מאגר הכתר דברים פרק כא עם פירוש רמב"ן

פרק כא
(ד) אל נחל איתן - קשה , שלא נעבד; לשון רבנו שלמה. ורבותינו אמרו (ראה סוטה מו , ב) , שהוא נאסר לחרוש ולזרוע בו לעולם; אם כן הן אזהרות , שהזורע או העובד בו עובר ב'לאו' הזה. וטעם אשר - שיוציאו אותו אל נחל איתן כי לא יעבד בו ולא יזרע לעולם. (ה-ז) וטעם ונגשו הכהנים בני לוי - לאמר: "כפר לעמך ישראל אשר פדית" (להלן , ח). ושיעור הכתובים: ונגשו הכהנים בני לוי , וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל , וירחצו את ידיהם , וענו ואמרו. והרחיצה - במקצת מן הנזכרים , והעניה - במקצתם , כדרך "ואכלת לפני יי' אלהיך מעשר דגנך ותירושך (בנוסחנו: תירושך) ויצהרך" וגו' (דב' יד , כג). וענין העריפה - אמר רבי אברהם , שהשם צוה לעשות כן על העיר הקרובה , כי לולי שעשו עברה כדומה לה לא נזדמן שיֵהרג אדם קרוב מהם; ומחשבות השם עמקו לאין קץ אצלנו. אבל הרב אמר ב'מורה הנבוכים' (ג , מ) , כי הטעם: לגלות על הרוצח ולבער דמו; בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל , וכשיצאו הזקנים ויתעסקו במדידה ההיא (ראה לעיל , ב) , וזקני העיר יעידו לפני הבורא שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם ושאינם יודעים מי הרג את זה , וכשיחקר הענין ויאספו הזקנים ויביאו העגלה (ראה לעיל , ג) - ירבו בני אדם לדבר בו , ויגלה הדבר. וכבר אמרו (ראה ירוש' סוטה ט , א [כג , ב]) , שאפילו תבא שפחה ותאמר: פלוני הוא הרוצח , לא תערוף; ואם יוָדע הרוצח ויחרישו ממנו ויעידו הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו , יהיה בזה זדון גדול , וכל השומע שמץ דבר בענין יבא ויגיד ויתפרסם הדבר , ויֵהָרג או על ידי בית דין או המלך או גואל הדם. ויתחזק הענין בהיות המקום אשר תערף העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם (ראה לעיל , ד) , ויכירו בו רואיו וידברו בו. והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזאת תועלת , אבל המעשה איננו נרצה בעצמו; והיה ראוי עוד שיֵעשה בשדה טוב , ראוי לזריעה , שיכירו בו רואיו , כי בנחל איתן - לא יוָדע מדוע לא יֵעָבד. ולפי דעתי יש בו טעם כענין בקרבנות הנעשים בחוץ: שעיר המשתלח (ראה פירושו וי' טז , ח) ופרה אדומה (ראה פירושו במ' יט , ב); ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החקים (ראה מש"ת מעילה ח , ח). (יא) אשת יפת תאר - דבר הכתוב בהווה. ובסיפרי (ספ"ד ריא): מנין אפילו כעורה? תלמוד לומר: וחשקת בה - אע"פ שאינה יפת תאר. ורבי אברהם אמר: יפת תאר - בעיניו; והנה הוא דבק עם וראית. והזכיר הכתוב וחשקת בה - שלא יתירנה לו , רק מפני החשק , בהיות יצרו מתגבר עליו; אבל מוצא בעצמו שאין לו חשק בבעילתה אלא שהוא רוצה לקחת לו אשה - לא ישא לזו. וכך אמרו בסיפרי (שם): ולקחת לך לאשה - שלא תאמר: הרי זו לאבא , הרי זו לאחי. [(תוספת רמב"ן עצמו:) ובגמרא (ראה קידושין כב , א): שלא יקח שתי נשים , אחת לו ואחת לבנו , אחת לו ואחת לאביו. והאיסור באותה של בנו - אפילו לבדה. (יב-יג) ועשתה את