פרק יט
[א]
כִּֽי־יַכְרִ֞ית
יְהוָ֤ה
אֱלֹהֶ֙יךָ֙
אֶת־הַגּוֹיִ֔ם
אֲשֶׁר֙
יְהוָ֣ה
אֱלֹהֶ֔יךָ
נֹתֵ֥ן
לְךָ֖
אֶת־אַרְצָ֑ם
וִירִשְׁתָּ֕ם
וְיָשַׁבְתָּ֥
בְעָרֵיהֶ֖ם
וּבְבָתֵּיהֶֽם:
[ב]
שָׁל֥וֹשׁ
עָרִ֖ים
תַּבְדִּ֣יל
לָ֑ךְ
בְּת֣וֹךְ
אַרְצְךָ֔
אֲשֶׁר֙
יְהוָ֣ה
אֱלֹהֶ֔יךָ
נֹתֵ֥ן
לְךָ֖
לְרִשְׁתָּֽהּ:
[ג]
תָּכִ֣ין
לְךָ֘
הַדֶּרֶךְ֒
וְשִׁלַּשְׁתָּ֙
אֶת־גְּב֣וּל
אַרְצְךָ֔
אֲשֶׁ֥ר
יַנְחִֽילְךָ֖
יְהוָ֣ה
אֱלֹהֶ֑יךָ
וְהָיָ֕ה
לָנ֥וּס
שָׁ֖מָּה
כָּל־רֹצֵֽחַ:
[ד]
וְזֶה֙
דְּבַ֣ר
הָרֹצֵ֔חַ
אֲשֶׁר־יָנ֥וּס
שָׁ֖מָּה
וָחָ֑י
אֲשֶׁ֨ר
יַכֶּ֤ה
אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙
בִּבְלִי־דַ֔עַת
וְה֛וּא
לֹא־שֹׂנֵ֥א
ל֖וֹ
מִתְּמֹ֥ל
שִׁלְשֹֽׁם:
[ה]
וַאֲשֶׁר֩
יָבֹ֨א
אֶת־רֵעֵ֥הוּ
בַיַּעַר֘
לַחְטֹ֣ב
עֵצִים֒
וְנִדְּחָ֨ה
יָד֤וֹ
בַגַּרְזֶן֙
לִכְרֹ֣ת
הָעֵ֔ץ
וְנָשַׁ֤ל
הַבַּרְזֶל֙
מִן־הָעֵ֔ץ
וּמָצָ֥א
אֶת־רֵעֵ֖הוּ
וָמֵ֑ת
ה֗וּא
יָנ֛וּס
אֶל־אַחַ֥ת
הֶעָרִים־הָאֵ֖לֶּה
וָחָֽי:
[ו]
פֶּן־יִרְדֹּף֩
גֹּאֵ֨ל
הַדָּ֜ם
אַחֲרֵ֣י
הָרֹצֵ֗חַ
כִּי־יֵחַם֘
לְבָבוֹ֒
וְהִשִּׂיג֛וֹ
כִּֽי־יִרְבֶּ֥ה
הַדֶּ֖רֶךְ
וְהִכָּ֣הוּ
נָ֑פֶשׁ
וְלוֹ֙
אֵ֣ין
מִשְׁפַּט־מָ֔וֶת
כִּ֠י
לֹ֣א
שֹׂנֵ֥א
ה֛וּא
ל֖וֹ
מִתְּמ֥וֹל
שִׁלְשֽׁוֹם:
[ז]
עַל־כֵּ֛ן
אָנֹכִ֥י
מְצַוְּךָ֖
לֵאמֹ֑ר
שָׁלֹ֥שׁ
עָרִ֖ים
תַּבְדִּ֥יל
לָֽךְ:
[ח]
וְאִם־יַרְחִ֞יב
יְהוָ֤ה
אֱלֹהֶ֙יךָ֙
אֶת־גְּבֻ֣לְךָ֔
כַּאֲשֶׁ֥ר
נִשְׁבַּ֖ע
לַאֲבֹתֶ֑יךָ
וְנָ֤תַן
לְךָ֙
אֶת־כָּל־הָאָ֔רֶץ
אֲשֶׁ֥ר
דִּבֶּ֖ר
לָתֵ֥ת
לַאֲבֹתֶֽיךָ:
[ט]
כִּֽי־תִשְׁמֹר֩
אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֨ה
הַזֹּ֜את
