פרק כ
[א]
כִּֽי־תֵצֵ֨א
לַמִּלְחָמָ֜ה
עַל־אֹיְבֶ֗ךָ
וְֽרָאִ֜יתָ
ס֤וּס
וָרֶ֙כֶב֙
עַ֚ם
רַ֣ב
מִמְּךָ֔
לֹ֥א
תִירָ֖א
מֵהֶ֑ם
כִּֽי־יְהוָ֤ה
אֱלֹהֶ֙יךָ֙
עִמָּ֔ךְ
הַמַּעַלְךָ֖
מֵאֶ֥רֶץ
מִצְרָֽיִם:
[ב]
וְהָיָ֕ה
כְּקָרָבְכֶ֖ם
אֶל־הַמִּלְחָמָ֑ה
וְנִגַּ֥שׁ
הַכֹּהֵ֖ן
וְדִבֶּ֥ר
אֶל־הָעָֽם:
[ג]
וְאָמַ֤ר
אֲלֵהֶם֙
שְׁמַ֣ע
יִשְׂרָאֵ֔ל
אַתֶּ֨ם
קְרֵבִ֥ים
הַיּ֛וֹם
לַמִּלְחָמָ֖ה
עַל־אֹיְבֵיכֶ֑ם
אַל־יֵרַ֣ךְ
לְבַבְכֶ֗ם
אַל־תִּֽירְא֧וּ
וְאַֽל־תַּחְפְּז֛וּ
וְאַל־תַּעַרְצ֖וּ
מִפְּנֵיהֶֽם:
[ד]
כִּ֚י
יְהוָ֣ה
אֱלֹהֵיכֶ֔ם
הַהֹלֵ֖ךְ
עִמָּכֶ֑ם
לְהִלָּחֵ֥ם
לָכֶ֛ם
עִם־אֹיְבֵיכֶ֖ם
לְהוֹשִׁ֥יעַ
אֶתְכֶֽם:
[ה]
וְדִבְּר֣וּ
הַשֹּׁטְרִים֘
אֶל־הָעָ֣ם
לֵאמֹר֒
מִֽי־הָאִ֞ישׁ
אֲשֶׁ֨ר
בָּנָ֤ה
בַֽיִת־חָדָשׁ֙
וְלֹ֣א
חֲנָכ֔וֹ
יֵלֵ֖ךְ
וְיָשֹׁ֣ב
לְבֵית֑וֹ
פֶּן־יָמוּת֙
בַּמִּלְחָמָ֔ה
וְאִ֥ישׁ
אַחֵ֖ר
יַחְנְכֶֽנּוּ:
[ו]
וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ
אֲשֶׁר־נָטַ֥ע
כֶּ֙רֶם֙
וְלֹ֣א
חִלְּל֔וֹ
יֵלֵ֖ךְ
וְיָשֹׁ֣ב
לְבֵית֑וֹ
פֶּן־יָמוּת֙
בַּמִּלְחָמָ֔ה
וְאִ֥ישׁ
אַחֵ֖ר
יְחַלְּלֶֽנּוּ:
[ז]
וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ
אֲשֶׁר־אֵרַ֤שׂ
אִשָּׁה֙
וְלֹ֣א
לְקָחָ֔הּ
יֵלֵ֖ךְ
וְיָשֹׁ֣ב
לְבֵית֑וֹ
פֶּן־יָמוּת֙
בַּמִּלְחָמָ֔ה
וְאִ֥ישׁ
אַחֵ֖ר
יִקָּחֶֽנָּה:
[ח]
וְיָסְפ֣וּ
הַשֹּׁטְרִים֘
לְדַבֵּ֣ר
אֶל־הָעָם֒
וְאָמְר֗וּ
מִי־הָאִ֤ישׁ
הַיָּרֵא֙
וְרַ֣ךְ
הַלֵּבָ֔ב
יֵלֵ֖ךְ
וְיָשֹׁ֣ב
לְבֵית֑וֹ
וְלֹ֥א
יִמַּ֛ס
אֶת־לְבַ֥ב
אֶחָ֖יו
כִּלְבָבֽוֹ:
[ט]
וְהָיָ֛ה
כְּכַלֹּ֥ת
הַשֹּׁטְרִ֖ים
לְדַבֵּ֣ר
אֶל־הָעָ֑ם
וּפָ֥קְד֛וּ
שָׂרֵ֥י
צְבָא֖וֹת
בְּרֹ֥אשׁ
הָעָֽם:
ס
[שביעי]
[י]
כִּֽי־תִקְרַ֣ב
אֶל־עִ֔יר
לְהִלָּחֵ֖ם
עָלֶ֑יהָ
וְקָרָ֥אתָ
אֵלֶ֖יהָ
לְשָׁלֽוֹם:
[יא]
וְהָיָה֙
אִם־שָׁל֣וֹם
תַּעַנְךָ֔
וּפָתְחָ֖ה
