מאגר הכתר דברים פרק טו עם פירוש רלב"ג

פרק טו
(א) מקץ שבע שנים תעשה שמטה - אחר שהזכיר שבשנה השלישית ובשישית מהשמטה יפריש מעשר עני (ראה דב' יד , כח) , ביאר בזה המקום מה שיעזוב לעני בשנה השביעית שהיא שנת השמיטה. (ב) והנה הרצון בשמיטה שישמט האדם ידו מפירותיו אשר בנחלתו ויהיו הפקר , כמו שבארנו בפרשת 'ואלה המשפטים' (שמ' כג , יא). וכבר ביאר בזה המקום גם כן , שמה שהלוה אדם לחבירו מהכסף והפירות - ישמט ידו ממנו בזאת השנה שהיא שנת השמטה , ולזה אמר שמוט כל בעל משה ידו. והוא מבואר שהלוה הוא עני ולזה הוצרך ללוות. לא יגוש את רעהו וגו' - למדנו מזה שאם היה נָגוּשׂ ועומד קודם השמיטה , אין השמיטה משמטת אותו (ראה משנה שביעית י , ב) , אך אם לא היה כן , הוא מוזהר שלא לתבוע בבית דין החוב שעברה עליו שביעית. והוא מבואר שלא הוצרך להזהירו שלא ינגשהו בשנת השמיטה. (ג) את הנכרי תגוש - זו מצות 'עשה' , כדי שלא נתן מתנות חנם לעובדי עבודה זרה. ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך - זו היא מצות 'עשה'; רוצה לומר , שיפקיר החוב ההוא ויסלק ידו ממנו; ולזה הוא מבואר שכבר זכה בו הלוה. אולם החוב שיהיה לו אצל ה'גר תושב' אינו מחוייב לנגשו , ולא לעזבו לו. (ד-ו) אפס כי לא יהיה בך אביון - הבטיחם שלא יהיה בהם אביון אם ישמרו מצות השם יתעלה , ולא יצטרך אחד מכם ללוות מחבירו או מגוי , כמו שאמר והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט. וראוי שתדע כי כבר יתבאר מאמרו "מקץ שבע שנים תעשה שמטה , וזה דבר השמטה" (לעיל , א - ב) - כי השמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ , בין בפני הבית בין שלא בפניו; שאם לא היה הדבר כן , לא היה צריך לומר "תעשה שמטה - וזה דבר השמטה" , אך היה אומר 'מקץ שבע שנים בשנת השמטה' - שהיה משמט בה קרקע , כמו שנתבאר בפרשת 'ואלה המשפטים' (שמ' כג , יא). ואמנם אמר "תעשה שמטה" , שאע"פ שאינו שמטה מדרך אחרת , תעשהו שמטה לזה העניין. (ז) כי יהיה בך אביון מאחד אחיך - ידענו שהתורה צותה בכללות לחון העניים מישראל אי זה שיהיו; אך זכר אלה התנאים , להודיע איזה עני הוא קודם. ולזה אמר מאחד אחיך - שהם קרובים , כי הם קודמים לשאר העניים שאינם ממשפחתו. באחד שעריך - רוצה לומר , שיהיה האביון באחד שעריך , אע"פ שלא יהיה קרובך; כיון שהוא מעירך הוא קודם לשאר העניים שהם מעיר אחרת. או ירצה באמרו באחד שעריך - שיהיה מאחד מערי שבטיך , כי עניי שבטו קודמין לשאר העניים. בארצך - רוצה לומר , שיהיה האביון בארצך , והוא קודם לעניי חוצה לארץ. ולזה אמר גם כן בסוף הפרשה זאת ההדרגה בעינה , והוא באמרו "לאחיך לענייך ולאביונך בארצך" (להלן , יא) - באר שאחיו , אם הוא עני , קודם לעניי עירו , ועניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת מארץ ישראל , ועניי ארץ ישראל קודמים לעניי חוצה לארץ. לא תאמץ את לבבך - רוצה לומר: להמנע מלרחם עליו. ולא תקפוץ את ידך - אך תפתחה לקחת בה דבר לתת לו. (ח) פתוח תפתח את ידך לו - רוצה לומר: לתת לו על דרך החמלה והצדקה. והעבט תעביטנו - מגיד שאם יש לו משכון תלְוֵהו על המשכון , ותנהג במשכון לפי מה שחייבה התורה במשכון העני , לפי מה שנזכר בפרשת "ואלה המשפטים" (ראה שמ' כב , כד - כו). די מחסורו אשר יחסר לו - למדנו שמחסורו הוא עליך , אע"פ שאין לו משכון. ואמנם זכר המשכון , להודיע שההלואה קודמת למתנה , עם שלא יושג בה בושת לעני. והנה זכר בכאן שיתן לעני את בקשתו די מחסורו , להודיע שאע"פ שלא ישאל , חייב אתה לפרנסו. ואין ראוי שנדמה שכל אחד מהאנשים אשר בעיר יחוייב לתת לו די מחסורו , או שיהיה החיוב על הראשון שיבא אליו העני , אבל ראוי שבין כל בני העיר יִשְלַם זה לעני. ולזה הוא מבואר , כי צריך שיהיה בעיר ממונה על הצדקה או ממונים. והנה אמרו: די מחסורו אשר יחסר לו - כולל (ראה ספ"ד קטז) כל מה שיחסר לו ממזון וכסות , ואפילו עבד לשמשו , ואפילו סוס לרכוב עליו. ואמר: אשר יחסר לו , להעיר שלפי מנהגו ועניינו יותן לו המצטרך אליו; שאם היה רגיל בפת חטים לא נאכילהו שעורים , ואם היה לבוש בגדים יפים לא נלבישהו בלויי סחבות (ע"פ יר' לח , יא). (ט) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' - הזהיר בכאן שלא ימנע מלהלוות לעני מפני ראותו שקרבה שנת השמטה , ויזכה אז העני במלוה ההיא. וקרא עליך אל יי' - רוצה לומר , שהעני יצעק אל השם יתעלה והוא ישמע זעקתו , כמו שאמר ביתום ואלמנה: "כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו" (שמ' כב , כב); "ושמעתי כי חנון אני" (שם , כו). ויהיה הכונה באמרו והיה בך חטא - והיה בך עונש , כי 'חטא' ו'עון' יאמרו לפעמים על העונש. או קצר הכתוב בזה ואמר והיה בך חטא - להודיע שאיך שיהיה הנה יהיה בך חטא מפני שלא נתת לאביון ההוא המצטרך לו , ואע"פ שלא יקרא עליך אל יי'. (י) נתון תתן לו - זו היא מצות עשה. (יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ - אמר זה להודיע שגלגל הוא שחוזר בעולם , ואם הוא נותן עתה לעני , לזמן אחר יעשיר העני ויתן לו או לאחד מזרעו. ואולם מה שאמר למעלה: "אפס כי לא יהיה בך אביון" (פס' ד) - אינו יעוד שלא יהיה בו אביון , אך הודיע שאם ישמרו כלם דרכי השם יתעלה ומצותיו , לא יהיה בהם אביון; וזה , אע"פ שהוא אמת , הנה הוא רחוק שיקרה זה , שיהיו העם כלם צדיקים בזה האופן; ולזה אמר על דרך הייעוד הנבואיי: כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. (יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים - בעבור שזכר עתה דבר השמטת הכספים , שהוא בשנת השמטה לכספים אע"פ שאינה שמטה לקרקע , בא לזכור עתה דבר החירות אשר יהיה בשנה השביעית למכירתו לעבד עברי. ולפי שזכר דבר עבד עברי , זכר עמו דבר אמה העבריה לַהִדמוּת אשר ביניהם בעניין ההענקה אשר נתחדש דינה בזה המקום; ואמר כי ימכר לך אחיך העברי - להעיד על הנמכר בגניבתו שימכרוהו בית דין. וכבר נתבאר דינו בשלמות בפרשת 'ואלה המשפטים' (ראה שמ' כא , ב - ד). או העבריה - היא אשר ימכור אותה אביה לְאַמּה בעודה קטנה , כאמרו "וכי ימכור איש את בתו לאמה" (שם , ז). ועבדך שש שנים - שב לעבד עברי , כי אמה העבריה לא תמכר ליותר מהזמן שהיא ברשות אביה , כמו שבארנו שם (שמ' כא , יא); ולזה יתכן שיהיה זה הזמן פחות משש שנים או יותר. (יג) לא תשלחנו ריקם - הוא מצות 'לא תעשה'. (יד) הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך - מפני שאמר: "לא תשלחנו ריקם" (לעיל , יג) , ידענו שכיון שלא שלחו ריקם , יֵצֵא. ואולם הודיע בזה המקום כי לפי עושר בעל הבית יהיה שעור זאת ההענקה. (טו) וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך יי' אלהיך וגו' - הנה כמו שהוציאך אז השם יתעלה חפשי והעניק אותך שם במה שנשאתם ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות (ראה שמ' יב , לה) , כן אנכי מצוך להוציא העבד העברי חפשי אחר שש שנים , ולהעניק לו מאשר ברכך יי' אלהיך (ראה לעיל , יד). (טז) והיה כי יאמר אליך - כבר בארנו דין זאת הרציעה ותנאיה בפרשת 'ואלה משפטים' (שמ' כא , ו). (יז) ואף לאמתך תעשה כן - רוצה לומר: בדבר ההענקה. (יח) כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים - אמר זה לפי שהוא עובד ביום ובלילה , ולזה היה הרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית. ואפשר שיהיה הרצון בזה , כי ימי השכיר הם שלש שנים , כאמרו "שלש שנים כשני שכיר" (יש' טו , יד) , ולזה יהיה זה שעבד שש שנים עובד משנה שכר שכיר. וברכך יי' אלהיך בכל אשר תעשה - אמר זה , שלא יחשב אדם שהשם יתעלה יברכהו , והוא יושב ובטל , ולא ישתדל בהבאת הברכה לו; ולזה אמר: בכל אשר תעשה - כי השם יתעלה יעשה מה שיעשה בסבות היותר נאותות כשהיה אפשר בזה , כמו שזכרנו במקומות רבים מזה הספר. (יט) כל הבכור אשר יולד - לפי שצריך להיות פטר רחם (ראה שמ' יג , יב) , אמר: יולד , כי הלידה היא דרך הרחם. הזכר תקדיש ליי' אלהיך - לפי שכבר נאמר בפרשת 'אם בחוקותי': "אך בכור אשר יבוכר ליי' בבהמה לא יקדיש איש אותו" (וי' כז , כו) , למדנו מזה (ראה ספ"ד קכד) שעניין ההקדשה הזאת אשר חִיֵיב בה בזה המקום לבכור , הוא זולת עניין ההקדשה אשר הזהיר עליו שם. ולזה יהיה עניין ההקדשה , שיאמר: בכור זה ליי' , כדי להוסיף שמירה , שלא ינהגו בו מנהג חולין , כי כבר הזהיר עליו שלא לעבוד בו ושלא לגזזו. וזאת המצוה תהיה לבעלים בהולדו ברשותם , וידמה שהם מטפלין בו זמן מה להניקו ולגדלו מעט כדי שיהיה ראוי כשיתנוהו לכהן; כמו שמצאנו בתרומה , שלא נתנה לכהן אלא אחר גמר מלאכתה. ולזה תהיה אזהרת אומרו לא תעבוד בבכור שורך וגו' - לבעלים גם כן , כמו שהיא לכהן; ולזה אמר שורך , צאנך. והנה ביאר בזה המקום , שהבכור , בין תם בין בעל מום , אסור בגזה ועבודה , שנאמר: כל הבכור אשר יולד וגו' , לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך - ואע"פ שנולד במומו , לפי שקדושתו מרחם. והנה הודיע הכתוב זה הדין בבכור , והוא הדין לשאר קדשים. ואמנם בארה התורה זה בקדשים קלים ושתקה מהשאר , כי הדברים קל וחומר. ובכלל האזהרה הזאת רחל ועז לחלבה. ובכלל , הנה ביארה התורה שאסור ליהנות בקדשים בזולת האופן אשר הגבילה התורה; ולזה אמר 'עבודה' בבכור שור ו'גזה' בבכור צאן , אלא שדברה התורה בהווה (ראה ספ"ד קכד). והנה שיעור הגזה הוא החלק הראשון מהצמר שיהיה ראוי לדבר , כי הגזה היא מלאכה , יכוין בה תכלית מן התכליות , ואיננה באופן שיגזזו שער אחר שער , שנוכל לומר שאם גזזו שתי שערות יהיה חייב. (כ) לפני יי' אלהיך תאכלנו שנה בשנה - מגיד שאינו נאכל אלא במקום הבחירה , והוא נאכל כל שנתו. ואמנם אחר זה לא הסכימה