מאגר הכתר דברים פרק יח עם פירוש רמב"ן

פרק יח
(א-ב) אשי יי' - קדשי המקדש. ונחלתו - אלו קדשי הגבול: תרומות ומעשרות; אבל נחלה גמורה לא יהיה לו בקרב אחיו. ובסיפרי דרשו: ונחלה לא יהיה לו - זו נחלת שאר; בקרב אחיו - זו נחלת שבעה; ואיני יודע מהו. ונראה לי שארץ כנען מעבר הירדן ואילך נקראת 'ארץ חמשה עממין' , ושל סיחון ועוג - 'שני עממין' , אמורי וכנעני; ו'נחלת שאר' - לרבות קני קניזי וקדמוני (ראה בר' טו , יט). שוב נמצא בדברי רבי קלונימוס: הכי גרסינן בסיפרי (? ראה ספ"ד קסד): ונחלה לא יהיה לו - אלו נחלת חמשה; בקרב אחיו - אלו נחלת שבעה: נחלת חמשה שבטים ונחלת שבעה שבטים. ומתוך שמשה ויהושע לא חלקו נחלה אלא לחמשה שבטים בלבד , שכן משה הנחיל לראובן וגד ולחצי שבט מנשה (ראה במ' לב , לג) , ויהושע הנחיל ליהודה (ראה יהו' טו) ואפרים (ראה יהו' טז) ולחצי שבט מנשה (ראה יהו' יז) , ושבעה אחרים נטלו מאליהן אחרי מות יהושע (ראה יהו' יח , ב ואי'; כג , ה; שו' א) - מתוך כך הזכיר חמשה לבד ושבעה לבד. כל זה לשון רבנו שלמה. וכבר פירשתי העיקר בפרשת 'קדש לי' (שמ' יג , ה) , כי 'נחלת חמשה' - הם חמשה עממין הנזכרים בפסוק "כי יביאך יי' אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש" (שם) - והם עיקר נחלת ישראל , שהיתה ארצם "ארץ זבת חלב ודבש"; אבל השנים הנשארים , והם הפרזי והגרגשי , אין ארצם זבת חלב ודבש ואינה חייבת בבכורים. ולכך הזכיר בלויים , שלא יטלו חלק עם ישראל בעיקר נחלתם בארץ הטובה שהיא 'נחלת החמשה' , וגם לא בנחלת כל השבעה שהם השנים הנשארים , אע"פ שאין ארצם טובה ואינה חשובה בעיני ישראל כל כך. ודבר ברור הוא בראיות שכתבתי שם. (ג-ד) וזה יהיה משפט הכהנים - זו מצוה מחודשת , לא נזכרה בתורה; כי במדבר , שלא היו זובחים שור ושה , רק שלָמים , לא הזכירהּ להם , שאינה נוהגת במוקדשים; ועתה כשבאו ליכנס לארץ חִדְשהּ להם. וזה טעם מאת זבחי הזבח - כלומר: כאשר יזבחו הזבח שהתרתי להם: "וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך ואכלת בשעריך" (דב' יב , כא). והנה לא נתן אותה לאהרן בפרשת "ויאמר יי' אל אהרן" (במ' יח) , אע"פ שנתן להם שם התרומות (ראה שם , יב) והבכורים (ראה שם , יג) שאינם נוהגים אלא בארץ; והטעם , כי שם הזכיר כל אשר נתן לו בקדש , כי גם החרם (ראה שם , יד) קדש הוא , אבל הזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז הן חולין גמורין , אין בהם זולתי מצות המַָנה; וכן לא הזכיר שם גזל הגר. ועל מדרש רבותינו כולם נרמזות שם: "ראשיתם" (שם , יב) - זו ראשית הגז; "אשר יתנו" (שם) - זו הזרוע והלחיים והקיבה; "ליי'" (שם) - זו חלה. בסיפרי (ספ"ב קיז). אם כן גם זו מצוה מבוארת. ועל סמך המדרש , שאמרו (ראה חולין קלד , ב): זרוע - תחת "ויקח רמח בידו" (במ' כה , ז); לחיים - תחת תפלה; הקיבה - תחת "האשה אל קבתה" (במ' כה , ח) - נרמזו שם על הזכות העתיד להיות. וזיכה לכל השבט