צפרניה - תגדלם כדי שתתנוול; לשון רבנו שלמה , כדברי רבי עקיבא (ראה ספ"ד ריב); וכן פירש אנקלוס. והנה לדעתם יהיה ועשתה את צפרניה - כמו "ועשת את התבואה" (וי' כה , כא) , כי הצמיחה תקרא 'עשייה'. אבל בסיפרי (ספ"ד ריב) אמרו ראיה לדברי רבי אליעזר: "לא עשה את רגליו ולא עשה שפמו" (ש"ב יט , כה) , והיא ראיה גדולה. לכך אני אומר , כי כל אלה משפטי אבילות , והכל נמשך אל ובכתה את אביה ואת אמה. וצוה שתגלח את ראשה כדרך האבילות , כענין "ויגז את ראשו" באיוב (א , כ) , וכן "גזי נזרך" (יר' ז , כט). וכן קציצת הצפרנים - אבילות , כגלוח הראש. ואמר: והסירה את שמלת שביה מעליה - כלומר: ותלבש בגדי אבל. וישבה בביתך - כאלמנה , לא תצא לחוץ כלל , ובכתה את אביה ואת אמה; ותעשה כל זה ירח ימים - כי כן דרך האבלים. ועל דעת רבותינו (ראה ספ"ד ריג) , שאומרים שהכל לכער את יפיה - צוה שתסיר הבגדים הנאים מעליה; שהגוים ארורים הם: בנותיהם מתקשטות במלחמה כדי להזנות אחרים אחריהן; ותגלח את ראשה - שהוא ניוול גדול; ותקוץ הצפרנים - כי מנהג הנשים לגדל אותן ולצבעם במיני הפּוך והצבעונים. ויקרא הכתוב הקציצה 'עשייה' , בעבור כי שער הרגלים והשפם , גם הצפרנים , לגדלם - יקצצו אותם. והנראה בעיני , כי הוא לשון מקוצר , הרגילוּ לקצר בדבר המובן; וטעמו: "לא עשה את רגליו ואת שפמו" (ראה ש"ב יט , כה) - המעשה הנעשה בהם: ירמוז לגלוח שער הרגלים והשפם , או לרחיצת הרגלים עצמן; וכן דעת יונתן בן עוזיאל , שאמר: "לא שטף ית רגליה ולא ספר שפמיה"; וכן ועשתה את צפרניה - מעשה הצפרנים. והמפרשים (ראה רש"י שם) אמרו , כי טעם 'עשיה' - תקון , כמו "וימהר לעשות אותו" (בר' יח , ז).] והטעם בפרשה הזו: מפני שהיא מתגיירת בעל כרחה , ואין שואלין אותה אם תחפוץ לעזוב דתה ולהתיהד , כאשר נעשֶה בגרים; אבל יאמר לה הבעל שתשמור תורת ישראל בעל כרחה , ותעזוב יראתה. וזה טעם ובכתה את אביה ואת אמה - כי תעזוב את עמה ואת אלהיה (ע"פ רות א , טו); והוא מדרשו של רבי עקיבא (ראה ספ"ד ריג): אין אביה אלא עבודה זרה , כענין שנאמר "אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתנו" (יר' ב , כז). והכלל , כי היא מתאבלת על עזבה את דתה ותהיה לעם אחר. ויתכן שבית דין מטבילין אותה בעל כרחה , כמו שעושין בעבדים; ומפני שאינה מתיהדת כמשפט , הרחיק אותה הכתוב כל הזמן הזה. וטעם האבלות והבכי , על דעת רבותינו (ראה ספ"ד ריג) - שתתנוול , אולי יעבור חשקו ממנה. ורבי אליעזר אמר , כי נתנה לה התורה זמן כמשפט הבוכים על מת , לכבוד אביה ואמה שמתו במלחמה. והרב אמר ב'מורה הנבוכים' (ג , מא): לחמלה עליה , שתמצא מנוח לנפשה , כי יש לָעֲצֵבים מנוחה והשקט בבכייתם ואבלם; ובזמן ההוא לא יכריחנה להניח דתה ולא יבעלנה. ועל דעתי , אין הפנאי - לחמול עליה , רק שיֵעָקר שֵם עבודה זרה מפיה ומלבה , ולכבות עוד גחלת הנדוד והפירוד מאביה ואמה ומעמיה; שאין הגון לשכב עם אשה אנוסה ומתאבלת , כמו שהזכירו רבותינו (ראה נדרים כ , ב) בממזרים בני גרושת הלב; וכל שכן זאת , הצועקת בלבה לאלהיה להצילה ולהשיבה אל עמה