לַעֲשֹׂתָ֗הּ
אֲשֶׁ֨ר
אָנֹכִ֣י
מְצַוְּךָ֘
הַיּוֹם֒
לְאַהֲבָ֞ה
אֶת־יְהוָ֧ה
אֱלֹהֶ֛יךָ
וְלָלֶ֥כֶת
בִּדְרָכָ֖יו
כָּל־הַיָּמִ֑ים
וְיָסַפְתָּ֨
לְךָ֥
עוֹד֙
שָׁלֹ֣שׁ
עָרִ֔ים
עַ֖ל
הַשָּׁלֹ֥שׁ
הָאֵֽלֶּה:
[י]
וְלֹ֤א
יִשָּׁפֵךְ֙
דָּ֣ם
נָקִ֔י
בְּקֶ֣רֶב
אַרְצְךָ֔
אֲשֶׁר֙
יְהוָ֣ה
אֱלֹהֶ֔יךָ
נֹתֵ֥ן
לְךָ֖
נַחֲלָ֑ה
וְהָיָ֥ה
עָלֶ֖יךָ
דָּמִֽים:
פ
[יא]
וְכִֽי־יִהְיֶ֥ה
אִישׁ֙
שֹׂנֵ֣א
לְרֵעֵ֔הוּ
וְאָ֤רַב
לוֹ֙
וְקָ֣ם
עָלָ֔יו
וְהִכָּ֥הוּ
נֶ֖פֶשׁ
וָמֵ֑ת
וְנָ֕ס
אֶל־אַחַ֖ת
הֶעָרִ֥ים
הָאֵֽל:
[יב]
וְשָֽׁלְחוּ֙
זִקְנֵ֣י
עִיר֔וֹ
וְלָקְח֥וּ
אֹת֖וֹ
מִשָּׁ֑ם
וְנָתְנ֣וּ
אֹת֗וֹ
בְּיַ֛ד
גֹּאֵ֥ל
הַדָּ֖ם
וָמֵֽת:
[יג]
לֹא־תָח֥וֹס
עֵינְךָ֖
עָלָ֑יו
וּבִעַרְתָּ֧
דַֽם־הַנָּקִ֛י
מִיִּשְׂרָאֵ֖ל
וְט֥וֹב
לָֽךְ:
ס
[ששי]
[יד]
לֹ֤א
תַסִּיג֙
גְּב֣וּל
רֵֽעֲךָ֔
אֲשֶׁ֥ר
גָּבְל֖וּ
רִאשֹׁנִ֑ים
בְּנַחֲלָֽתְךָ֙
אֲשֶׁ֣ר
תִּנְחַ֔ל
בָּאָ֕רֶץ
אֲשֶׁר֙
יְהוָ֣ה
אֱלֹהֶ֔יךָ
נֹתֵ֥ן
לְךָ֖
לְרִשְׁתָּֽהּ:
ס
[טו]
לֹֽא־יָקוּם֩
עֵ֨ד
אֶחָ֜ד
בְּאִ֗ישׁ
לְכָל־עָוֺן֙
וּלְכָל־חַטָּ֔את
בְּכָל־חֵ֖טְא
אֲשֶׁ֣ר
יֶחֱטָ֑א
עַל־פִּ֣י׀
שְׁנֵ֣י
עֵדִ֗ים
א֛וֹ
עַל־פִּ֥י
שְׁלֹשָֽׁה־עֵדִ֖ים
יָק֥וּם
דָּבָֽר:
[טז]
כִּֽי־יָק֥וּם
עֵד־חָמָ֖ס
בְּאִ֑ישׁ
לַעֲנ֥וֹת
בּ֖וֹ
סָרָֽה:
[יז]
וְעָמְד֧וּ
שְׁנֵֽי־הָאֲנָשִׁ֛ים
אֲשֶׁר־לָהֶ֥ם
הָרִ֖יב
לִפְנֵ֣י
יְהוָ֑ה
לִפְנֵ֤י
הַכֹּֽהֲנִים֙
וְהַשֹּׁ֣פְטִ֔ים
אֲשֶׁ֥ר
יִהְי֖וּ
בַּיָּמִ֥ים
הָהֵֽם:
[יח]
וְדָרְשׁ֥וּ
הַשֹּׁפְטִ֖ים
הֵיטֵ֑ב
וְהִנֵּ֤ה
עֵֽד־שֶׁ֙קֶר֙
הָעֵ֔ד
שֶׁ֖קֶר
עָנָ֥ה
בְאָחִֽיו:
[יט]
וַעֲשִׂ֣יתֶם
ל֔וֹ
כַּאֲשֶׁ֥ר
זָמַ֖ם
לַעֲשׂ֣וֹת
לְאָחִ֑יו
