מאגר הכתר דברים פרק טו עם פירוש רמב"ן

פרק טו
(א-ב) מקץ שבע שנים תעשה שמטה - הנכון בעיני , שיזהיר על שנת השבע עצמה שנעשה אותה שמטה בחריש ובקציר , כמו שאמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמ' כג , יא); וזה טעם תעשה שמטה - שתשבת , כדרך "לעשות את יום השבת" (דב' ה , טו). וקִצר באיסור הזריעה והזמירה , שכבר הזכירם בביאור (ראה וי' כה , ד) , אבל הוסיף לבאר כי היא שמטה ליי' גם בהֶשְמֵט כספים; וזה טעם כי קרא שמטה ליי' - שהיא שבת ליי' , וכל המעשים ישבותו. וכבר רמזתי סודה (שם , ב). וטעם מקץ - אמר רבי אברהם: בתחלת השנה. וכן אמרו המדקדקים כולם , כי הראש והסוף יקראו 'קצה' , שכל דבר יש לו שתי קצוות; וכענין שכתוב "מן הקצה אל הקצה" (שמ' כו , כח); "על שני קצותיו" (שמ' כה , יט); "על ארבע קצותיו" (שמ' כז , ד). ואין דבריו נכונים אצלי , כי ראש שבע שנים הוא השנה הראשונה , והוא ה'קצה' שנקרא בהם 'ראש'; ואלו אמר הכתוב 'מקץ השנה השביעית' , היה דברם נכון. ועל דעת רבותינו (ראה ספ"ד קיא): מקץ - בסוף השבע; ולא דבר הכתוב אלא בשמטת כספים. יאמר: מסוף כל שבע שנים הנמנים לכם , תעשו שמטה , שישמוט כל בעל משה ידו; ולכך אמרו (ראה ערכין כח , ב) , שאין שביעית משמטת כספים אלא בסופה. וכן לדעתם (ראה ספ"ד קיא) "מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות" (דב' לא , י) - בסוף השבע; אלא שה'קץ' הנזכר בכאן הוא מיד , וה'קץ' הנזכר שם מופלג , שהרי פירש: "במועד שנת השמטה בחג הסכות". והנה טעם שניהם: 'מתכלית'; יאמר בכאן: מתכלית שבע שנים תעשה שמטה , ושם יאמר גם כן: כאשר תכלינה שבע שנים במועד שנת השמטה תעשה 'הַקהֵל'. ועל דרך הפשט יראה לי , כי לשון הכתוב כפשוטו הוא ברור ומתוקן , כי 'קץ' הוא 'סוף' , וכן תרגומו (ראה ת"א). והמספרים וכל דבר יש להם ראש וסוף , וראשם וסופם בהם; ותאמר בעשרות , כי האחד ראש המספר והעשירי סופו. אם כן קץ שבע שנים - שנת השבע , שהוא סוף המספר ההוא , ובשמטת הארץ הכתוב מדבר , כאשר פירשתי למעלה. וטעם מקץ - כמו "כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה" (שמ' כה , יט); והנה הוא כמו 'בקץ שבע שנים תעשה שמטה , שתשבות בו'. וכן "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים" (יר' לד , יד) - פירושו: בשנה השביעית , שהוא סוף המספר; והוא דומה לכתוב שבתורה "ובשביעית יצא לחפשי חנם" (שמ' כא , ב) , וכן "ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך" (להלן , יב); כי בעבור שאמר "ועבדך שש שנים" , לא הוצרך לפרש , רק כי בשנה השביעית יפטר. והנה על הדרך הזה היה נראה , כי פירוש הכתוב האחר , "מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות" (דב' לא , י) , שיהיה כמו כן: בשנת הקץ בחג הסוכות שבו , בראש אותה השנה שנאסרנו בה לחרוש ולזרוע , שהיא שנת השמטה. אבל לא נוכל לומר כן , כי רבותינו (ראה סוטה מא , א) קבלו וראו , שהיה ה'הַקְהֵל' בחג הסוכות של השנה השמינית , היא השנה שאחר השמטה. ועל כן אמרו מפרשים (ראה רש"י דב' לא , י) , כי פירוש "במועד שנת השמטה" - במועד השנה הראשונה של מנין השמטה. וזה איננו נכון , כי לא תקָרא בכתוב "שנת השמטה" - רק שנת השבתון , השנה השביעית , שהיא שמטה ליי'; וכן "שנת היובל" (וי' כה , יג). ורבותינו עצמם דקדקו בכך , שאמרו (ראה ערכין כד , ב): מי כתיב 'בשנת היובל'? "משנת היובל" (וי' כז , יז) כתיב: שנה שאחר היובל. אבל כך אני אומר: כי ה'קץ' וה'סוף' יֵאָמרו בכתוב על אחרית כל דבר , ופעמים הם בו - ופעמים אחריו , חוץ ממנו: "ומקצה אחיו" (בר' מז , ב); "מקצה בחוברת" (שמ' כו , ד); "ומקצתם יעמדו לפני המלך" (דנ' א , ה); "מקצות כנפיו אל (צ"ל: ועד) קצות כנפיו" (מ"א ו , כד) - כולם 'אחרית' בדבר המוזכר ממנו , והוא בתוכו. "קץ כל בשר בא לפני" (בר' ו , יג); "ובא עד קצו ואין עוזר לו" (דנ' יא , מה); "בא הקץ" (יח' ז , ב); "קץ בא" (שם , ו) - כלם תכלית הדבר הנזכר , והוא אחריו , שנקצץ ונחתך. וכן הענין בלשון ה'סוף': "טוב ללכת אל בית אבל... באשר הוא סוף כל האדם" (קה' ז , ב) - אחריו , שכבר מת; מן "ספו תמו מן בלהות" (תה' עג , יט); "את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף" (קה' ג , יא) - במעשה עצמו. ובלשונם (ראה ב"ב יג , ב): כדי עמוד בתחלתו וכדי היקף בסופו. ויהיה פירוש הכתוב: מתכלית שבע שנים בחשבון שנות השמטה , בחג הסכות הבא אחר השבע , תעשה 'הקהל' (ראה דב' לא , י). ושלא יֵראה שיהיו שבע שנים למנין אחר , הזכיר שיהיו השבע בזמן השמטה. וכן "כי אקח מועד" (תה' עה , ג) - זמן; וכן כל המועדים - 'זמנים'. והנה ה"קץ" הזה - אחרי המספר , כאשר פירש: "בחג הסוכות"; ומקץ שבע שנים תעשה שמטה - מכלל המספר. ולא הוצרך להאריך ולבאר זה , שכבר פירש ששנת השבע היא שנת השמטה , ויהיה קץ רחב בשמטת כל השנה כמו שפירשתי על דרך הפשט. [(תוספת רמב"ן עצמו:) ויתכן לומר , כי הכתוב מונה תחלת שנה מחג הסכות , כמו שאמר "חג האסיף תקופת השנה" (שמ' לד , כב) , ואמר "וחג האסיף בצאת השנה" (שמ' כג , טז); אם כן , יהיה "מקץ שבע שנים" - בסוף וחוץ ממנו בסמוך. ואמר "במועד שנת השמטה" - להיות חשבון השבע בשמטות כמו שפירשתי , לא שתגיע השמטה עד החג הזה. וראיתי לאחד מן המחברים שכתב: מלמד שמוסיפין מחול על הקדש , והשמטה היתה נוהגת עד חג הסוכות של שנה שמינית. וזה דבר מוכרח בתלמוד (ראה ר"ה יג , א) בראיות גמורות שאיננו אמת.] ואיפשר גם כן , כי מה שאמרו רבותינו במקץ שבע שנים תעשה שמטה , שאין משמטת כספים אלא בסופה - שהוא מדרש; מפני שלא אמר 'השנה השביעית תעשה שמטה' , ירמוז כי בקץ השבע יהיה שמטה יותר מן ההתחלה. ורצונם ב'קץ' הזה: חוץ ממנו. ויכול אדם לתבוע חובו ביום אחרון של שנת השמטה ולא תשמוט עד הלילה , שכך מצינו בתוספתא (שביעית ח , יא) , שכותבין פרוזבול ערב ראש השנה של