ואל אלהיה (ע"פ רות א , טו). והנה כאשר יודיעוה שנכריחנה לעזוב את עמה ומולדתה ותתיהד , נאמר לה: תתנחמי על אביך ועל אמך ועל ארץ מולדתך (ע"פ רות ב , יא) , כי לא תוסיפי לראותם עוד עד עולם (ע"פ שמ' יד , יג) , אבל תהיי אשה לאדניך (ע"פ תה' מה , יב) כדת משה ויהודית. והנה אז נתן לה זמן שתבכה ותתאבל כמשפט המתאבלים , להשכיח ממנה צערה ותשוקתה , כי בכל עצב יהיה מוֹתר (ע"פ מש' יד , כג) וניחום אחרי כן. והנה בזמן הזה לקחה עצה בנפשה על הגירות , ונעקר קצת מלבה עבודה זרה שלה ועמה ומולדתה כי נִחמה עליהם , ודבקה באיש הזה שידעה כי תהיה אליו והורגלה עמו. ולכך אמר הכתוב: והבאתה אל תוך ביתך - ודרשו (ראה ספ"ד ריב): ולא לבית אחר; וכן (ראה שם ריג): וישבה בביתך - שתשב כל הזמן הזה בבית שהוא משתמש בו , אולי תחפוץ ותתרצה בגירות. ועל הכלל , כי זה כולו בעבור ההכרח , אבל אם רצתה להתגייר בחפץ נפשה בבית דין כמשפט - הרי היא מותרת מיד , גם לו גם לאביו ולאחיו. [(תוספת רמב"ן עצמו:) וכך אמרו בפרק 'החולץ' (יבמות מז , ב): ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים - במה דברים אמורים? בשלא קבלה עליה; אבל קבלה עליה - מטבילהּ ומותר בה מיד.] ואיפשר כי בכל השבויות במלחמה נעשה כתורה הזאת , כי מפני היראה תאמרנה להתגייר. ואמר "ושלחתה לנפשה" (להלן , יד) - שתעשה כרצונה , ולא נכריחנה לשמור דת יהודית. כי המתגיירת ברצון - נכריח אותה לשמור התורה; ואם תחלל השבת תסקל , ואם תאכל החזיר תלקה , כדין ישראל המשתמד. וגם זו , אם הודת בפיה בגירות בלא הכרח , לא נשלח אותה לנפשה; שאפילו נחשב שהיתה גירותה מפני היראה , דינה כישראלית גמורה , שכבר העלינו הלכה (ראה יבמות כד , ב): כולם גרים. ואחר כן תבא (בנוסחנו: תבוא) אליה ובעלתה - אמרו בסיפרי (ספ"ד ריג): אין לך בה אלא מצות בעילה. נתכוונו לומר , שאין קדושי כסף ושטר תופסין בה. וגם הבעילה - לא לשם קידושין היא , שדינה עדיין כגויה שאין קדושין תופסין בה; אלא שיתיר לו הכתוב בעילתה. ומפני שאמר והיתה לך לאשה - יורה שהיא אשתו גמורה , ואם זנתה תחתיו ,ִ דוֹן כאשת איש. וכך אמרו בגמרא במסכת קדושין (כב , א): "ולקחת לך לאשה" (לעיל , יא) - ליקוחין יש לך בה; כלומר: אחר המעשים הללו. ובסיפרי (ספ"ד ריג): והיתה לך לאשה - כענין שנאמר "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמ' כא , י). אם כן היא אשתו לגמרי , כי התורה הקנתה אותה לו. ועל דרך הפשט יֵרָאה שאסור לבעול אותה עד שיעשה לה כל התורה הזאת (ע"פ במ' ה , ל) , וזה טעם ואחר כן תבא אליה ובעלתה. ומה שאמר "וחשקת בה ולקחת לך לאשה" (לעיל , יא) - שיקחנה להיות לו לאשה אחר המעשים האלה אשר יצוה; וכן "ואקח אותה לי לאשה" (בר' יב , יט). אבל בגמרא במסכת קדושין (כא , ב) אמרו , שהוא מותר לבא עליה ביאה ראשונה , וזהו "ולקחת לך לאשה"; וידרשו (שם כב , א): והבאתה אל תוך ביתך - מלמד שלא ילחצנה במלחמה; יחברו אותו למעלה "ולקחת לך לאשה" - כשתביאנה אל תוך ביתך. והנה הוא שובה אותה במלחמה , ומביאה אל ביתו ואל עירו ובועל אותה לשבור