מאגר הכתר דברים פרק יט עם פירוש רלב"ג

פרק יט
(א) כי יכרית יי' אלהיך את הגוים וגו' - מגיד שאחר ירושה וישיבה בערים ובבתים , רוצה לומר , שתשלם החלוקה לשבטים. וכל בני השבט קצתם עם קצת חוייבו להבדיל אלו השלש ערי מקלט , לא קודם זה. וכן מצאנו שהיה העניין בספר יהושע (יט , נא; כ , ב ואי'). (ב) שלש ערים תבדיל לך בתוך ארצך - אמר זה לפי שלא היה ראוי שתהיינה קצתם בקצות הארץ , אבל היה ראוי בזה שישלשו גבול הארץ (ראה להלן , ג) בדרך שיחלקו לשלשה חלקים , ובאמצע כל חלק מאלו החלקים תהיה עיר מקלט. והנה הערים צריך שיהיו בינוניות , לא גדולות ולא קטנות. (ג) תכין לך הדרך - הנה הכנת הדרך היתה כדי שיוכל לכוין הרוצח עיר מקלט לנוס אליו , ולזה היה כתוב 'מקלט' בדרך אשר תביאהו אליו. והיתה עוד הכנת הדרך , שלא יהיה שם אבן נגף וצור מכשול (ע"פ יש' ח , יד) , ולא תל ולא נהר. ואם היה שם היו עושים גשר עליו , כדי שלא יכשל שם הרוצח ולא יצטרך להתעכב לעבור הנהר. והיה עוד מהכנת הדרך - שיהיה רחב , כדי שלא יכשל שם. והיה לנוס שמה כל רוצח - רוצה לומר: היה שהרג שוגג או מזיד , הנה ינוס שמה עד שיתברר דינו; ואם היה למות , ישלחו זקני עירו ולקחוהו משם ויתנוהו ביד גואל הדם להמיתו , כמו שאמר אחר זה בסוף זאת הפרשה (פס' יב). (ד) וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי - רוצה לומר , שבאלו התנאים תהיה העיר קולטת אותו , באופן שלא ימות ביד גואל הדם. אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שונא לו מתמול שלשום - מֵאמרוֹ אשר יכה רעהו - למדנו , שישראל גולה אם הרג ישראל בשגגה , וגר תושב אם הרג ישראל בשגגה , וגר תושב אם הרג גר תושב בשגגה , גולה , שהרי אמר בפרשת 'אלה מסעי' , שערי מקלט הם לישראל ולגר ולתושב בתוכם (ראה במ' לה , טו). והנה השונא , אע"פ שיעשה בבלי דעת , לא יחשב בשוגג , כמו שבארנו בפרשת 'אלה מסעי' (שם , כד) , ואינו גולה. (ה) ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים וגו' - למדנו מזה שאם היה העניין ביותר מהשגגה הזאת או בפחות , אינו גולה. משל מה שהוא ביותר: שהיה סותר את כותלו ברשות רבים ונפלה אבן על אדם ומת בבלי דעת (ראה לעיל , ד) , והנה זה הוא כמו פושע ואינו גולה. משל מה שהוא בפחות: שסתר את כותלו בלילה במקום שאין דרך אדם לבא שם; כי זה כמו אנוס. או שיהיה בוקע עצים במקום שאין אדם רגיל לבא שם , ונשל הברזל מן העץ והכה אדם שם ומת , ולא ידע שישנו שם; או שיהיה בוקע עצים ונשבר קצת הברזל מן הגרזן והמית - כי אין זה מצוי כמו הסרת הברזל מן העץ; וכן אם נשל הברזל מן העץ והכה באבן והפילה על ראש אדם ומת - אינו גולה , כי הוא 'כח כחו' , והתורה לא חייבה גלות אלא כשהיה 'כחו' (ראה מכות ח , א). ולמדנו מאמרו ביער , שאם היה הרוצח בוקע עצים ברשותו ונשל הברזל מן העץ ומת ברשות המזיק , שאין הרוצח גולה , כי אינו ביער , שיש רשות לנרצח לבא שם. ולמדנו מאמרו ומצא את רעהו ומת - שאם המציא רעהו עצמו כשנשל הברזל מן העץ בדרך שהכהו , או כשהשליך רוצח באבן בלא ראות , אינו