מוצאי שביעית. (ג) את הנכרי תגוש - זו מצות 'עשה'; לשון רבנו שלמה מסיפרי (ספ"ד קיג). ופירושו: מצות 'עשה' באחיך: נכרי תגוש ולא אחיך; ו'לאו' הבא מכלל 'עשה' - 'עשה'. ולפי ששנינו שם (ספ"ד קיב): "לא יגוש" (לעיל , ב) - ליתן עליו 'לא תעשה' , חזרו ושנו: את הנכרי תגוש - זו מצות 'עשה'; לומר שעובר עליו ב'עשה' ו'לא תעשה'. וכך אמרו שם (ספ"ד רסג): "לנכרי תשיך" (דב' כג , כא) - מצות 'עשה'; "ולאחיך לא תשיך" (שם) - מצות 'לא תעשה'. והוא כמו שפירשנו: מצות 'עשה' ב"אחיך" , וכן פירש שם רבנו שלמה; לא שיהא מצוה להלוות לנכרי ברבית כלל. וכן מוכח בגמרא בפרק 'איזהו נשך' (ב"מ ע , ב). והרב רבי משה (ראה מש"ת מלוה ולוה א , ב; ה , א) עשאן שתיהן מצות ממש , לנגוש את הנכרי ולהלוותו ברבית; טעה בלשון הזה השָנוי בסיפרי. ושם הוא מורגל במקומות רבים (ראה ספ"ד קג): "כל עוף טהור תאכלו" (דב' יד , כ) - מצות 'עשה'; "כל שרץ העוף" (שם , יט) - מצות 'לא תעשה'. וכן הזכירו בסיפרא (תו"כ שמיני פרשתא ב פרק ג , א - ב) ובסיפרי (ספ"ד קא): "זאת הבהמה אשר תאכלו" (דב' יד , ד) - מצות 'עשה'. ודבר ברור הוא. (יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ - מפרשים אמרו (ראה ראב"ע) , שלא יחדל האביון באחד מכל הזמנים , כי לעולם יהיה אביון בארץ; שגלוי היה לפניו שלא יעשו מה שאמר להם "כי לא יהיה בך אביון אם שמוע תשמע בקול יי' אלהיך לשמור לעשות את כל המצוה" (לעיל , ד - ה). ואיננו נכון לדעתי; כי התורה תרמוז במה שעתיד להיות , אבל לא יתנבא עליהם בפירוש שלא יקימו התורה לעולם , וחלילה; רק בדרך אזהרה יזכיר הדבר , ויצוה מצוה בעברם על המצות. והנכון , שיאמר: כי לא יחדל האביון - שיהיה נמנע , ולא ימצא עוד לעולם. והזכיר זה , בעבור שהבטיח שלא יהיה בהם אביון בשמרם כל המצוה (ראה לעיל , ד - ה); אמר: אבל ידעתי כי לא יהיו כל הדורות כל ימי עולם (ע"פ יש' סג , ט) שומרים כל המצוה עד שלא נצטרך כלל לצוות על האביון , כי אולי בקצת הימים ימצא אביון; ואני מצוך עליו , אם ימצא. ואמר מקרב הארץ - לרמוז על כל הישוב; כי ההבטחה , שלא יהיה בנו אביון בארץ אשר יי' אלהינו נותן לנו נחלה (ראה לעיל , ד) אם נקיים שם כל המצות. ועתה אמר , כי יתכן שימצא אביון באחד מן הזמנים ובאחד המקומות בארץ אשר תשב בה , כי טעם "בארצך" (לעיל , ז) - כטעם "בכל מושבותיכם" (שמ' יב , כ): בארץ ובחוצה לארץ. וטעם ולאביונך בארצך - כאומר: לאחיך העני ולכל אביוני ארצך; כי בעבור שהמצוה בישראל - יזכיר אחיך , ויצטרך לפרש אחיך , ולכל אביוני ארצך - לצוות על כלל ישראל. ומדרשו (ראה ספ"ד קטז): להקדים הקודם. (יב) והזכיר כי עוד יש שמטה , לעבד - השנה השביעית שלו , כי גם השמטה ההיא כשמטה הנזכרת. והכל לזכור ימות עולם (ע"פ דב' לב , ז) , כאשר רמזתי במקומו (שמ' כא , ו); ושם נרמז כי "והיה לך עבד עולם" (להלן , יז) - כפשוטו. והחזיר המצוה הזאת - לבאר בה ענין הענקה.