את לבו הזונה (ע"פ יח' ו , ט); ואחרי הביאה הראשונה תאסר עליו עד שיעשה לה כל התורה הזאת. וזה דרך הגמרא במקומות רבים. אבל ראיתי בירושלמי במסכת סנהדרין (? ראה מכות ב , ו [לא , ד]): רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן: תרין מלין אתון אמרין בשם רב , ולית אינון כן; אתון אמרין בשם רב: יפת תאר לא הותר בה אלא בעילה ראשונה בלבד; ואני אומר: לא בעילה ראשונה ולא בעילה שניה , אלא לאחר כל המעשים הללו; ואחר תבא אליה ובעלתה - אחר כל המעשים האלו. וזהו משמעותו של מקרא. (יד) ושלחתה לנפשה - אמרו בסיפרי (ספ"ד ריד): ולא לבית אביה. ולא ידעתי אם לומר , שהיא יהודית ואין מניחין אותה לעזוב תורת ישראל ולשוב אל עמה ואל אלהיה (ע"פ רות א , טו) , או לומר שלא ישלחנה הוא לבית אביה על ידי שלוחיו , כי יסייע ידי עוברי עבירה , אבל הוא יוציאנה מביתו לגור באשר תמצא (ע"פ שו' יז , ח); כי אולי תשאר בארץ ישראל ותלך אחרי הבחורים (ע"פ רות ג , יא) ותנשא לאחד מהם. והנה , כיון שהכתוב אומר שישלחנה לנפשה , ומזהיר שלא ימכרנה בכסף ולא יתעמר בה כשפחה , נלמוד שאינה צריכה ממנו גט; אבל הכתוב עושה אותה אשת איש בהיותה עמו , וכאשר ישנא אותה ישלחנה כאנוסה. ויתכן כי טעם הכתוב לומר , שאם יבעלנה ויחפוץ בה - תהיה לו לאשה , אבל אם יבעלנה ולא תהיה ערבה עליו ולא יחפוץ בה , כענין אמנון עם תמר (ראה ש"ב יג , טו) - ישלחנה לנפשה. והכל תלוי בבעילה הזאת; כי אם אחרי בעילתה תעמוד עמו ימים ויבא עליה , אם יחזור וישנא אותה כאיש אשר ישנא את אשתו - כבר נעשית אשתו , והנה היא יהודית ומתגרשת בגט. לא תתעמר בה - כמו "והתעמר בו ומכרו" (דב' כד , ז); ועשאן אנקלוס לשון סחורה. ורבותינו בסיפרי (ספ"ד ריד) ובגמרא (ראה סנה' פה , ב) יעשו אותם לשון שמוש , והנה הוא אזהרה שלא ישתמש בה כשפחה כלל; ואם נשתמש בה - לוקה. והנראה בעיני בפשוטו , כי הוא כמו 'לא תתאמר בה' , מלשון "יתאמרו כל פועלי און" (תה' צד , ד) , וכן "האמרת היום" (דב' כו , יז); "ובכבודם תתימרו" (יש' סא , ו) - בחלוף האל"ף ביו"ד; וכולם רוממות וגדוּלה: "האמרת היום" (דב' כו , יז) - רוממת וגדלת אותו "להיות לך לאלהים" (שם); "האמירך היום" (דב' כו , יח) - רומם וגדל אותך על כל העמים "להיות לו לעם סגולה" (שם); וכולם נגזרו מן "בראש אמיר" (יש' יז , ו). יאמר: לא תתרומם ותתגדל בה להיות אתה אדניה למכרה ולהשתמש בה כשפחה. וכן יקראו בערבי האדון 'אמיר'. ושמוש העי"ן והאל"ף כאחד - מורגל בלשון: "פדעהו מרדת שחת" (איוב לג , כד) - 'פדאהו'; וכמו שפירשתי במלת 'פתע' (במ' יב , ד). וכן "מעשה צעצועים" (דה"ב ג , י) - כמו באל"ף , מן "הצאצאים והצפיעות" (יש' כב , כד) - הבנים והבנות (ראה ת"י); כי "כרובים" (דה"ב שם) - כ'רביא' (ראה חגיגה יג , ב). ובלשון חכמים: 'עומדות' - 'אומדות'; 'בקיאין' - 'בקיעין'; 'עדין' - 'אדין'; 'ערכי' הדיינין - 'ארכי'; 'עריס' - 'אריס'. [ושנינו (ראה שבת עו , ב): חלב כדי גמיעה; ושאלו בגמרא (שם עז , א): 'גמיעה' או 'גמיאה'? (ותרצו:) "הגמיאיני נא מעט מים" (בר' כד , יז) , ואע"פ כן אומרין ממנו: 'מגמע'; 'וגומע ופולט'; 'אבל מגמע ובולע' (ראה שבת קיא , א).] ובמשנת מסכת כלים ובתוספתא שונין (? ראה ב"ב ג , ה) 'מרדא' במקום 'מרדע' , ואין מקפידין כלל בחלוף שתי אותיות הללו; וכן במקומות רבים. ורבנו שלמה כתב: לא תתעמר בה - לא תשתמש; לשון פרסי קורין לעבדות ושמוש 'עמירא'. מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי זאת. וזה אמת , שכך ראיתי בירושלמי: תמן צוחין לפעלא טבא 'עמירא'; בפרק 'אמר רבי עקיבא' (ראה שבת ט , א [יא , ד]) ובפרק 'כל הצלמים' (? ראה ע"ז ג , ו [מג , א]). ומורגל הוא אף בלשון ארמי , כמו שכתוב במגלת שושן: "ושדר מלכא דאתור על כולהון אמירא דנינוה ועל כל דאמרין על יד ימא ועל עמורא דכרמלא ודגלעד , ואהפיכו פתגמא דנבוכדנצר כולהון עמוריא דארעא ולא דחלון מיניה"; וכן במקומות הרבה בספר ההוא יקראו יושבי הארץ 'עמורי ארעא' , כלומר: הנעבדים לארץ והמשתמשים בה. או שצוה מלך אשור על אנשי המלחמה , והם הנקראים 'עבדי הארץ' , כי הם הנעבדים למלך במלחמותיו , הם אנשי מלחמתו ופרשיו , כלשון "עבדו את כדלעמר" (בר' יד , ד); "ועבדו בו גוים רבים" (יר' כז , ז). תחת אשר עניתה - אמרו בסיפרי (ספ"ד ריד): אפילו לאחר מעשה יחידי. והוא מה שהזכרנו (לעיל , יג) , שהם סבורים שמותר לבא עליה ביאה ראשונה מיד שהביאה לתוך ביתו , ומאותה שעה הוא מוזהר עליה בעִמוּר ובמכירה. (טז-יז) לא יוכל לבכר את בן האהובה - אזהרה שלא יעשה זה; וכן כולם: "לא תוכל לאכל בשעריך" (דב' יב , יז); "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" (דב' יז , טו); ואמר אנקלוס בכולם: "לית לך רשו". והטעם: לא תתן יכולת לנפשך לעשות ככה; והוא מפליג באזהרה. וכן כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים - מצות 'עשה' שינחילנו פי שנים. והנה המשוה את הבכור לאחיו בנחלתו עובר ב'לא תעשה' ו'עשה' , ואע"פ שאין דבריו קיימין בדין. וכל שכן אם לא רצה להודיע שהוא הבכור וטען שהוא פשוט , והנחילו כאחד מבניו , מדעתו שהוא הבכור - שעובר בהן. ואלו מצות מחודשות. וממה שאמר הכתוב על פני בן השנואה הבכור - יראה לי שאין המצוה הזאת והדין הזה נוהג אלא בחיי הבכור. אבל אם מת בחיי אביו , אע"פ שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומורישה מן הדין לבניו - אם רצה הזקן ואמר: 'יירשו בני כך וכך בנכסי ובנו של בני הבכור יטול כך וכך בנכסי' - דבריו קיימין , כדרך שהן קיימין במקום שאין שם בכור. וכן אינו עובר ב'לאו' הזה אם לא הכיר הבכור לאחר מותו , כי לא מצאתי 'על פני' - רק בחייו: "על פני אהרן אביהם" (במ' ג , ד); "על פני תרח אביו" (בר' יא , כח); וכן כולם. (יח) בן סורר ומורה - על דעת רבותינו (ראה סנה' סח , ב): איננו קטן , שהקטן פטור מכל עונשין שבתורה ומכל המצות; אבל הוא המביא שתי שערות. והנה יש עליו שני עונשין: האחד - שהוא מקלה אביו ואמו (ע"פ דב' כז , טז) וממרה בהם , והשני - שהוא זולל וסובא (ראה להלן , כ) , עובר על מה שנצטוינו "קדושים תהיו" (וי' יט , ב). ונאמר עוד "ואותו תעבודו