בזכות פינחס , כאשר זכה להיות כהן עמהם. והרב אמר ב'מורה הנבוכים' (ג , לט) , כי הלחיים - בעבור היותם ראשית הגוף , והזרוע - בעבור היותו ראשית האיברים המשתרגים בגוף , והקיבה - ראשית המעים; כי הראשית בכולם ינתנו למשרתי השם , לכבודו יתעלה. (ט) לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם - גם זו מצוה מבוארת; שכבר אמר "וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקותיהם לא תלכו" (וי' יח , ג); ועתה יזכיר מעשיהם , ויאמר שהם תועבה לפני השם. (י-יא) ואמר מעביר בנו ובתו באש - והוא מין ממיני הכישוף , על דרך הפשט , או המולך על דעת רבותינו (ראה סנה' סד , ב); והוא האמת , כמו שפירשתי במקומו (וי' יח , כא). והזכיר מכשף - שם כלל לכל הכשפים. וחובר חבר ושואל אוב וידעוני - והם פרטים בכשוף; ואסר אותם גם לשואל. ודורש אל המתים - באוב עצמו , ובכל ענין שידרוש אליהם. והזכיר קוסם קסמים - והוא מחשבה בעתידות בכלל , מלשון "קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו" (מש' טז , י); כמו שאמר: "בלעם בן בעור הקוסם" (יהו' יג , כב) , והיה מנחש , כמו שנאמר בו "ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים" (במ' כד , א); וכתוב "קסמי נא לי באוב" (ש"א כח , ח). והזכיר בפרט מעונן - והוא היודע בעננים , ומנחש - המביט בעופות בכנפיהם או בצפצוף , כענין שכתוב "כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר" (קה' י , כ); והוא לשון נגזר מן "חשתי ולא התמהמהתי" (תה' קיט , ס) , שכל מה שימהר להודיע בעתיד קודם היותו יקרא 'נחש' , כלומר: נחיש ונקדים לדעת. (יב) ואמר הכתוב: כי תועבת יי' כל עושה אלה - ולא אמר 'עושה כל אלה' , כי הכתוב ידבר על רובם. כי המעונן והמנחש (ראה לעיל , י) - אינה תועבה ולא הוריש הכנענים בעבורם , כי כל בני אדם יתאוו לדעת עתידות למו (ע"פ דב' לב , לה) ומתעסקים בחכמות רבות כאלה לדעתם. [(תוספת רמב"ן עצמו:) ועתה דע והבן בעניני הכשפים. כי הבורא יתברך , כאשר ברא הכל מאין , עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהם , ונתן כח הארץ וכל אשר עליה (ע"פ נחמ' ט , ו) בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם , כאשר הוא מנוסה בחכמת האצטגנינות. ועשה עוד על הכוכבים ועל המזלות מנהיגים - מלאכים ושרים שהם נפש להם. והנה הנהגתם מעת היותם עד לעולם ועד - גזירת עליון אשר שׂם להם. אבל היה מנפלאותיו העצומות , ששם בכח המנהיגים העליונים דרכי תמורות וכחות להמיר הנהגת אשר למטה מהם , שאם יהיה מבט הכוכבים בפניו אשר כנגד הארץ טובה או רעה לארץ או לעם או לאיש , ימירו אותם הפנים העליונים עליו להפך במבט עצמו , כענין שאמרו: תמורת 'ענג' - 'נגע' (ראה ספר יצירה ב , ד). ועשה כן , להיות הוא יתעלה שמו "מהשנא עדניא וזימניא" (דנ' ב , כא) , "קורא למי הים" (עמ' ה , ח) לעשות בהם כרצונו , "והופך לבקר צלמות" (שם) , מבלי שנוי טבעו