לָ֑ךְ
וְהָיָ֞ה
כָּל־הָעָ֣ם
הַנִּמְצָא־בָ֗הּ
יִהְי֥וּ
לְךָ֛
לָמַ֖ס
וַעֲבָדֽוּךָ:
[יב]
וְאִם־לֹ֤א
תַשְׁלִים֙
עִמָּ֔ךְ
וְעָשְׂתָ֥ה
עִמְּךָ֖
מִלְחָמָ֑ה
וְצַרְתָּ֖
עָלֶֽיהָ:
[יג]
וּנְתָנָ֛הּ
יְהוָ֥ה
אֱלֹהֶ֖יךָ
בְּיָדֶ֑ךָ
וְהִכִּיתָ֥
אֶת־כָּל־זְכוּרָ֖הּ
לְפִי־חָֽרֶב:
[יד]
רַ֣ק
הַ֠נָּשִׁים
וְהַטַּ֨ף
וְהַבְּהֵמָ֜ה
וְכֹל֩
אֲשֶׁ֨ר
יִהְיֶ֥ה
בָעִ֛יר
כָּל־שְׁלָלָ֖הּ
תָּבֹ֣ז
לָ֑ךְ
וְאָֽכַלְתָּ֙
אֶת־שְׁלַ֣ל
אֹיְבֶ֔יךָ
אֲשֶׁ֥ר
נָתַ֛ן
יְהוָ֥ה
אֱלֹהֶ֖יךָ
לָֽךְ:
[טו]
כֵּ֤ן
תַּֽעֲשֶׂה֙
לְכָל־הֶ֣עָרִ֔ים
הָרְחֹקֹ֥ת
מִמְּךָ֖
מְאֹ֑ד
אֲשֶׁ֛ר
לֹא־מֵעָרֵ֥י
הַגּֽוֹיִם־הָאֵ֖לֶּה
הֵֽנָּה:
[טז]
רַ֗ק
מֵעָרֵ֤י
הָֽעַמִּים֙
הָאֵ֔לֶּה
אֲשֶׁר֙
יְהוָ֣ה
אֱלֹהֶ֔יךָ
נֹתֵ֥ן
לְךָ֖
נַחֲלָ֑ה
לֹ֥א
תְחַיֶּ֖ה
כָּל־נְשָׁמָֽה:
[יז]
כִּֽי־הַחֲרֵ֣ם
תַּחֲרִימֵ֗ם
הַחִתִּ֤י
וְהָאֱמֹרִי֙
הַכְּנַעֲנִ֣י
וְהַפְּרִזִּ֔י
הַחִוִּ֖י
וְהַיְבוּסִ֑י
כַּאֲשֶׁ֥ר
צִוְּךָ֖
יְהוָ֥ה
אֱלֹהֶֽיךָ:
[יח]
לְמַ֗עַן
אֲשֶׁ֨ר
לֹֽא־יְלַמְּד֤וּ
אֶתְכֶם֙
לַעֲשׂ֔וֹת
כְּכֹל֙
תּֽוֹעֲבֹתָ֔ם
אֲשֶׁ֥ר
עָשׂ֖וּ
לֵאלֹהֵיהֶ֑ם
וַחֲטָאתֶ֖ם
לַיהוָ֥ה
אֱלֹהֵיכֶֽם:
ס
[יט]
כִּֽי־תָצ֣וּר
אֶל־עִיר֩
יָמִ֨ים
רַבִּ֜ים
לְֽהִלָּחֵ֧ם
עָלֶ֣יהָ
לְתָפְשָׂ֗הּ
לֹֽא־תַשְׁחִ֤ית
אֶת־עֵצָהּ֙
לִנְדֹּ֤חַ
עָלָיו֙
גַּרְזֶ֔ן
כִּ֚י
מִמֶּ֣נּוּ
תֹאכֵ֔ל
וְאֹת֖וֹ
לֹ֣א
תִכְרֹ֑ת
כִּ֤י
הָאָדָם֙
עֵ֣ץ
הַשָּׂדֶ֔ה
לָבֹ֥א
מִפָּנֶ֖יךָ
בַּמָּצֽוֹר:
[כ]
רַ֞ק
עֵ֣ץ
אֲשֶׁר־תֵּדַ֗ע
כִּֽי־לֹא־עֵ֤ץ
מַֽאֲכָל֙
ה֔וּא
אֹת֥וֹ
תַשְׁחִ֖ית
וְכָרָ֑תָּ
וּבָנִ֣יתָ
מָצ֗וֹר
עַל־הָעִיר֙
אֲשֶׁר־הִ֨וא
עֹשָׂ֧ה
עִמְּךָ֛
מִלְחָמָ֖ה
עַ֥ד
רִדְתָּֽהּ:
פ
פרק כ
(א)
כי
תצא
למלחמה
-
דבקה
עם
"ולא
תחוס
עינך"
(דב'
יט
,
כא)
עם
מי
שהוא
חייב;
רק
בצאת
למלחמה
יש
לך
לחוס
על
מְאָרֵשׂ
ונוטע
ורך
לבב
(ראה
להלן
,
ה
-
ז).