גולה , שנאמר: ומצא את רעהו - לא שימציא הוא את עצמו. ואמר בפרשת 'ואלה מסעי': "ויפל עליו" (במ' לה , כג) - ולא שיפילה הנרצח על עצמו. ולמדנו מזה גם כן , שראוי שיהיה זה בדרך מציאה או בדרך נפילה; ולזה אם נפלה האבן בעת שהוא מכוון להעלות , כאלו תאמר שהיה מושך אותה בחבל להעלותה ונפסק החבל ונפלה , הנה אין זאת נפילה; או שנשל הברזל מן העץ בעת שהוא מגביה אותו לאחוריו כמנהג הכורת העץ , אין זו דרך מציאה. ועוד , שהתורה אמרה ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ - בעת שהוא מניע הגרזן לכרות , לא בעת שהוא מניעה להגביה; ולזה יהיה באלו פטור מגלות. וכן אם בא הרוצח ברשות להכות הנרצח , והרגו בשגגה בעת עשותו המצוה , אינו גולה; כמו האב המיסר בנו , והרב - תלמידו. והנה למדנו זה מֵאמרוֹ לחטוב עצים , שהוא דבר הרשות. וראוי שתדע שאם לא מת הנרצח תכף , באופן שיהיה שם דרך לומר שלא מת מחמת המכה , אינו גולה , שנאמר: ומצא את רעהו ומת - שימות מהמכה , לא מפני דבר אחר. (ו) פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח - מגיד שקודם שהתבאר שהוא גולה , ראוי לשמור שלא ירדוף גואל הדם את הרוצח וישיגנו , ולזה צותה התורה שנבדיל שלש ערים , כדי שלא ירבה הדרך , ויהיה זה סבה שישיגנו. ואמנם אחר שהתבאר שהוא גולה ישתדלו יותר בשמירתו , שהרי אמר בפרשת 'אלה מסעי': "והשיבו אותו העדה אל גבול מקלטו" (צירוף של במ' לה , כה וכז); ולזה צריך שיתנו לו חבורה שישמרוהו בדרך מגואל הדם , בדרך שישיבוהו אל מקלטו אשר נס שמה (ע"פ במ' לה , כה). וראוי שתדע שמי שאינו גולה מפני שלא הגיע עניינו לשגגת הגולה , הנה אם הרגו גואל הדם - נהרג עליו. אולם מי שאינו גולה מפני שחטאו יותר גדול מחטא הגולה , הנה אם הרגו גואל הדם - פטור , כמו העניין במחוייב גלות , שאם הרגו גואל הדם חוץ לעיר מקלטו פטור (ראה שם , כז). והנה נבאר בכאן מה שנתחדש מביאור זה הדין בספר יהושע. וזה , שכבר נאמר שם שהרוצח יעמוד פתח שער עיר המלקט וידבר את דבריו באזני זקני העיר ההיא , רוצה לומר , שיאמר להם שהוא רוצח , והם יתנו לו מקום וישב עמם (כ , ד). למדנו מזה , שבערי המקלט יחוייב להם לתת מקום לרוצח בזולת שכירות , לא בשאר ערי הלויים (ראה מכות יג , א) , אע"פ שכלם קולטים , כמו שזכרנו במה שקדם (במ' לה , ו); ולזה , אם ירצה לשבת שם לא יחוייב לתת לו מקום בלא שכירות. ואמר שם: "וישב בעיר ההוא עד עמדו לפני העדה למשפט עד מות הכהן הגדול" (יהו' כ , ו) - מגיד שבעיר מקלטו שנס שמה ראשונה , שמה הוא שב בהתברר הדין שהוא גולה , עד מות הכהן גדול. (ח) ואם ירחיב יי' אלהיך את גבולך וגו' ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך - היא ארץ הקני והקנזי והקדמוני (ראה בר' טו , יט) שלא נתנו לישראל עד הנה , ויעד השם יתעלה נתינתם לאברהם (ראה שם , יח). (ט) כי תשמור את כל המצוה הזאת וגו' - מגיד שאם היו ישראל שומרים כל מצוות התורה היו נגאלין. ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה - זה לאות שזה דבר עתיד , כי לא מצאנו שהוסיפו ישראל על שש ערי מקלט. ועוד , שהרי אמר השם יתעלה בתתו עשרת השבטים ביד ירבעם שכבר יענה את זרע דוד אך לא כל הימים (ראה מ"א יא , לט) - מגיד שעתיד המלכות להיות כלו לזרע דוד , וזה דבר לא נהיה עד הנה; ולזה והוא דבר עתיד בהכרח; אשרי המחכה ויגיע (ע"פ דנ' יב , יב). (י) ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך וגו' - מגיד שזה יהיה סבה שלא ישפך דם נקי בקרב ארצך; ויהיה עליך חטא עצום אם ישפך דם נקי בקרב ארצך. (יא) וכי יהיה איש שונא לרעהו - אמר זה לפי שלא יכוין אחד להרוג אחר אם לא היה שונא לו. וארב לו - למדנו מזה שהמכוין להרוג את זה והרג זה אינו נהרג , שהרי לא ארב לו. והכהו נפש ומת - לא מי שאפשר לומר שמת מחמת דבר אחר. ונס אל אחת הערים האל - להמלט מיד גואל הדם עד שיתברר דינו. (יב) ואחר שנתברר דינו למות ישלחו זקני עירו ויקחו אותו מעיר מקלטו לגמור הדין בפניו , ואחר יתנוהו ביד גואל הדם בדרך שימות בידו. (יג) לא תחוס עינך עליו - רוצה לומר: על הרוצח; אבל השתדל שימות לפי המשפט. ובערת הדם הנקי מישראל - רוצה לומר: שופכי דם הנקי. (יד) לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים - הזהיר בזה מלשנות הגבול בנחלות לִפְחות קרקע חבירו. ואמר: אשר גבלו ראשונים - להודיע שאם נשתנה הגבול שגבלו ראשונים לאיזו סבה שתהיה , והסיגו זה להשיבו למקומו , אינו עובר על זה הלאו. בנחלתך אשר תנחל בארץ - מגיד שבארץ עובר זה על שני לאוין: על "לא תגזול" (וי' יט , יג) ועל לא תסיג , אם עשה זה בחזקה ובאונס , או על "לא תגנוב" (שמ' כ , יג) ולא תסיג אם עשה זה בסתר ובגניבה. אמנם בחוצה לארץ אינו עובר כי אם על לאו אחד. (טו) לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת - למדנו בזה שעד אחד אינו נאמן שישפטו על פיו לכל עון ולכל חטאת , איזה חטא שיחטא האדם בו. והנה יתבאר מזה , שאע"פ שאינו קם לחתוך על פיו המשפט בשלמות , הנה הוא קם לחייב שבועה האיש ההוא; כמו שמצאנו בסוטה (ב , ב) , שאע"פ שאין שם עדים שנטמאה לגמור דינה על פיהם , הנה יקום בה העדות החלוש ההוא לשבועה. על פי שני עדים או... שלשה עדים יקום דבר - הקיש בזה עדות שלשה לעדות שנים , כמו שבארנו במה שקדם על דבר דיני נפשות (דב' יז , ו). (טז) כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה - ראוי שתדע שזה העד הוא שנים; כי בזולת זה לא יהיה עדות ולא יתכן בו לומר: "כאשר זמם" (להלן , ט) , כי עד אחד לא יאמן להביא עליו עונש. והנה אלו העדים העידו דבר שהוא סר מדרך האמת. (יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני יי' - מגיד שאלו העדים המעידים שקר , יחוייב שיבואו במקום הבחירה לבחון אם הם עדי שקר , לפני סנהדרי גדולה , והם הכהנים או השופטים אשר יהיו בימים ההם. (יח) ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר - ראוי שישאול שואל: איך יבָּחן שהם עדי שקר? כי אע"פ שיעידו מאה כנגד עדותן , לא נתברר שעדותן שקר , כי השנים נאמנים כמאה , כמו שקדם מֵאָמְרוֹ: "על פי שנים עדים או שלשה