,
ואמר
המסית
'אלך
ואעבוד'
או
'אלך
ואשתחוה'
ומה
שידמה
לזה
,
הרי
הוא
נסקל
,
שנאמר:
כדבר
הרע
הזה.
וראוי
שתדע
שאם
הסית
יותר
מאחד
,
דינו
גם
כן
כך;
אלא
אם
הסית
רוב
אנשי
העיר
,
שאז
נקרא
'מדיח'
,
וכבר
נתבאר
דינו
במה
שנמשך
לזה
(ראה
להלן
,
יג
ואי').
והנה
אם
הסית
לשנים
או
יותר
,
הרי
הם
עדיו;
וכדי
שיכירו
אם
הוא
שוגג
או
מזיד
,
יראו
אם
יוכלו
להחזירו
לטוב
,
ויאמרו
לו:
היאך
אתה
אומר
זה?
ואיך
יתכן
שנניח
עבודת
השם
יתעלה
שהוא
אלהים
חיים
ומלך
עולם
,
והלכנו
לנוע
על
העצים
(ע"פ
שו'
ט
,
ט)
ועל
האבנים?!
ואם
לא
חזר
בו
,
מביאים
אותו
לבית
דין
וסוקלין
אותו.
(יג)
כי
תשמע
באחת
עריך
אשר
יי'
אלהיך
נותן
לך
לשבת
שם
-
יצאה
ירושלם
(ראה
ספ"ד
צב)
שלא
נתנה
לשבת
שם
,
כי
לא
נתנה
לבית
דירה
,
אך
היו
ישראל
עולים
שם
לרגל.
ולזה
הסכימו
קצת
רבותינו
(ראה
יומא
יב
,
א)
שירושלם
לא
נתחלקה
לשבטים
,
כי
היא
היתה
כמו
משותפת
לכל
ישראל.
וכן
העניין
בערי
המקלט
,
כי
לא
נתנו
לדירה
אלא
למקלט.
ולפי
שאמר
באחת
שעריך
,
למדנו
(ראה
ספ"ד
צב)
שאין
עושין
בעיירות
רבות
זו
אצל
זו
זה
הדין.
(יד)
יצאו
אנשים
בני
בליעל
מקרבך
וידיחו
את
יושבי
עירם
-
הנה
התנאי
-
שיהיו
מאותו
השבט
,
שנאמר:
מקרבך;
ושיהיו
מאנשי
העיר
ההיא
,
שנאמר:
את
יושבי
עירם;
ושיהיו
שנים
או
יותר
,
שנאמר:
יצאו
אנשים.
ולזה
יחוייב
שלא
יהיו
המדיחים
נשים
או
קטנים
,
שנאמר:
אנשים.
והתנאי
עוד
,
שיאמרו
להם:
נלך
ונעבוד
באיזו
שתהיה
ממיני
העבודות
,
או:
נלך
ונקבלה
באלוה
,
כי
זה
נכנס
תחת
גדר
העבודה.
ולפי
שנאמר
וידיחו
את
יושבי
עירם
-
למדנו
(ראה
סנה'
קיא
,
ב)
,
שהתנאי
בזה
שיודחו
כל
יושבי
העיר
או
רובם.
והנה
יתבאר
מצד
הוראת
הגדר
,
שמי
שעמד
בעיר
שלשים
יום
,
יקרא
מ'יושבי
העיר'.
(טו)
ודרשת
וחקרת
ושאלת
היטב
-
צוה
בזה
להרבות
בחקירות
ובדרישות
עם
העדים
ולשאול
היטב
כל
הדברים
אשר
יעמידום
על
הבחינה
אם
עדותם
מכוון
,
כדי
לעמוד
על
אמתת
העניין.
והנה
אמת
נכון
הדבר
-
רוצה
לומר
,
שאחר
החקירות
והדרישות
והבדיקות
נתבאר
שהעניין
כן
הוא
,
שכבר
נעשתה
התועבה
הזאת
בישראל.
(טז-יז)
הכה
תכה
את
יושבי
העיר
ההיא
לפי
חרב
-
מפני
שאמר
העיר
סתם
,
הנה
הוא
מבואר
שאינה
קטנה
,
שהקטנה
תקרא
"עיר
קטנה"
(קה'
ט
,
יד);
ולא
עיר
גדולה
,
כי
היא
תקרא
"עיר
גדולה"
(יהו'
י
,
ב).
וביארו
חכמים
(ראה
סנה'
טו
,
ב)
,
שלזה
העניין
תקרא
עיר
סתם
-
ממאה
ועד
רובו
של
שבט;
אך
רובו
של
שבט
אין
ראוי
לשפוט
בדין
עיר
הנדחת
,
כי
הוא
כמו
שבט
אחד;
ואין
ראוי
שיסבבו
שיפקד
שבט
מישראל.
וידמה
שפחות
ממאה
לא
יתכן
שיקרא
'עיר'
סתם
,
אך
היא
כפר;
או
תקרא
'עיר
קטנה'
או
'בת
העיר
אשר
אצלה';
ואולם
הגדולה
-
יתכן
שתקרא
'עיר'
סתם.
