מאגר הכתר דברים פרק כ עם פירוש רמב"ן

פרק כ
(א) כי תצא למלחמה... וראית סוס ורכב - זו מצוה מחודשת , אֲמָרהּ להם עתה בבואם במלחמות. (ד) וטעם כי יי' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם - יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים (ראה לעיל , ג). ויאמר , שלא יבטחו בזה בגבורתם , לחשוב בלבם: גבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה (ע"פ יר' מח , יד) , רק שישיבו לבם אל השם ויבטחו בישועתו , ויחשבו כי "לא בגבורת הסוס יחפץ ולא (בנוסחנו: לא) בשוקי האיש ירצה" (תה' קמז , י) , רק כי רוצה השם את יראיו המיחלים לחסדו (ראה שם , יא). ואמר: להלחם לכם עם אויביכם - כי יפילם לפניהם לחרב. ואמר: להושיע אתכם - שהם ינצלו במלחמה ולא יפקד מהם איש (ע"פ במ' לא , מט); כי יתכן שינצחו את אויביהם וימותו גם מהם רבים , כדרך המלחמות. ועל כן צעק יהושע בנפול מהם בעי כשלשים וששה איש (ראה יהו' ז , ז - ט) , כי במלחמת מצוה שלו לא היה ראוי שיפול משערת ראשם ארצה (ע"פ ש"א יד , מה) , כי ליי' המלחמה (ע"פ ש"א יז , מז). (ה) והנה הכהן , שהוא עובד את השם , יזהירם ביראתו ויבטיחם (ראה לעיל , ב - ד) , אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם: פן ימות במלחמה - כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מִכּת הנוצחים. וצוה על השלשה האלה לשוב (ראה גם להלן , ו - ז) - כי לבו על ביתו וכרמו ועל אשתו , וינוס. (ו) וטעם ולא חללו - שלא באה השנה הרביעית; כי המנהג בכרם בבוא תבואתו , שיָחולו שם וילכו בו בחלילים; וצוה הכתוב שיהיה כל פריו קדש הלולים (ראה וי' יט , כד) - שיהללו את השם הנכבד בשמחה ההיא. ויתכן שיהיה פירוש ולא חללו - שלא עשהו חולין , והוא הפדיון שהזכירו רבותינו (ראה משנה מעשר שני ה , ד); מלשון "כי חלל יהודה קדש יי'" (מל' ב , יא); "ולא יחלל זרעו" (וי' כא , טו). (ח-ט) ויספו השוטרים... מי האיש הירא - על דעת רבי יוסי הגלילי (ראה סוטה מד , א): כאשר הבטיח הכהן שהשם יושיעם ולא יפקד מהם איש , ראוי שיבטחו בו הצדיקים , ויזהירו השוטרים את היראים מעבֵרות שבידם; ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה , לכסות על האחרים שחוזרין בשביל העבֵרות. ויהיה טעם "פן ימות" (ראה לעיל , ה - ז) - שהוא יחשוב בלבו כן , וינוס. ועל דעת רבי עקיבא (ראה סוטה מד , א) הוא כמשמעו , כי מי שיירא אחר הבטחת הכהן איננו בוטח בשם כראוי , ולא יעשה לו הנס. וטעם ורך הלבב - שאין בטבעו לראות מכת חרב והרג. כי הירא הוא אשר לא יבטח , ויחזיר אותו מפני מיעוט בטחונו , ורך הלבב - מפני חולש טבעו , כי ינוס או יתעלף. [(תוספת רמב"ן עצמו:) ואמרו בירושלמי (ראה סוטה ח , ט [כג , א]) , שכולם צריכים להביא ראיה לדבריהם , כלומר , שיביאו עדים על הבית ועל הכרם והאשה לפני שר הצבא , ואז יתן לו רשות לחזור; וכן אמרו גם לדעת רבי יוסי הגלילי , שצריך להביא ראיה על העבירה שבידו; ולולי כן היו מרבית העם חוזרים בטענות שקר. אבל לדברי רבי עקיבא , ברכות הלב , שאיננו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה , אמרו שאין צריך להביא ראיה , שעדיו עמו.] וצוה: ופקדו שרי צבאות בראש העם - כי התורה תצוה בדרך הארץ , ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר. ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם , זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת; או להודיע שמו לצריו לעתים , כאשר היה בקריעת ים סוף וכיוצא בו. ולא ימס את לבב אחיו - עשאו בעל ההלכות (ה"ג הקדמה) מצות 'לא תעשה' (רסא) , שלא ימנע מלשוב , שלא ימס את לבב אחיו כלבבו; והוא כדרך "ולא יאכל את בשרו" (שמ' כא , כח). (י) כי תקרב אל עיר - במלחמת הרשות הכתוב מדבר , כמו שמפורש בענין: "וכן (לפנינו: כן) תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד" (להלן , טו); לשון רבנו שלמה. כתב הרב זה מסיפרי (ספ"ד קצט) , ששנו שם כלשון הזה: במלחמת הרשות הכתוב מדבר. והכונה לרבותינו אינה בכתוב הזה אלא לומר , שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות; אבל קריאת השלום - אפילו במלחמת מצוה היא , שחייבין לקרוא לשלום אפילו לשבעה עממין; שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי , ולא היה עובר על 'עשה' ו'לא תעשה' שבפרשה: "החרם תחרימם" (להלן , יז) ו"לא תחיה כל נשמה" (להלן , טז). אבל ההפרש שביניהם - כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה (ראה להלן , יב) , שצוה הכתוב ב"רחוקות" - להכות את כל זכורה ולהחיות להם הנשים וטף הזכרים (ראה להלן , יג - טו) , וב"ערי העמים האלה" צוה להחרים גם הנשים והטף (ראה להלן , טז - יח). וכך אמרו רבותינו במדרש 'אלה הדברים רבא' (דבר"ל שופטים יד) , והיא עוד בתנחומא (תנח' שופטים יח) ובגמרא ירושלמית (ראה שביעית ו , א [לו , ג]): אמר רבי שמואל ברבי נחמני: יהושע בן נון קיים הפרשה הזו; מה עשה יהושע? היה שולח פרוסטגימא בכל מקום שהיה הולך לכבוש , והיה כותב בה: מי שמבקש להשלים , יבא וישלים , ומי שמבקש לילך לו , ילך לו , ומי שמבקש לעשות מלחמה - יעשה מלחמה. הגרגשי פינה; הגבעונים שהשלימו - עשה להם יהושע שלום; שלשים ואחד מלכים שבאו להלחם עמו - הפילם הקדוש ברוך הוא וכו'. וכך אמר הכתוב בכולם: "לא היתה עיר אשר השלימה את (בנוסחנו: אל)... ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה. כי מאת יי' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם" (יהו' יא , יט - כ) - מכלל , שאם רצו להשלים , היו משלימים עמם. ונראה שיש הפרש עוד בשאלת השלום , שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ויעבדונו , אבל בערי העמים האלה נשאל להם השלום ומסים ועבדות - על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד עבודה זרה. ולא הזכיר הכתוב זה בפרשה הזאת , שכבר נאסר לנו בעובדי עבודה זרה: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם" (שמ' כג , לג). ויתכן שלא נצטרך להודיע להם , רק השלום והמסים והשעבוד , ואחרי שיהיו משועבדים לנו נגיד להם שאנו עושים משפטים בעבודה זרה - בה ובעובדיה , בין יחיד בין רבים. וכן מה שנאמר כאן "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם" (להלן , יח) , ואמרו בסיפרי (ספ"ד רב): 'הא אם עשו תשובה אין נהרגין' - בשבעה עממין הוא. וה'תשובה' היא , שיקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו בני נח , לא שיתגיירו להיותם גרי צדק. ובמסכת סוטה אמרו (לו , א) , שכתבו התורה על האבנים בשבעים לשון , וכתבו למטה (ראה סוטה לה , ב): "למען אשר לא ילמדו אתכם" (להלן , יח) - הא אם עשו תשובה מקבלים אותם. ורבנו שלמה פירש שם: להודיע לאומות היושבים חוץ מגבולם של ארץ ישראל שלא נצטוו להחרימם , אלא על אותן שבתוך הגבולין , כדי שלא ילמדו אותם מעשה קלקולם; אבל אותם היושבים חוצה לה , אם אתם חוזרים בתשובה נקבל אתכם. ושבתוכה - אין מקבלין , שמחמת יראה הם עושים. וזה לשון הרב , ואינו נכון; כי בערי העמים האלה , אשר יי' אלהיך נותן לך נחלה בהם (ראה להלן , טז) , אמר "למען אשר לא ילמדו אתכם" (להלן , יח); שאם עשו תשובה - אינם נהרגין. וכן אמר בהם "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם" (שמ' כג , לג) - הא אם עזבו אלהיהם , מותרין לישב שם. וזה הענין שעשה המלך שלמה , שכתוב בו "וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית יי' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים" וגו' (מ"א ט , טו) - "כל העם הנותר מן האמורי החתי הפרזי החוי והיבוסי... בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה. ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד" (שם , כ - כב). והענין הזה - כתורה עשאו , כי קבלו עליהם שבע מצות. ודבר ברור הוא , כי כיון שנתנם שלמה עושי מלאכתו , גברה ידו עליהם ויכול היה להחרימם; אלא שהיה מותר לקיימם , כמו שכתבנו. (יא) למס ועבדוך - עד שיקבלו עליהם מסים ושעבוד; לשון רבנו שלמה. ובסיפרי (ספ"ד ר): אמרו 'מקבלים אנו עלינו מסים ולא שעבוד' , 'שעבוד ולא מסים' - אין שומעין להם , עד שיקבלו עליהם זו וזו. וענין המסים - שיעלה בהם מלך ישראל או הסנהדרין מס לבנות בית המלך וערי המסכנות אשר לו , וכן לבנין בית השם. והשעבוד הוא , שיוכל כל איש מישראל ליקח מהם לחטוב עציו ולשאוב מימיו ונותן לו שכר הראוי. וזה טעם "למס עובד" הכתוב בשלמה (מ"א ט , כא) - שקבלו עליהם מסים ועבדות כדין התורה; לא כענין שכתוב "ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס והורש לא הורישו" (שו' א , כח) , כי שם איננו עבדות , אבל כמלך שנותן שחד למלך תקיף ממנו , שלא ילחם בו. ודע , כי ענין אנשי גבעון היה מפני שלא היו יודעים משפטם של ישראל בקריאת השלום , והקדימו קדם שתבא להם פרוסטיגמא של יהושע (ראה פירושו לעיל , י); ולכך אמרו: "ונירא מאד לנפשותינו" (יהו' ט , כד). או שלא רצו מתחילה לשמוע לדברי יהושע , ובסוף פחדו ועשו עצמם נכרים , דכתיב "ויושבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי ויעשו גם המה בערמה" (שם , ג - ד); והיה מועיל להם עוד , שלא יהיו להם לעבדים אלא יהו עמם בעלי ברית. ומפני זה הקפידו עליהם , והיו נהרגין אלמלא שבועת הנשיאים (ראה שם , טו) , מפני שהיה עליהם לקבל מסים ושעבוד כמו שאמרנו; והם כרתו להם ברית להיותם שוים להם ובעלי ברית ועוזרים זה לזה במלחמותיהם. ועשו עמהם כן , לפי שהיו סבורים שהם ערים רחוקות מאד , מן העמים שאין דעתם לבא עליהם כלל. ולפיכך קלל אותם יהושע: "ועתה ארורים אתם" (שם , כג) - שהם מן העמים הארורים אשר אררם יי'; ועשה