עדים" (דב' יז , ו). ואם מפני הדרישה והחקירה , איך יתברר שהם עדי שקר מפני שאינם מסכימים זה לזה במקום או בזמן? ועוד , אם היה שלא יסכימו זה לזה , אולי האחד הוא מעיד אמת , ומי יודע איזה מהם המעיד שקר? ואיך יתכן לומר באחד: "כאשר זמם" (להלן , יט) - והנה הדין לא יגמר מפני עדות אחד? ולזה יחוייב שנאמר , שמצד הדרישה יתבאר ששניהם מעידים שקר. והמשל , שעם הדרישה והחקירה יאמרו שזה היה בירושלם ביום פלוני , ויבואו עדים אחרים שיעידו שביום ההוא היו אלו העדים עמהם במקום רחוק מירושלם מרחק עצום , שלא יתכן שיהיו ביום ההוא בירושלם , כי זה ממה שיחייב שיהיו אלו העדים הראשונים עדי שקר; ואפילו היו הראשונים מאה או יותר והשניים - שנים לבד. ואם יאמר אומר: למה יאמנו יותר דברי השניים מדברי הראשונים שמעידים שכבר היו ביום ההוא בירושלם? התשובה: הנה הוא ידוע שהאדם אינו נאמן בדברי עצמו כמו שיאמן עליהם אחר , ולזה תמצא שאפילו מאה שיאמרו שאינם חייבין לראובן דבר , ובאו שנים עדים והעידו שהם חייבים לו מנה , הנה השנים עדים יהיו נאמנים כנגד המאה שהם נוגעין בעדות. וכן בזה המקום הוא ידוע שמה שהעידו העדים שראובן הרג שמעון ביום פלוני או במקום פלוני , הנה אינם מחייבים אותו מיתה מפני הרגוֹ ביום ההוא או במקום ההוא , כי באיזה יום שהרגהו הוא חייב מיתה. ולזה הוא מבואר שאמרם 'במקום פלוני וביום פלוני' אינו מעצם העדות , אבל הוא לבחון עניינם אם יאמרו אמת אם לאו; ולזה הוא מבואר שהם נוגעים בעדותן בזה העניין. והשנים שמעידין כנגדם אינם נוגעים בזה העדות , כי אינם מעידים על דבר אחר , אם יהיה העונש בעבורו , זולתי על עדותם במקום ובזמן; ולזה יהיו נאמנים העדים השניים כנגד הראשונים. העד שקר ענה באחיו - מגיד , שלא עשו דבר כנגדו עדיין זולתי שהעידו בו שקר , ולזה גם כן אמר: "כאשר זמם לעשות לאחיו" (להלן , יט) - שזמם לבד ולא עשה. ואולי יחשוב חושב כי הדברים קל וחומר: אם מפני הֶעָדַת שקר לבד יתחייבו , אע"פ שלא הגיע ממנו התכלית הרע אשר בעבורו העידו לשקר , כל שכן שיתחייבו אם נתנה פרייה הרע מחשבתם הרעה. אלא שכאשר יעויין בזה יש לטעון בזה טענה , לומר , שאין ראוי שיענשו העדים זוממין אחר שהגיעה מחשבתם לפועל על יד בית דין , וזה , כי השם יתעלה מסכים למה שישפטו שופטיו ומאתו משפטים , כאמרו: "ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע" (שמ' כג , ז) - הגיד בזה כי מי שהצדיקוהו בית דין היה מהשם יתעלה להצדיקו , כמו שבארנו בפרשת 'ואלה המשפטים' (שם). ולזה אמר שלמה: "פלגי מים לב מלך ביד יי' אל כל אשר יחפוץ יטנו" (ראה מש' כא , א); ואמר אליהוא: "ממלוך אדם חנף ממוקשי עם , כי אל אל האמר נשאתי לא אחבול" (איוב לד , ל - לא) , כמו שבארנו בביאורינו לספר איוב. והנה היה זה כמו שליח לעשות רצון השם יתעלה באיש ההוא שחטא בדבר אחר , ואם לא חטא בזה; עם שזה יהיה בושת לבית דין אם יתפרסם שדנו איש להריגה , דרך משל , על לא חמס בכפיו , ויביא זה להרהר אחר משפטי התורה שלא יהיו ישרים (ע"פ נחמ' ט , יג). ולאלו הסבות יתבאר שאין