והנה
נמנע
הִשָפטם
שם
בדין
עיר
הנדחת
כשהיו
רובו
של
שבט
,
לסבה
שאמרנו
,
כי
הוא
כמו
שבט
אחד
לפי
משפטי
התורה
,
ואין
ראוי
להשמיד
שבט
אחד.
ולזה
יִדוֹנוּ
העובדים
בסקילה
,
וישאר
הטף
והנשים.
וראוי
שתדע
שזה
המשפט
לא
יהיה
על
יד
סנהדרי
קטנה
,
כי
כבר
בארה
התורה
כי
לא
ישפטו
כי
אם
יחידים
על
פי
סנהדרי
קטנה
,
שנאמר:
"והבאת
את
האיש
ההוא
או
את
האשה
ההיא
אל
שעריך"
(ראה
דב'
יז
,
ה)
-
למדנו
מזה
שיחידין
נהרגים
על
פי
בית
דין
שבכל
שער
ושער;
אך
המרובין
אינם
נהרגים
אלא
על
פי
בית
דין
הגדול
,
ולזה
תעשה
הדרישה
והחקירה
על
פי
בית
דין
הגדול.
ואחר
זה
,
כשידעו
באמת
שהודחו
רוב
יושבי
העיר
,
שולחים
שם
חכמים
להחזירם
למוטב
ולהזהירם
שלא
יעשו
כן
,
כמו
שמצאנו
בימי
יהושע
ששלחו
הנשיאים
ופנחס
בן
אלעזר
לשני
השבטים
וחצי
כשבנו
המזבח
מעבר
לירדן
,
להחזירם
למוטב
ולהזהירם
(ראה
יהו'
כב
,
יא
-
כ);
וכמו
שמצאנו
בנביאים
שהיו
מוכיחים
ישראל
כשהיו
עובדים
עבודה
זרה;
ואם
חזרו
בתשובה
-
מוטב
,
כי
התורה
אמרה
את
יושבי
העיר
ההיא
,
והם
עתה
אחרים
,
כי
כבר
שבו
מדרכם
הרעה.
עם
שהוא
ראוי
שתהיה
שם
התראה
בהשפטם
למות.
ואם
לא
חזרו
בתשובה
,
מצוין
בית
דין
הגדול
לישראל
לעלות
עליהם
לצבא
להחרים
העיר
בזה
האופן;
וזה
,
שהם
מרבין
שם
בתי
דינין
לחקור
מי
עבר
אחר
ההתראה
בעדים
,
באופן
ראוי.
ואם
נמצאו
העובדים
רובה
של
עיר
,
דנין
אותה
בדין
עיר
הנדחת;
ואם
לא
הרי
הן
יחידין
,
ונדונין
העובדין
בסקילה
,
כדין
עובד
עבודה
זרה
,
והשאר
פטורין.
ואם
היו
רובה
של
עיר
,
מעלין
אותה
לבית
דין
הגדול
כדי
שיגמרו
הדין
בפניהם
,
ואחר
זה
מכין
העובדים
וטפם
ונשיהם
לפי
חרב
,
שנאמר
הכה
תכה
את
כל
(לפנינו:
ללא
'כל')
יושבי
העיר
ההיא
,
וזה
כולל
כל
נפש
אדם
אשר
בה.
ומצילין
הצדיקים
אשר
בה
וטפם
ונשיהם
,
רוצה
לומר:
אלו
שלא
עבדו
עבודה
זרה
אחר
ההתראה.
החרם
אותה
וגו'
-
למדנו
מזה
(ראה
ספ"ד
צד)
,
שכל
מה
שהוא
מיושבי
העיר
ההיא
מהנכסים
והמקנה
,
אבד
,
שנאמר:
ואת
כל
(לפנינו:
ללא
'כל')
בהמתה.
ואת
כל
שללה
-
ואפילו
נכסי
הצדיקים
שבה.
אבל
מה
שהיה
בה
מהאנשים
שאינם
מיושבי
העיר
או
משל
הקדש
,
אינו
אבד
,
שאין
אני
קורא
בו
בהמתה
ושללה.
ומזה
המקום
נלמד
(?
ראה
סנה'
קיב
,
א)
,
שנכסי
הרשעים
שבה
שהיו
חוצה
לה
,
אינו
מחויב
שישרף
,
לפי
שאינו
שלל
העיר
ההיא
ואינו
בה
,
והתורה
אמרה
ואת
כל
אשר
בה.
אך
אם
נקבצו
שם
(ראה
שם)
הרי
הם
נשרפים
,
שהרי
הם
שללה.
ולמדנו
מזה
גם
כן
שאין
מאבדין
מהקניינים
בשריפה
,
אלא
דבר
שיתכן
שיקרא
שללה
,
והוא
דבר
המטלטל
,
שאינו
חסר
אלא
קבוץ
ושריפה;
ולזה
יתבאר
(ראה
סנה'
קיב
,
א;
קיג
,
א)
שהפירות
המחוברים
לקרקע
אינם
נשרפים
,
כי
הם
חסרים
תלישה
וקבוץ
ושריפה;
וכן
העניין
במה
שידמה
לזה.