של עולם , ושיעשו הכוכבים והמזלות מהלכם כסדרן. ועל כן אמר בעל 'ספר הלבנה' החכם בנגרמונסייא: כשהלבנה , והיא נקראת 'גלגל העולם' , בראש טלה על דרך משל , ויהיה פניו מול פלוני , תעשה תמונה לדבר פלוני ויוחק בה שם השעה ושם המלאך הממונה עליה מן השמות ההם הנזכרים באותו הספר , ותעשה הקטרה פלונית בענין כך וכך - ויהיה המבט עליה לרעה , לנתוש ולנתוץ , להאביד ולהרוס (ע"פ יר' א , י); וכאשר תהיה הלבנה במזל פלוני ובמבט פלוני , תעשה תמונה והקטרה בענין פלוני לכל טובה , לבנות ולנטוע (ראה שם). והנה גם זה הנהגת הלבנה בכח מנהיגיה. אבל ההנהגה הפשוטה , אשר במהלכה הוא חפץ הבורא יתברך - אשר שׂם בהם מאז; וזה - הפך. וזה סוד הכשפים וכחם , שאמרו בהם (ראה חולין ז , ב) , שהם מכחישים פמליא של מעלה; לומר , שהם הפך הכחות הפשוטים והם הכחשה לפמליא בצד מן הצדדין; ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה , שיונח העולם למנהגו ואל טבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו. וגם זה מטעמי איסור הכלאים , כי יבואו מן ההרכבות צמחים יעשו פעולות נכריות , יולידו שנוים ממנהגו של עולם לרע או לטוב , מלבד שהן עצמן שנוי ביצירה , כמו שפירשתי כבר (וי' יט , יט).] ורבים יתחסדו בנחשים , לאמר שאין בהם אמת כלל , כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה? ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים , ורבותינו גם כן יודו בהם , כמו שאמרו ב'ואלה שמות רבא' (? ראה ויק"ר לב , ב): "כי עוף השמים יוליך את הקול" (קה' י , כ) - זה העורב וחכמת הטיארין; העופות בלשון ערב 'טאיר' , וחכמי העופות יקראו 'טיארין'; ועוד מוזכר מזה הענין בגמרא (ראה גיטין מה , א). אבל יש לענין הזה יסוד , וכבר הודענו (שמ' כ , ג) כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם , והם נפשות לכדורי הגלגלים; ושרי זנב טלה הקרובים לארץ , והם הנקראים 'נגידי התלי' , יודיעו בעתידות , ומהם נעשים סימנים בעופות , שבהם יוָדעו עתידות. ולא לזמן גדול ולעתידות רחוקות יגידו (ע"פ יח' יב , כז) , רק בעתידות הקרובות לבא יודיעו. מהם בקול העוף בקראו בקול מר על מת , ומהם בפרישות כנפיו; והוא שאמר "יוליך את הקול" (קה' י , כ) - למגידים בקולם; "ובעל כנפים" (שם) - לרומזים בכנפיהם. וכל זה איננו תועבה בעמים , אבל חכמה תחשב להם; וכך אמרו (ראה קה"ר ז , מא): "ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם" (מ"א ה , י) - מה היתה חכמתן של בני קדם? שהיו יודעים וערומים בטייר; וכן אמר הכתוב "כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים" (יש' ב , ו). והנה שלמה למד זה בכלל חכמותיו. והידיעה היא הבנת הצפצוף , והערמה - לסבור ענין בפרישת הכנפים. וכאשר כלל הכתוב המעוננים והקוסמים עם התועבות הנזכרות (ראה לעיל , ט - יא) , חזר ופירש: "כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו" (להלן , יד) , כי היא חכמתם - לדעת הבאות; "ואתה לא כן נתן לך יי' אלהיך" (שם) - יאמר: הנה אסר לך השם המעשים האלה הנזכרים , בעבור שהם תועבות לפניו , ובגללם הוריש הגוים מפניך. ואסר לך הנחשים והקסמים בעבור שעשה לך מעלה גדולה , לתתך עליון על כל גויי הארץ (ע"פ דב' כח , א) - שיקים בקרבך נביא ויתן דבריו בפיו (ראה להלן , טו) , ואתה תשמע ממנו מה יפעל אל (ע"פ במ' כג , כג); ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש שיקבלו אותם מן הכוכבים או מן השפלים בשרי מעלה , שאין כל דבריהם אמת , ולא יודיעו בכל הצריך. אבל הנבואה תודיע חפץ השם , ולא יפול דבר מכל דבריה (ע"פ מ"ב י , י); והוא שיפרש: "הוא הדבר אשר לא דברו יי'" (להלן , כב). והנה אתה חלק השם וסגולתו , שומע עצתו מפיו , והם - חלק המזלות הולכים אחריהם , וזה טעם "לא כן נתן לך יי' אלהיך" (להלן , יד) - שלא נתן לך כאשר נתן להם , כטעם "אשר חלק יי' אלהיך... לכל העמים" (דב' ד , יט) , כאשר פירשתי (שם , טו). ובסיפרי (ספ"ד קעד): "אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו" (לעיל , יד) - שמא תאמר: להם יש במה לשאול , ולי אין לי! תלמוד לומר: "ואתה לא כן נתן לך יי' אלהיך". והנה זו ראיה לכל מה שפירשנו , כי הנחשים - שרש דבר נמצא בם (ע"פ איוב יט , כח) , ולכן היה לישראל טענה במניעה מהם. (יג) וטעם תמים תהיה עם יי' אלהיך - שניחד לבנו אליו לבדו , ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמיתת כל עתיד; וממנו לבדו נדרש העתידות , מנביאיו או מאנשי חסידיו , רצוני לומר: אורים ותומים. ולא נדרוש מהוברי שמים (ע"פ יש' מז , יג) ולא מזולתם , ולא נבטח שיבאו דבריהם על כל פנים; אבל אם נשמע דבר מהם , נאמר: הכל בידי שמים , כי הוא אלהי האלהים עליון על הכל , היכול בכל , משַנֶה מערכות הכוכבים והמזלות כרצונו , מפר אותות בדים וקוסמים יהולל (ע"פ יש' מד , כה). ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב אדם בעבודתו. ולפיכך , אחר אזהרת שאלת העתידות מן קוסם (ראה לעיל , י) ודורש בעד החיים אל המתים (ראה לעיל , יא) , אמר שתהיה תמים עם השם בכל אלה , ולא תירא ממגיד עתיד; אבל מנביאו תדרוש ואליו תשמע (ראה להלן , טו). וזה דעת אנקלוס: "שלים תהא בדחלתא דיי' אלהך" - שלא תהיה חסר ביראתו; כי 'תמים' הוא השלם בדבר , כמו "שה תמים" (שמ' יב , ה) - שאין בו מום ושום חסרון. וזו מצות 'עשה'. וכבר הזכרתי זה בפסוק "והיה תמים" (בר' יז , א). (טו) נביא מקרבך מאחיך כמוני. טעם מקרבך - לרמוז שאין נבואה אלא בארץ ישראל , ולכך יאמר בה הכתוב "משא גיא חזיון" (יש' כב , א) , וכמו שהזכירו רבותינו (ראה איכ"ר כד). וכן טעם מאחיך - כי השם נתן לך מעלה על כל העמים , ולא יתן רוחו , רק עליכם. כמוני - שאני מקרב אחיך , יקים לך תחתי; וכן מנביא לנביא. לשון רבנו שלמה. ורבי אברהם אמר: כמוני - שאני נביא השם , לא מעונן וקוסם. ויתכן שיהיה מקרבך - לומר: שתוכל לבטוח בדבריו , שהוא מאחיך מקרבך. וכן , על דעתי , כמוני - שיהיה נאמן לנביא ליי' (ע"פ ש"א ג , כ) , ותאמין בו כאשר אתה מאמין בי. ועוד אבאר זה (להלן , טז). (טז-יז) ככל אשר שאלת - לא השלים הכתוב בכאן השאלה ששאלו; כי באמרם לא אוסיף (בנוסחנו: אֹסֵף) לשמוע את קול יי' אלהי , לא יזכו לנביאיו! אבל כאשר אמרו "קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר יי' אלהינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר יי' אלהינו אליך ושמענו ועשינו" (דב' ה , כד) , אז קבלו להאמין בנביאיו ולשמוע ולעשות כל אשר יצוה השם על ידם. ולכך אמר בכאן: "נביא... כמוני יקים לך" השם (לעיל , טו) - ותאמין בו כאשר אתה מאמין בי , כי כן שאלת , להיות דברי השם עמכם על ידי ושתשמעו אלי; אם כן הַאמינו גם כן בשאר הנביאים הבאים אחרי , כי כמוני כמוהם (ע"פ שו' ח , יח). וזה טעם היטיבו כל (בנוסחנו ללא 'כל') אשר דברו - להאמין בנביא , וכן אעשה להם לדורותם. ויתכן שהיתה שאלתם שם לדורות , וקַבָּלָתָם - שאמרו לשמוע ממשה , באמרם "ואַת תדבר אלינו... ושמענו ועשינו" גם כן לדורות עולם; ויהיה טעם "ואת": 'ואתה וכל נביא השם כמוך' , כאשר פירשתי שם (דב' ה , כד). (כ) ואשר ידבר בשם אלהים אחרים - אפילו כיון את ההלכה , לאסור את האסור ולהתיר את המותר , יומת בחנק; לשון רבנו שלמה מסיפרי (ספ"ד קעז - קעח). ואין הענין לומר , שאם בא אחד ואמר: 'בחלומי , והנה פעור אומר לי שתזהרו במצות הלולב' , שיהא חייב מיתה , כי זה - פטור הוא; ואם אומר , שתעשו כן לעבוד לשקוץ ההוא , אם כן זהו נביא השקר המתנבא לעבוד עבודה זרה , ואפילו יאמר כן בשם יי' הוא נסקל! אבל הענין , שיאמר: ראיתי פעור כי הוא האלהים , והוא המצוה שלא תאכלו בשר חזיר; וכן אם יגיד בשמו כי כזה וכזה עתיד להיות; מאחר שיאמר כי הנעבד ההוא הוא האומר ועושה , גוזר ומקיים - יומת בחנק. וכך אמרו בגמרא (ראה סנה' פט , א): המתנבא בשם עבודה זרה - כגון נביאי הבעל. והם שהיו אומרים שהבעל הוא האלהים , כמו שכתוב "אם יי' הוא האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו" (מ"א יח , כא) , והיו מתנבאים בו "עלה והצלח ויתן (בנוסחנו: ונתן) יי' ביד המלך" (מ"א כב , טו); ודעתם לומר , שהבעל הוא האדון אשר לו השם הנכבד הזה , והוא שיתן רמות גלעד ביד אחאב (ראה שם). (כא-כב) וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו יי' - עתידים אתם לאמר , כשיבא חנניה בן עזור ומתנבא: "הנה כלי בית יי' מושבים מבבלה" (יר' כז , טז) , וירמיה עומד וצווח על העמודים ועל הים ועל יתר הכלים שלא גלו עם יכניה: "בבלה יובאו" עם גלות צדקיהו! (ראה שם , יט - כב); לשון רבנו שלמה מסיפרי (ספ"ד קעח). והמדרש הזה - מפני שלא אמר 'ואם תאמר בלבבך'; והוא כמו שהזכרתי (דב' ד , כה) , כי התורה תגיד ברמזים העתיד להיות. אבל עיקר הכתוב לומר: איכה נדע את הדבר אשר לא דברו יי' - שנהרוג