וּבִעַרְתָּ֥
הָרָ֖ע
מִקִּרְבֶּֽךָ:
[כ]
וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים
יִשְׁמְע֣וּ
וְיִרָ֑אוּ
וְלֹא־יֹסִ֨פוּ
לַעֲשׂ֜וֹת
ע֗וֹד
כַּדָּבָ֥ר
הָרָ֛ע
הַזֶּ֖ה
בְּקִרְבֶּֽךָ:
[כא]
וְלֹ֥א
תָח֖וֹס
עֵינֶ֑ךָ
נֶ֣פֶשׁ
בְּנֶ֗פֶשׁ
עַ֤יִן
בְּעַ֙יִן֙
שֵׁ֣ן
בְּשֵׁ֔ן
יָ֥ד
בְּיָ֖ד
רֶ֥גֶל
בְּרָֽגֶל:
ס
פרק יט
(א)
וישבתה
(לפנינו:
וישבת)
בעריהם
ובבתיהם
-
זאת
המצוה
נמי
(ראה
דב'
יז
,
יד
ופירושו
שם)
אחר
ירושה
וישיבה.
(ג)
ושלשת
את
גבול
ארצך
-
שתהיינה
משולשות
(ראה
יל"ש
תורה
תשפז).
וכבר
פירשתי
(במ'
לה
,
ו)
'מה
שנא'
שאמרו
רבותינו
(ראה
מכות
י
,
א):
מאי
שנא
מהאי
גיסא
דמרחקי?
משום
דבשכם
שכיחי
רוצחים
,
והקדוש
ברוך
הוא
מזמין
להם
שוגגין.
(ד)
וזה
דבר
הרוצח
-
שהרוצח
מדבר
על
ידי
עצמו
אל
גואל
הדם
לאמר
(ראה
מכות
ט
,
ב):
שוגג
הייתי.
ורבותינו
דרשו
נמי
(ראה
שם
יב
,
ב)
,
שאם
באים
אנשי
העיר
מקלט
לכבדו
,
אומר
להם:
רוצח
אני;
ואם
אומרים:
אע"פ
כן!
-
יקבל.
ועיר
שרובה
רוצחים
אינה
קולטת
,
שנאמר:
וזה
דבר
הרוצח
(ראה
שם
י
,
ב)
-
לא
שהשוו
דבריהם
לדבריו.
וחי
(ראה
שם
,
א)
-
עביד
ליה
חיותא:
שאין
עושין
אותם
לא
טירים
גדולים
-
שלא
יהא
רגלו
של
גואל
הדם
מצוי
שם
,
ולא
כפרים
קטנים
-
שלא
יקחנו
בחזקה
,
אלא
עיירות
בינוניות.
אין
מפשילין
לתוכן
חבלים.
ואם
תלמיד
הוא
-
מַגלים
רבו
עמו
,
ואם
רב
-
מַגלים
ישיבתו
עמו
,
דתורה
חיותא
היא.
בבלי
דעת
-
פרט
למתכוין
להרוג
את
הבהמה
והרג
את
האדם
(ראה
שם
ז
,
ב).
(ה)
ונשל
הברזל
מן
העץ
-
שיצא
הברזל
מִקתו.
אבל
אם
מן
העץ
המתבקע
(ראה
משנה
מכות
ב
,
א)
-
הוה
ליה
'כח
כחו'
(ראה
מכות
ח
,
א)
,
ופטור.