ואת
כל
שללה
תקבוץ
אל
תוך
רחובה
ושרפת
וגו'
-
לפי
שהוא
ראוי
לבער
הרע
מקרבנו
כשהיה
בזה
האופן
המגונה
בתכלית
,
הנה
ראוי
שלא
נשפוט
שיהיה
אמרו
אל
תוך
רחובה
-
תנאי
,
שאם
לא
היה
לה
רחוב
לא
נשפוט
אותה
כעיר
הנדחת;
ועוד
,
שהרי
אמרה
תורה
ושרפת
באש
את
העיר
ואת
כל
שללה
-
מכל
מקום.
ולזה
הוא
מבואר
,
שכונת
התורה
בקבוץ
שללה
אל
תוך
רחובה
-
להוסיף
פרסום
בעניין
,
כדי
שיִוָסְרו
הנשארים;
ולזה
הוא
מבואר
(ראה
סנה'
קיב
,
א)
,
שאם
לא
היה
לה
רחוב
עושין
לה
רחוב
,
והרי
אני
קורא
בה
רחובה.
ואם
יש
לה
רחוב
חוצה
לה
עושין
בדרך
שיהיה
רחובה
,
רוצה
לומר
,
שיבנו
חומה
סביב
העיר
באופן
שיהיה
הרחוב
תוך
החומה
,
ואז
יקרא
רחובה
,
ויקבצו
שם
את
כל
שלל
העיר.
ושרפת
באש
את
העיר
ואת
כל
שללה
כליל
ליי'
אלהיך
-
זו
היא
מצות
עשה.
ואמר
שזה
הפועל
ראוי
שיעשה
ליי'
,
רוצה
לומר
,
שיכוין
בעשייתו
נתינת
האלהות
לשם
יתעלה
,
במה
שיחרים
ויאבד
עובדי
עבודה
זרה
וכל
אשר
להם.
והיתה
תל
עולם
לא
תבנה
עוד
-
למדנו
מזה
שאסור
לבנות
עיר
הנדחת
לעולם.
ולפי
שלא
הזהיר
אלא
שלא
תבנה
,
למדנו
מזה
(ראה
סנה'
קיא
,
ב)
שעושה
אותה
שדות
וכרמים
,
גנות
ופרדסים.
(יח)
ולא
ידבק
בידך
מאומה
מן
החרם
-
הזהיר
בזה
שלא
ליהנות
מממון
עיר
הנדחת.
ולפי
שעבודה
זרה
ומשמשיה
ותקרובת
שלה
,
הכל
נקרא
חרם
,
כמו
שאמר
בפרשת
'ואתחנן'
(ראה
דב'
ז
,
כה
-
כו)
,
למדנו
מזה
שהנהנה
מעבודה
זרה
ומכל
מה
שיעשה
בשבילה
עובר
משום
לא
ידבק
בידך
מאומה
מן
החרם.
למען
ישוב
יי'
מחרון
אפו
וגו'
-
ביאר
בזה
,
שהעושה
זה
הדין
בעיר
הנדחת
,
משיב
חרון
אף
יי'
מישראל
ומביא
עליהם
רחמים.
זהו
דין
עיר
הנדחת.
ואולם
מדיחיה
-
יתבאר
שהם
בסקילה
(ראה
סנה'
פט
,
ב)
,
ממה
שנאמר
במסית:
"ולא
יוסיפו
לעשות
כדבר
הרע
הזה"
(לעיל
,
יב)
,
כי
זהו
דומה
לדבר
ההוא
,
ויש
בו
מעשה
,
שהרי
הודחו
יושבי
העיר
בסבתם
ועבדו
עבודה
זרה.
לא
היו
שם
מדיחים
(ראה
סנה'
קיא
,
ב)
,
או
שלא
היה
שם
אלא
מדיח
אחד
,
או
שהיו
המדיחים
מעיר
אחרת
או
משבט
אחר
,
או
שהיו
המדיחים
קטנים
או
נשים
,
או
שהיתה
העיר
עיר
מקלט
,
או
עיר
שאינה
לדירה
ולשבת
שם
,
או
שהיתה
כפר
קטן
,
או
שהיה
בה
רובה
של
שבט
,
או
שלא
הודחה
רובה
של
עיר
-
הרי
כל
העובדים
נידונים
כיחידים
בסקילה
,
וממונם
-
ליורשיהם.
וכבר
אמרו
רבותינו
(ראה
סנה'
טז
,
ב)
,
שאין
עושין
עיר
הנדחת
סמוכה
לספר
,
כי
העיר
היא
משמרת
לשאר
ערי
ישראל
,
שלא
יבואו
גוים
ויחריבו
את
ארץ
ישראל.
והנה
יתבאר
זה
,
לפי
מה
שאחשב
,
מצד
מה
שדקדקה
התורה
שלא
יוזקו
בה
רק
יושבי
העיר
ההוא
ובהמתה
ושללה
(ראה
לעיל
,
טז
-
יז)
,
ואולם
בעיר
הסמוכה
לספר
יוזקו
שאר
העיירות.