מאגר הכתר דברים פרק כ עם פירוש ראב"ע

פרק כ
[א] כִּֽי־תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל־אֹיְבֶ֗ךָ וְֽרָאִ֜יתָ ס֤וּס וָרֶ֙כֶב֙ עַ֚ם רַ֣ב מִמְּךָ֔ לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם כִּֽי־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ הַמַּעַלְךָ֖ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[ב] וְהָיָ֕ה כְּקָרָבְכֶ֖ם אֶל־הַמִּלְחָמָ֑ה וְנִגַּ֥שׁ הַכֹּהֵ֖ן וְדִבֶּ֥ר אֶל־הָעָֽם:
[ג] וְאָמַ֤ר אֲלֵהֶם֙ שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֵיכֶ֑ם אַל־יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל־תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל־תַּחְפְּז֛וּ וְאַל־תַּעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם:
[ד] כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם הַהֹלֵ֖ךְ עִמָּכֶ֑ם לְהִלָּחֵ֥ם לָכֶ֛ם עִם־אֹיְבֵיכֶ֖ם לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶתְכֶֽם:
[ה] וְדִבְּר֣וּ הַשֹּׁטְרִים֘ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹר֒ מִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֤ה בַֽיִת־חָדָשׁ֙ וְלֹ֣א חֲנָכ֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יַחְנְכֶֽנּוּ:
[ו] וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נָטַ֥ע כֶּ֙רֶם֙ וְלֹ֣א חִלְּל֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יְחַלְּלֶֽנּוּ:
[ז] וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־אֵרַ֤שׂ אִשָּׁה֙ וְלֹ֣א לְקָחָ֔הּ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יִקָּחֶֽנָּה:
[ח] וְיָסְפ֣וּ הַשֹּׁטְרִים֘ לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָם֒ וְאָמְר֗וּ מִי־הָאִ֤ישׁ הַיָּרֵא֙ וְרַ֣ךְ הַלֵּבָ֔ב יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ וְלֹ֥א יִמַּ֛ס אֶת־לְבַ֥ב אֶחָ֖יו כִּלְבָבֽוֹ:
[ט] וְהָיָ֛ה כְּכַלֹּ֥ת הַשֹּׁטְרִ֖ים לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָ֑ם וּפָ֥קְד֛וּ שָׂרֵ֥י צְבָא֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם: ס
[שביעי] [י] כִּֽי־תִקְרַ֣ב אֶל־עִ֔יר לְהִלָּחֵ֖ם עָלֶ֑יהָ וְקָרָ֥אתָ אֵלֶ֖יהָ לְשָׁלֽוֹם:
[יא] וְהָיָה֙ אִם־שָׁל֣וֹם תַּעַנְךָ֔ וּפָתְחָ֖ה לָ֑ךְ וְהָיָ֞ה כָּל־הָעָ֣ם הַנִּמְצָא־בָ֗הּ יִהְי֥וּ לְךָ֛ לָמַ֖ס וַעֲבָדֽוּךָ:
[יב] וְאִם־לֹ֤א תַשְׁלִים֙ עִמָּ֔ךְ וְעָשְׂתָ֥ה עִמְּךָ֖ מִלְחָמָ֑ה וְצַרְתָּ֖ עָלֶֽיהָ:
[יג] וּנְתָנָ֛הּ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וְהִכִּיתָ֥ אֶת־כָּל־זְכוּרָ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב:
[יד] רַ֣ק הַ֠נָּשִׁים וְהַטַּ֨ף וְהַבְּהֵמָ֜ה וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בָעִ֛יר כָּל־שְׁלָלָ֖הּ תָּבֹ֣ז לָ֑ךְ וְאָֽכַלְתָּ֙ אֶת־שְׁלַ֣ל אֹיְבֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛ן יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָֽךְ:
[טו] כֵּ֤ן תַּֽעֲשֶׂה֙ לְכָל־הֶ֣עָרִ֔ים הָרְחֹקֹ֥ת מִמְּךָ֖ מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֛ר לֹא־מֵעָרֵ֥י הַגּֽוֹיִם־הָאֵ֖לֶּה הֵֽנָּה:
[טז] רַ֗ק מֵעָרֵ֤י הָֽעַמִּים֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה לֹ֥א תְחַיֶּ֖ה כָּל־נְשָׁמָֽה:
[יז] כִּֽי־הַחֲרֵ֣ם תַּחֲרִימֵ֗ם הַחִתִּ֤י וְהָאֱמֹרִי֙ הַכְּנַעֲנִ֣י וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ:
[יח] לְמַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יְלַמְּד֤וּ אֶתְכֶם֙ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹל֙ תּֽוֹעֲבֹתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ לֵאלֹהֵיהֶ֑ם וַחֲטָאתֶ֖ם לַיהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם: ס
[יט] כִּֽי־תָצ֣וּר אֶל־עִיר֩ יָמִ֨ים רַבִּ֜ים לְֽהִלָּחֵ֧ם עָלֶ֣יהָ לְתָפְשָׂ֗הּ לֹֽא־תַשְׁחִ֤ית אֶת־עֵצָהּ֙ לִנְדֹּ֤חַ עָלָיו֙ גַּרְזֶ֔ן כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ תֹאכֵ֔ל וְאֹת֖וֹ לֹ֣א תִכְרֹ֑ת כִּ֤י הָאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה לָבֹ֥א מִפָּנֶ֖יךָ בַּמָּצֽוֹר:
[כ] רַ֞ק עֵ֣ץ אֲשֶׁר־תֵּדַ֗ע כִּֽי־לֹא־עֵ֤ץ מַֽאֲכָל֙ ה֔וּא אֹת֥וֹ תַשְׁחִ֖ית וְכָרָ֑תָּ וּבָנִ֣יתָ מָצ֗וֹר עַל־הָעִיר֙ אֲשֶׁר־הִ֨וא עֹשָׂ֧ה עִמְּךָ֛ מִלְחָמָ֖ה עַ֥ד רִדְתָּֽהּ: פ

פרק כ
(א) כי תצא למלחמה - דבקה עם "ולא תחוס עינך" (דב' יט , כא) עם מי שהוא חייב; רק בצאת למלחמה יש לך לחוס על מְאָרֵשׂ ונוטע ורך לבב (ראה להלן , ה - ז). (ב) ונגש הכהן - מְשוּחַ מלחמה. (ג) אל תיראו - בלב. אל תחפזו - לנוס. אל תערצו - במעשה. (ה) חנכו - כמו "חנכת המזבח" (במ' ז , י). [וכן: "חנוך לנער" (מש' כב , ו). ומזה למדו רבותינו ז"ל (ראה תנח' וירא כב): 'מחנכין את הנערים'.] והטעם , כי לבו וכל תאותו - לחנוך ביתו; והנה לבו בביתו , לא למלחמה , על כן ינוס ויניס אחרים. (ו) חללו - מגזרת "חלילים" (מ"א א , מ) , כי מנהגם היה לחול בכרמים (ראה שו' כא , כ - כא). (ז) ארש... ולא לקחה - בנישואין. והנה זה הכתוב לאות , כי יש מי שימות בבא יומו , רק המת במלחמה מת בלא יומו; על כן אמר דוד "... או במלחמה ירד ונספה" (ש"א כו , י). (ח) הירא - להכות אחר , ורך הלבב - לסבול מכת אחר. את לבב - הנה את - נוסף יֵרָאה , רק טעמו כאשר פרשתי (שמ' י , ח) , שהוא כעצם הדבר. (ט) ופקדו - מגזרת "פקוד" (במ' ג , טו). (י) וקראת - קְרא אליה! [מצוה , ויתכן שהוא רשות.] (יב) תשלים - תעשה שלום. (טו) הרחוקות ממך - שאינם משבעה גוים. (טז-יז) לא תחיה - אסור שיאכילם או ישקם. והכלל , חייב הוא להמיתם אם יכול. ולא הזכיר הגרגשי , כי הוא המעט והקטן שבכלם. (יט) כי האדם עץ השדה - כבר בארתי ב'ספר היסוד' (? וראה צחות כב , ב) , כי יתכן בכל לשון לקצר ולאחוז דרך קצרה , כמו "חמור לחם" (ש"א טז , כ). רק מלת 'לא' לא יתכן להיותה נחסרת , כי הטעם יהיה להפך. ומדקדק גדול ספרדי אמר , כי חסר ה"א , וכן הוא: 'הכי האדם עץ השדה?'. וזה הטעם איננו ישר בעיני , כי מה טעם לאמר: לא תשחית עץ פרי , כי איננו כבן אדם שיוכל לברוח מפניך? ולפי דעתי , שאין לנו צורך לכל זה , וזה פירושו: כי ממנו תאכל , כי האדם עץ השדה; והטעם: כי חיי בן אדם הוא עץ השדה. וכמוהו: "כי נפש הוא חובל" (דב' כד , ו) - כי חיי נפש הוא חובל. ואותו לא תכרות - דבק עם לבוא מפניך במצור. והנה הוא: לא תשחית עץ פרי , שהוא חיים לבן אדם , רק מותר לך שתאכל ממנו , ואסור לך להשחיתו כדי שתבוא העיר מפניך במצור. והעד על זה הפירוש שהוא הנכון , שאמר: "וכרתָ ובנית מצור" (להלן , כ). (כ) עד רדתה - כי לולי שהיתה נשגבה , לא אמר הכתוב "ימים רבים" (לעיל , יט).