ואיכא
למאן
דאמר
(?):
מן
העץ
-
המתבקע
,
כל
שכן
הברזל
מקתו.
ומצא
את
רעהו
-
פרט
לממציא
את
עצמו
(ראה
שם).
(ו)
ולו
אין
משפט
מות
-
לרוצח
,
כי
בשוגג
הכהו.
ואיכא
למאן
דאמר
(ראה
מכות
י
,
ב):
בגואל
הדם
הכתוב
מדבר;
כלומר:
יש
לירא
שמא
יהרגנו
,
שהרי
אין
ירא
כלום
אם
יהרוג
,
שאין
לו
משפט
מות
,
כי
גואל
הדם
הוא.
כי
לא
שונא
הוא
לו
-
דברי
הכל:
ברוצח
הכתוב
מדבר
(ראה
שם).
(ח)
כי
ירחיב
יי'
-
עתה
מפרש
למתי
יעשה
השלש
ערים
שאומר
לך
עכשיו
(ראה
להלן
,
ט).
(ט)
כי
תשמור
את
כל
המצוה
-
כי
בכך
תלוי
הדבר.
על
השלש
האלה
-
שהבדלתי
(ראה
דב'
ד
,
מא).
ורבותינו
דרשו
(ראה
ספ"ד
קפה)
שלעתיד
הוא
מדבר
,
שיהיו
תשע
,
ועל
השלש
האלה
-
אשָלֹש
שבארץ
ישראל
קאי;
לבד
אותם
שבעבר
הירדן
שהבדיל
משה
(ראה
דב'
שם).
(י)
והיה
עליך
דמים
-
אם
לא
תתקן
המקלט.
(יד)
לא
תשיג
(בנוסחנו:
תסיג)
גבול
רעיך
(לפנינו:
רעך)
-
שלא
תשיג
לגבול
רעיך
אשר
מעבר
הלז.
כגון
שני
אַלָמים
ועני
אחד
ביניהם:
זה
דוחקו
מכאן
וזה
דוחקו
מכאן
,
ומוציאים
העני
מביניהם.
ובא
לומר
,
שלא
תטול
משלו
כלום
כדי
להשיג;
וכן
אמר
ישעיה:
"הוי
מגיעי
בית
בבית"
(ה
,
ח).
(טו)
לא
יקום
עד
אחד
באיש
-
בממון
ובמכות
הכתוב
מדבר;
אבל
קם
הוא
לשבועה
(ראה
ספ"ד
קפח).
ולעיל
דבר
בדיני
נפשות
,
כדכתיב
"לא
יומת
על
פי
עד
אחד"
(דב'
יז
,
ו).
על
פי
שנים
(בנוסחנו:
שני)
עדים
-
על
פיהם
ולא
על
פי
כתבם
(ראה
ספ"ד
קפח)
,
שיכתוב
עדותו
בשטר.
אבל
כששניהם
כותבים
שטר
אחד
ומכוּוָנין
דבריהם
-
כמו
שנחקרה
עדותן
בבית
דין
דמי.
וכן
אמרו
רבותינו
(ראה
גיטין
ג
,
א):
עדים
החתומים
על
השטר
-
כמי
שנחקרה
עדותן
בבית
דין.
וכן
כתיב
בירמיה
"וכתוב
בספר
וחתום
והעד
עדים"
(לב
,
מד).
(טז)
לענות
בו
סרה
-
שתסרה
גופו
של
עדות
(ראה
מכות
ה
,
א);
שיאמרו
המזימים:
והלא
במקום
פלוני
עמנו
הייתם;
ולא
מן
ההורג
ומן
הנהרג.
ומיהו
הוא
ניצול
בכך
,
אם
אמרו:
ההורג
,
או
הנהרג
,
היה
עמנו
במקום
פלוני.
אבל
העדים
אינם
נהרגים
,
אלא
הוי
בהכחשה;
ואינם
נהרגים
עד
שיזומו
כולם
(ראה
מכות
ה
,
ב).
(יז)
ועמדו
שני
האנשים
-
מצוה
בנידונים
שיעמדו
,
שלא
יהא
אחד
עומד
ואחד
יושב.