התורה לגדלו עוד , שמא יגדל הכהן מהם עדרים , ויבא העניין לדבר תקלה מצד הגזה והעבודה ומה שידמה להם. והנה מה שאמר לפני יי' אלהיך תאכלנו - אינו מדבר אלא בְּתָם. ולפי שאמר: לפני יי' אלהיך תאכלנו , נמשך למה שאמר: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך" (לעיל , יט) - למדנו (ראה משנה בכורות ב , א) שהכהן גם כן יחוייב להפריש בכורות; והיה זה כן , לפי שקדושתו מרחם. ובכלל , הנה התורה בארה הִפָּטֵר הכהנים והלוים מבכור אדם שאינו אלא קדושת דמים , ושתקה מהבכור; וזה יחייב שיהיו הכהנים והלוים חייבים בבכור בהמה. (כא) וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו ליי' - ידענו שאם היה בו מום איזה שיהיה לא יתכן לזבחו ליי' , כמו שנתבאר בפרשת 'אמור אל הכהנים' (ראה וי' כב , כ - כה). ואולם אמר בזה המקום פסח או עור כל מום רע , לפי שבזולת זה לא יתכן שיאכלנו בשעריו , רוצה לומר: אם לא היה המום קבוע. ואמר: לא תזבחנו ליי' לבאר , שלא הוסר ממנו מן הקדושה - רק שלא יזבחנו ליי' , ושהוא אפשר לאכלו בשעריו , אך הוא אסור עדין בגזה ועבודה. ומזה המקום למדנו (ראה בכורות לז , א) , שאם יהיה בו מום עובר בסוף שנתו , שלא הותר לו לזבחו ליי' ולא לאכלו בשעריו. הנה יוכל להמתין עד העת שהוא ראוי שיהיה עובר בו אם היה עובר , והוא שלשים יום מעת נפילת המום בו , כי כן שערו חכמים (ראה בכורות כח , א) דבר הבחינה הזאת. ואולם תוך שנתו אם נפל בו מום עובר , יש לו להמתין יותר משלשים יום תוך שנתו , להבחין אם נקבע מומו אם לא. (כב) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו - מגיד כי כשנשחט במומו יוכל לאכלו בשעריו , ויוּתַר לטמא וטהור לאכול ממנו בקערה אחת. וכבר בארנו בפרשת 'בא אל פרעה' (שמ' יג , יא) , שבכור בהמה טהורה אינו נוהג אלא בארץ; ולזה לא תנהג הזביחה ליי' בבכור בהמה טהורה כי אם בבכורות הבאים מארץ ישראל , לא בבכורות הבאים מחוצה לארץ. ולפי שמצאנו בבכור שהוא ממון כהן ולא זכה בו מן המזבח , שהרי הוא אוכלו במומו בלא פדיון - למדנו מזה שבכורות חוצה לארץ הם לכהן , כי אין תלוי עניינם בארץ כי אם לזבוח ליי' , ולזה יהיו נאכלין במומן. ולזאת הסבה יתבאר שהבכורות נוהגים בין בארץ בין בחוצה לארץ , בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. וכבר יתבאר שהכהן יזכה בבכור בהמה טהורה בכל מקום ובכל זמן , שהרי מצאנו (ראה קידושין לז , א) בפטר חמור ובבכור אדם - שנוהג בכל מקום ובכל זמן. ולפי שאין זוכה בבכור בהמה טהורה מן המזבח , למדנו (ראה בכורות כא , ב) שדינו כדין שאר הבכורות , אלא שלא יזבחו ממנו ליי' כי אם כשהיה בארץ ובפני הבית. ולזה אמר: "והיה כי יביאך" בבכורות בפרשת 'בא אל פרעה' (שמ' יג , יא) , והנה אמר בפרשת 'קרח' "כל פטר רחם לכל בשר" (במ' יח , טו) - הנה כלל אלו שלשת המינים יחד לעניין היותם ממון כהן; אלא שבאר שההבדל ביניהם הוא , שבכור בהמה טהורה אינו נפדה , ושאר הבכורות נפדין. וכבר נבאר זה בגזרת האל ביאור רחב. ולפי שאמר "בבכור שורך , בבכור צאנך" (ראה לעיל , יט) , למדנו שאם היה של הקדש או של גוי , אינו חייב בבכורה. וכן העניין אם היה להם חלק בה , שאין אני קורא בה 'שורך' , 'צאנך'.