המתנבא הזה? וצוה , כי כאשר לא יבא הדבר , אז יומת , כי לא דברו השם; ולא תגור ממנו מפני חכמתו , או מפני האות שנתן ובא האות והמופת (ראה דב' יג , ג). וכן היה להם לשאול: איכה נדע את הדבר אשר דברו יי' , שנתחייב לשמוע אליו? אבל זו תשובה לשתי השאלות. כי בכל נביא נצפה לדבר העתיד להיות אשר יגיד: אם לא בא , נדע שהוא נביא השקר ויומת; ואם בֹּא יבא הכל , הנה הוא נאמן לנביא ליי' , ונתחייב לשמוע אליו ככל אשר יצוה בשם יי' , כמו שאמר "אליו תשמעון" (לעיל , טו) - ואפילו לעבור על דברי תורה לפי צורך השעה , כגון אליהו בהר הכרמל. וזה טעם "כמוני" (לעיל , טו) , "כמוך" (לעיל , יח) - שיהיה מתחלה נאמן לנביא ליי'; או באות ומופת , כענין שנאמר "ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם" (שמ' ד , ל - לא) , או שיגיד העתיד להיות ויבא , שגם זה אות. וכך אמרו במסכת סנהדרין (פט , א): והמוַתר על דברי נביא מיתתו בידי שמים , דכתיב "אנכי אדרש מעמו" (לעיל , יט); ואמרין (סנה' פט , ב): ומנא ידע דאיענש? דיהב ליה אות; והא מיכה , דלא יהב ליה אות ואיענש (ראה מ"א כ , לה - לו)? היכא דמוחזק - שאני; דאי לא תימא הכי , אברהם בהר המוריה , היכי שמע ליה יצחק (ראה בר' כב , ט)? אליהו בהר הכרמל , היכי סמכינן עליה ועבדינן שחוטי חוץ (ראה מ"א יח , לג - לח)? אלא היכא דמוחזק - שאני. ורבנו שלמה כתב: כבר נצטוו , שאם בא להוכיח (צ"ל: להדיחך) באחת מכל המצות , "לא תשמע לו" (דב' יג , ד) , אלא אם כן הוא מומחה לך שהוא צדיק גמור , כגון אליהו בהר הכרמל , לפי צורך השעה; לכך נאמר "אליו תשמעון" (לעיל , טו). וזה אינו נכון בעיני; שאין ההמחאה שהוא צדיק גמור , אלא שהוא נביא אמת מוחזק לַכֹּל בְּמַה שהקדים לאמר עתידות ובאו. והוא האות שלו , כמו שהזכיר בפרשה הזאת , או במופת שעשה בפנינו; וזאת חזקת הנביאים. ואולי נתכון רבנו שלמה ב'צדיק גמור' למה שכתב הרב רבי משה בהלכות 'יסודי התורה' (ז , ז): כשמשלחין את הנביא נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת. ולא כל העושה אות ומופת מאמינין אותו שהוא נביא , אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלה שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו , שנתעלה בהן על כל בני גילו , והיה מהלך בדרכי הנבואה ובקדושתה ופרישותה , ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו - מצוה לשמוע ממנו , שנאמר "אליו תשמעון" (לעיל , טו). ואיפשר שיעשה אות או מופת ואינו נביא , וזה האות יש לו דברים בגו , ואף על פי כן מצוה לשמוע לו; הואיל ואדם גדול הוא וחכם וראוי לנבואה , מעמידין אותו על חזקתו. כמו שנצטוינו לחתוך הדין על פי שנים עדים כשרים , ואע"פ שאיפשר שהעידו בשקר; הואיל וכשרין הן אצלנו , מעמידין אותן על כשרותן. ובדברים אלו וכיוצא בהן נאמר "הנסתרות ליי' אלהינו" (דב' כט , כח) , ונאמר "האדם יראה לעינים ויי' יראה ללבב" (ש"א טז , ז).