(ב)
ונגש
הכהן
-
מְשוּחַ
מלחמה.
(ג)
אל
תיראו
-
בלב.
אל
תחפזו
-
לנוס.
אל
תערצו
-
במעשה.
(ה)
חנכו
-
כמו
"חנכת
המזבח"
(במ'
ז
,
י).
[וכן:
"חנוך
לנער"
(מש'
כב
,
ו).
ומזה
למדו
רבותינו
ז"ל
(ראה
תנח'
וירא
כב):
'מחנכין
את
הנערים'.]
והטעם
,
כי
לבו
וכל
תאותו
-
לחנוך
ביתו;
והנה
לבו
בביתו
,
לא
למלחמה
,
על
כן
ינוס
ויניס
אחרים.
(ו)
חללו
-
מגזרת
"חלילים"
(מ"א
א
,
מ)
,
כי
מנהגם
היה
לחול
בכרמים
(ראה
שו'
כא
,
כ
-
כא).
(ז)
ארש...
ולא
לקחה
-
בנישואין.
והנה
זה
הכתוב
לאות
,
כי
יש
מי
שימות
בבא
יומו
,
רק
המת
במלחמה
מת
בלא
יומו;
על
כן
אמר
דוד
"...
או
במלחמה
ירד
ונספה"
(ש"א
כו
,
י).
(ח)
הירא
-
להכות
אחר
,
ורך
הלבב
-
לסבול
מכת
אחר.
את
לבב
-
הנה
את
-
נוסף
יֵרָאה
,
רק
טעמו
כאשר
פרשתי
(שמ'
י
,
ח)
,
שהוא
כעצם
הדבר.
(ט)
ופקדו
-
מגזרת
"פקוד"
(במ'
ג
,
טו).
(י)
וקראת
-
קְרא
אליה!
[מצוה
,
ויתכן
שהוא
רשות.]
(יב)
תשלים
-
תעשה
שלום.
(טו)
הרחוקות
ממך
-
שאינם
משבעה
גוים.
(טז-יז)
לא
תחיה
-
אסור
שיאכילם
או
ישקם.
והכלל
,
חייב
הוא
להמיתם
אם
יכול.
ולא
הזכיר
הגרגשי
,
כי
הוא
המעט
והקטן
שבכלם.
(יט)
כי
האדם
עץ
השדה
-
כבר
בארתי
ב'ספר
היסוד'
(?
וראה
צחות
כב
,
ב)
,
כי
יתכן
בכל
לשון
לקצר
ולאחוז
דרך
קצרה
,
כמו
"חמור
לחם"
(ש"א
טז
,
כ).
רק
מלת
'לא'
לא
יתכן
להיותה
נחסרת
,
כי
הטעם
יהיה
להפך.
ומדקדק
גדול
ספרדי
אמר
,
כי
חסר
ה"א
,
וכן
הוא:
'הכי
האדם
עץ
השדה?'.
וזה
הטעם
איננו
ישר
בעיני
,
כי
מה
טעם
לאמר:
לא
תשחית
עץ
פרי
,
כי
איננו
כבן
אדם
שיוכל
לברוח
מפניך?
ולפי
דעתי
,
שאין
לנו
צורך
לכל
זה
,
וזה
פירושו:
כי
ממנו
תאכל
,
כי
האדם
עץ
השדה;
והטעם:
כי
חיי
בן
אדם
הוא
עץ
השדה.
וכמוהו:
"כי
נפש
הוא
חובל"
(דב'
כד
,
ו)
-
כי
חיי
נפש
הוא
חובל.
ואותו
לא
תכרות
-
דבק
עם
לבוא
מפניך
במצור.
והנה
הוא:
לא
תשחית
עץ
פרי
,
שהוא
חיים
לבן
אדם
,
רק
מותר
לך
שתאכל
ממנו
,
ואסור
לך
להשחיתו
כדי
שתבוא
העיר
מפניך
במצור.
והעד
על
זה
הפירוש
שהוא
הנכון
,
שאמר:
"וכרתָ
ובנית
מצור"
(להלן
,
כ).
(כ)
עד
רדתה
-
כי
לולי
שהיתה
נשגבה
,
לא
אמר
הכתוב
"ימים
רבים"
(לעיל
,
יט).