ומיהו
העדים
ודאי
בעמידה
,
דבדידהו
משתעי
קרא
(ראה
ספ"ד
קצ).
אשר
להם
הריב
-
אילו
בעלי
דינים.
(יט)
ועשיתם
לו
כאשר
זמם
-
ולא
'כאשר
עשה';
שאם
הרגו
-
אין
נהרגין
(ראה
מכות
ה
,
ב).
ואם
תאמר:
לא
כל
דכן
הוא:
לא
נהרגו
-
נהרגין
,
הרגו
לא
כל
שכן?!
-
אין
עונשין
מן
הדין
(ראה
שם).
אם
תאמר
(ראה
משנה
מכות
א
,
ו):
מהו
'נפש'
'נפש'
(ראה
להלן
,
כא)?
-
לומר
שאין
נהרגין
עד
שיגמר
הדין
על
פיהם
,
שהגיע
על
פיהם
ליטול
הנפש.
שאם
באים
המזימים
קודם
שנגמר
הדין
,
אין
דין
להרגם
,
שהרי
רוב
הנידונים
ניצולים
,
שבית
דין
מהפכין
בזכותם;
ולאחר
שנהרג
-
שמא
הקרובים
שכרום
לנקום
קרוב
,
או
אוהבם
אותו
נהרג.
אבל
לאחר
גמר
דין
הרי
הוא
כנהרג
,
שאם
היה
לו
זכות
,
בבית
דין
מצאוהו.
ואין
הקרובים
מביאין
מזימין
,
דְעַד
שיבאו
מזימים
-
דאיכא
למיחש
לזוממי
זוממים
-
יביאו
מכחישין
להציל
הנידון
,
ולא
יראו
כלום.
אבל
לאחר
שנהרג
לא
יועילו
מכחישין.
וכי
תימא
(ראה
סנה'
כז
,
א):
מאי
חזית
דסמכת
אהני
,
סמוך
אהני?!
ואמרו
רבותינו:
חידוש
הוא.
ונראה
,
לכך
סמכה
תורה
אהני
,
כדי
שתהא
אימת
ההזמה
על
העדים
,
ולא
יהיה
קל
עליהם
להעיד
עדות
שקר.
כל
כך
דיקדקה
התורה
על
אמיתת
הדין.
ובעדי
ממון
-
אם
שילם
הממון
והוזמו
,
יחזיר
לו
המקבל
את
הממון
,
והם
פטורים.
ואם
לא
שילם
ונגמר
הדין
(ראה
משנה
מכות
א
,
ג)
-
ישלמו
בין
כולם
הממון
,
דמשלשים
בממון
,
דחזי
לאיצטרופי
(ע"פ
גיטין
כ
,
א;
ראה
מכות
ה
,
א);
אבל
אין
משלשין
במכות
,
דלא
חזו
לאיצטרופי
,
אלא
כל
אחד
ואחד
לוקה.
לעשות
לאחיו
-
(ראה
סנה'
נא
,
ב:)
ואם
העידו
על
איש
ואשה
שחטאו
יחד
בזימה
,
ואינם
דינם
שוה
,
כגון
בת
כהן
-
שהיא
בשריפה
ובועלה
בחנק
,
או
,
למאן
דאמר
ארוסה
בשריפה
(ראה
סנה'
נא
,
א)
-
היא
בשריפה
ובועלה
בסקילה
-
ידונו
הזוממים
במיתה
הכתובה
באחיו
,
ולא
במיתה
הראויה
לאחותו;
דאי
בדידיה
חדית
רחמנא
(ע"פ
כתובות
מה
,
א)
,
בעדים
לא
חדית.
והא
ליכא
למימר
שאם
העידו
על
אשה
שאין
נהרגין
,
דהא
השוה
הכתוב
אשה
לאיש
לכל
דינין
שבתורה
(ראה
קידושין
לה
,
א).
(כ)
ולא
יוסיפו
לעשות
-
איכא
למאן
דאמר
(ראה
מכות
ב
,
ב)
,
שזו
אזהרה
לעדים
זוממין
,
ואיכא
למאן
דאמר
(שם):
מ"לא
תענה"
(שמ'
כ
,
יג).