ראוי שנעניש העדים בזה האופן , כאשר יצאה מחשבתם לפועל. (יט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו - רוצה לומר , שאם חשב להפסידו ממון , יפסיד ממון , להלקותו - ילקה , להמיתו - ימות. ואם חשב להזיקו במה שאי אפשר שיוזק בו זה העד , כאלו תאמר שהעידו על כהן שהוא בן גרושה או בן חללה או זונה - אין העונש להשים אותם חללים , כמו שחשבו לעשות לכהן , כי זה בלתי אפשר; אך יהיו לוקים בעבור עברם על 'לא תעשה' , שהוא "לא תענה ברעך עד שקר" (שמ' כ , יג). ולפי שאמר לאחיו , למדנו שזוממי עדות בת כהן שזנתה אינם בשרפה אך בחנק , כמו שחשבו לעשות לאחיהם , והוא האיש שאמרו ששכב עמה , עם שהעניין בבת כהן הוא דבר חדוש , שהיא בשריפה (ראה וי' כא , ט) ובועלה בחנק (ראה תו"כ אמור פרשתא א פרק א , יח; קדושים פרשתא ט פרק י); ולזה לא ימשך זה החדוש כי אם במקום שבארה בו התורה. ובערת הרע מקרבך - בַּעֵר העושה הרע מקרבך , וימשך מזה שיתבער הרע. (כ) והנשארים ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך - אמר זה בעדים זוממין. לפי שכבר יחשב שהם אינם עושים חטא גדול כמו שיחטא ההורג את חבירו או המזיק לו והחובל בו בידו , ולזה יקלו האנשים בזה החטא , ויהיה זה סבה להפסד הקבוץ המדיני , ולזה היה זה העניין בתכלית הרע וההפסד. ולזאת הסבה רצתה התורה שיתפרסם דינו לכל ישראל , וזה יהיה בעלותם שם לרגל (ראה תוס' סנה' יא , ז) כדי שייראו כלם מעשות כדבר הרע הזה. (כא) ולא תחוס עינך נפש בנפש - הזהיר בזה מלרחם על עד זומם מלעשות לו כאשר זמם. נפש בנפש - רוצה לומר , שאם יחייבו מיתה בעדותם יִדוֹנו במיתה ההיא , שנאמר: "כאשר זמם" (לעיל , יט). עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל - ראוי שתדע שאי אפשר בעדות שיחייבו בו חסרון אבר , כי המחסר אבר יענש בממון כמו שבארנו בפרשת 'ואלה המשפטים' (שמ' כא , כד); ולזה ירצה בו בזה המקום עונש ממון. ולפי שצוה שלא לחמול על עד זומם שלא השלים מחשבתו , למדנו שכל שכן שאנחנו מוזהרים מלחמול על החובל בחבירו באיזה צד שיהיה מאותם החמשה דברים שזכרנו ביאורם בפרשה 'ואלה המשפטים' (שמ' כא , יט , כד - כה). וכבר ביארה זה התורה עוד בביאור ב'בשת'; אמר: "וקצותה את כפה לא תחוס עינך" (דב' כה , יב). ואמר: עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל - להורות שקנס הממון ישוער לפי האבר שהיה בו הנזק. ולמדנו עוד בזה תועלת אחר , והוא , שכמו שהעין הוא יותר נכבד לאין שיעור יותר מהשן , וזה מפורסם מעניינו , כן היד הוא נכבד לאין שיעור מהרגל , כי היד הוא כלי להשתמש בו בכל המלאכות המעשיות. וכמו שהעין יש לו מבוא גדול בעיוניות לראות המוחשים וללמוד הספרים , כן העניין ביד , כי במה שיכתוב האדם יתיישר בתכלית מה שאפשר לעמוד על סודות הדברים שתהיה חקירתו בהם. והיתה מחכמת המשל הזה , כי כמו שהעין הוא למעלה מהשן , כן היד הוא למעלה מן הרגל. הנה זה ביאור מה שיצטרך אל ביאור במה שהגבלנו ביאורו מזאת הפרשה. (שש עשרה תועלות לפרשת 'שופטים' חלק שני - בקובץ רלב"ג תועלות).