מאגר הכתר דברים פרק טו עם פירוש ראב"ע

פרק טו
(א) וטעם מקץ שבע שנים תעשה שמטה - בתחלת השנה , כאשר פרשתי (דב' ט , יא); והעד: "הקהל את העם" (דב' לא , יב). ונדבקה זאת הפרשה - בעבור שאמר כי מעשר עני הוא ללוי , לגר , ליתום ולאלמנה (ראה דב' יד , כט) , אמר: וכן "דבר השמטה" (להלן , ב). והטעם: כמו "שמטוה" (מ"ב ט , לג): הַניחוה ותפול. (ב) כל בעל משה ידו - כמשקל "מַטֶּה" (שמ' ד , ב) , והוא שֵם; ולפי דעת הרבים (ראה דותן רס"ג ע' 560 ) הוא פועל. ובעל - כמו "והחכמה תחיה בעליה" (קה' ז , יב); "את נפש בעליו" (מש' א , יט); והטעם: מי שהדבר ברשותו. ישה - פועל יוצא; והלוקח יקרא "נושה בו" (דב' כד , יא). יגש - ילחץ , כמו "וכל עצביכם תנגושו" (יש' נח , ג); והנה נראה הנו"ן בפעלי העתיד מבעלי הנו"ן. שמטה ליי' - לכבוד השם , שנתן לו הממון. (ג) את הנכרי תגש - רשות. (ד-ה) אפס - הטעם: דע , כי זה שצויתיך שלא תגוש את אחיך , אין צורך אם היו כל ישראל או רובם שומעים בקול השם; אז לא יהיה בך אביון , שהוא צריך להיותך מַלוה אותו. רק כולכם תעבוטו גוים רבים (ראה להלן , ו); והטעם: תקחו עבוטו , שהוא משכון , בעבור ממון שתתן לו , שהוא צריך אליו לסחור בו. (ו) ומשלת - ובהיותכם ישרים תהיו עוד מושלים על הנכרים. רק המצוָה - "כי יהיה בך אביון" (להלן , ז); על כן אמר "כי לא יחדל אביון" (להלן , יא) , כי ידע שיבוא דור שלא יהא רובו זכאי. (ז) לא תאמץ את לבבך - לדבר על לבו דברים טובים. תקפוץ - תסגור , וכן "קפצה פיה" (תה' קז , מב). האביון - יש אומרים שהוא מגזרת "ולא אבה" (שמ' י , כז); והטעם , שהוא מתאוה לכל דבר , בעבור חסרונו. (ח) פָּתֹחַ תפתח - שם הפועל; וכל מקום שאיננו כתוב היא 'דרך קצרה'. גם הדרש יפה (ראה ספ"ד קטז). את ידך לו - לאשר אין לו כלום. והעבט תעביטנו - תתן לו משלך על עבוטו. והנה תעביטנו - תקח עבוטו. (ט) בליעל - שם; ויש אומרים שהיא מלה מורכבת , כגון תפלה שלא יַעַל ולא יגדל ולא יהיה. ורעה עינך - כמו "ושבה אל בית אביה" (וי' כב , יג); והמלה מהשנִיִים הנראים. (י) בגלל - כמו סבה , "לבעבור סבב" (ש"ב יד , כ). כי הכל בחלקים הוא , בחלקי הכל שהוא גוף. נתן (בנוסחנו: נתון) תתן - הטעם: כי אם תתן לו , יוסיף השם על ממונך. (יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ - כאשר פרשתי (לעיל , ו). לאחיך , הקרוב אליך - בתחלה; ולעניי משפחתך; ואביון ארצך - קודם אביון מקום אחר. וטעם הִדָבק "כי ימכר לך אחיך העברי" (להלן , יב) - בעבור "הענק (בנוסחנו: העניק) תעניק לו" (להלן , יד). (יב) אחיך העברי - פרשתיו (שמ' כא , ב). או העבריה - והוא "וכי ימכר איש את בתו לאמה" (שמ' כא , ז). (יג) ריקם - פרשתיו (בר' לא , מב). (יד) הענק (בנוסחנו: העניק) תעניק לו - כטעם: עשה לו תפארת , מגזרת "וענקים לגרגרותיך" (מש' א , ט). או יהיה פירוש המלה כפי המקום , בלא אח. (יז) באזנו ובדלת - פרשתיו (שמ' כא , ו). וטעם להזכיר זה , כי אתה חייב לתת לו בצאתו חפשי; רק אם לא ירצה לצאת. ואף לאמתך תעשה כן - דבק עם "הענק (בנוסחנו: העניק) תעניק לו" (לעיל , יד) , ואם הוא רחוק; כמו "שלם ישלם" ו"אם אין לו" (שמ' כב , ב); "ואם שלש אלה" (שמ' כא , יא) , ורבים כן; כי אין אשה נרצעת. (יח) לא יקשה בעיניך - מצאנו כתוב: "שלש שנים כימי (בנוסחנו: כשני) שכיר" (יש' טז , יד) , וזאת ראיה כי אין רשות לאדם שישכיר עצמו יותר משלש שנים; גם כן לשוכר אותו , הנותן שכרו. וזה טעם משנה - כמו 'כפל'; וכן "והיה משנה" (שמ' טז , ה); והוא שֵם. ו"משנה למלך" (אס' י , ג) - תואר השם; גם הוא מגזרת 'שנים' , כאשר פרשתי (שם , ב). והנה זה הכתוב יפרש , כי "ובשביעית יצא לחפשי" (שמ' כא , ב) - בתחלת השנה; גם יש ראיה משנת השמטה (שמ' כג , י - יא) , גם מיום השבת (ראה שמ' כ , יא). וברכך - פועל עתיד ולא עבר; כי אין הפרש ביניהם , רק כטעם המקום. (יט) כל הבכור - הזכירו בעבור לא תעבוד בבכור שורך. (כ) תאכלנו - מי שהוא ראוי לאכלו , כאשר פרשתי (דב' יב , יז). והזכיר זה פעם שנית , לבאר משפט בעל מום (ראה להלן , כא). אתה וביתך - בית הכהן. (כא) כל מום רע - הנזכרים. (כב) בשעריך תאכלנו - יש אומרים: הכהן יאכלנו חוץ למקדש , ויש אומרים: אחַר שיש בו מום , הוא לישראל; וזה רחוק בעיני. הטמא והטהור - שב אל תאכלנו; והטעם: כמו קריאה: אתה , הטמא או הטהור. והטעם: שתהיה טמא או טהור , הוא מותר לאכלו; בעבור כי בשר קדש - אם אכָלוֹ טמא הנו בכרת. ובעבור שהזכיר "שנה בשנה" (לעיל , כ) , הזכיר "שלש פעמים" (דב' טז , טז). ועוד: בעבור הבכור שיֵאָכל במקדש , וכן הפסח יֵאָכֵל במקדש ולא חוץ ממנו.