להם כמשפט הראוי להעשות בהם , לקיים מה שנאמר: למס ועבדוך - שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח יי' (ראה שם) , והוא המס והשעבוד כמו שפירשנו. ויש אומרים , כי פירוש והיה אם שלום תענך - בעת הקריאה; אבל אם מאנו מתחלה , שוב אין מקבלים אותן; והגבעונים מאנו בפרוסטיגמא , ולא היה הדין לקבלם. והרב רבי משה כתב (ראה מש"ת מלכים ו , ה) , שהקפידו עליהם מפני שכרתו להם ברית , והרי הוא אומר "לא תכרת להם ולאלהיהם ברית" (שמ' כג , לב). ואינו נכון בעיני; כי הגבעונים בודאי קבלו עליהם שלא לעבוד עבודה זרה , כמו שאמרו: "באו עבדיך לשם יי' אלהיך" (יהו' ט , ט) , ולכך לא הוצרך יהושע אחרי כן לומר להם שיקבלו עליהם לעבוד את השם. וכיון שכן , מותרים היו בברית כמו שהיו מותרין בישיבת הארץ , ששתיהם לא נאסרו אלא קודם התשובה , כמו שאמר "פן יחטיאו אותך לי" (שמ' כג , לג) , וכן אמר "לא תכרת להם ולאלהיהם ברית" (שם , לב). אבל הדבר כמו שאמרנו. (יח) וטעם אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלהיהם - שילמדו אתכם לעבוד את השם הנכבד בשריפת בניכם ובנותיכם וכל תועבת יי' אשר שנא (ראה דב' יב , לא). וחטאתם ליי' אלהיכם - שהוא הזהיר אתכם שלא תאמר "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" (דב' יב , ל). והנה בתורה הזהיר "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש" (שמ' כג , לג); והיא אזהרה בעבודה זרה , כי אם תכרת להם ולאלהיהם ברית ישבו בארצך הרבים , מהם יפתוך לעבוד עבודה זרה. וכאן הוסיף לבאר שלא תחיה כל נשמה (ראה לעיל , טז) , כי אפילו היחיד הנשאר ביניכם לעבוד לך יזכיר לך עבודתם לאלהיהם , ואולי תתפתה אתה לעשות כן לשם הנכבד , ותחטא לפניו יתברך. (יט-כ) כי האדם עץ השדה - יפה פירש רבי אברהם , כי שיעור הכתוב: כי ממנו תאכל , כי האדם עץ השדה , ואותו לא תכרת לבא מפניך במצור. וטעם כי האדם עץ השדה - כמו "כי נפש הוא חובל" (דב' כד , ו). אבל על דעת רבותינו (ראה ב"ק צא , ב) מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור; ולא אמרה תורה 'עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא' אלא להקדים לומר , שאילן סרק קודם לאילן מאכל. אם כן פירוש הפרשה , לדעתם , שהזהירה תורה: לא תשחית את עצה - לכרות אותם דרך השחתה , שלא לצורך המצור , כמנהג המחנות. והטעם , כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ , אולי לא יוכלו לה , כענין שנאמר "וכל עץ טוב תפילו וכל מעייני מים תסתומו" (מ"ב ג , יט); ואתם לא תעשו כן להשחתה , כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם. כי האדם עץ השדה הוא , ממנו תאכל ותחיה , ובו תבא העיר מפניך במצור , לומר: אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר , וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור , תעשה כן. וטעם אותו תשחית וכרת - כי מותר לכרות אותו לבנות המצור , וגם להשחיתו עד רדתה; כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש , כגון שהיו אנשי העיר יוצאין ומלקטין עצים ממנו , או נחבאים שם ביער להלחם בהם , או הם לעיר למחסה ולמסתור (ע"פ יש' ד , ו) מאבן נגף (ע"פ יש' ח , יד).