ובו תדבקון" (דב' יג , ה) , כאשר פירשתי (דב' ו , יג) , ושנצטווינו לדעת השם בכל דרכינו (ראה מש' ג , ו) - וזולל וסובא לא ידעו דרך יי'. ועל הכלל אין בו עתה חטא מות , ועל שם סופו הוא נדון , כמו שהזכירו רבותינו (ראה סנה' עב , א). וזה טעם "וכל ישראל ישמעו וייראו" (להלן , כא) - [(תוספת רמב"ן עצמו:) כי לא הומת בגודל חטאו , אלא ליסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים. וכן דרך הכתוב שיזכיר כן כאשר יומתו לגדר , כדי שיהיה במיתתם תקנה לאחרים. כי הזכיר כן בזקן ממרא (ראה דב' יז , יג) , לפי שאין בהוראתו חטא שיהיה ראוי למות בו , רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה , כאשר פירשתי שם (שם , יא); וכן בעדים זוממין (ראה דב' יט , כ) , שנהרגין ולא הרגו; וכן הזכיר במסית (ראה דב' יג , יב) , לפי שהוא נהרג בדבורו הרע בלבד , אע"פ שלא עבד הניסת עבודה זרה ולא שמע אליו , אבל מיתתו - ליסר הנשארים.] וגם זו מצוה מחודשת , או מבוארת מן "כבד את אביך ואת אמך" (שמ' כ , יב) , ו"איש אמו ואביו תיראו" (וי' יט , ג). (כב-כג) ותלית אותו - רבותינו אמרו (ראה ספ"ד רכא): כל הנסקלין נתלין. ומה שאמר כי קללת אלהים תלוי - זלזולו של מלך; שהאדם עשוי בדמות דיוקנו של מלך , וישראל בניו הם; משל לשני אחים דומין זה לזה , וכו'. לשון רבנו שלמה. ו'כל הנסקלין נתלין' - דברי יחיד הם; והלכה כדברי חכמים (שם): אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה. וזה טעם כי קללת אלהים תלוי - שאמרו: מפני מה זה תלוי? מפני שברך את השם , או שעבד עבודה זרה פלונית , בכך וכך עבָדהּ , וכך וכך אות ומופת ראה בה; והספור בה ובעבודתה יקרא 'קללה'. או שהוא לשון זלזול כאשר הזכיר הרב , מן "והוא קללני קללה נמרצת" (מ"א ב , ח); "כי מקללים להם בניו" (ש"א ג , יג) - בוזים. והמשל בשני האחים התאומים יש לו סוד , איננו כאשר חשב הרב: בישראל , שנקראו בנים למקום. ועל דרך הפשט יאמר: כי יהיה באיש חטא גדול , שראוי להמיתו עליו ולתלותו על עץ לגודל חטאו , אע"פ כן לא תלין נבלתו על העץ , כי הארור מכל האדם והמקולל בהם הוא התלוי; אין בכל המיתות מיתה מנוולת ובזויה כמוה. ואין ראוי שנטמא הארץ ותהיה קללת האלהים בארץ הקדושה , "כי שם צוה יי' את הברכה חיים עד העולם" (תה' קלג , ג); ולכן "צוה יהושע ויורידום מעל העצים" (יהו' י , כז). ועל דעתי , הענין בבני שאול המוקעים (ראה ש"ב כא , ה - י) - מפני שלא היו תלויים בבית דין של ישראל ולא מיד ישראל כלל , אבל דוד נתנם לגבעונים לעשות בהם כרצונם , והם אשר הוקיעום; ולא רצו לקברם , לפרסם נקמתם מהם , והנשארים ישמעו וייראו (ע"פ דב' יט , כ). וכאשר נתך עליהם מים מן השמים (ראה ש"ב כא , י) , אז ידע דוד כי נמחל עונם , ונעתר אלהים לארץ (ראה שם , יד) , כי פקד השם את הארץ במטר ויכלה הרעב (ראה שם , א) , ואז צוה וקברו אותם עם אבותם (ראה שם , יד) - לכבוד המלכות , לא לחיובו כלל; שלא נצטוינו אלא שלא נטמא אנחנו הארץ במי שנתלה אותו. והנה השם לא רצה עונם בתלייתם מיד - להודיע כי יי' אוהב גרים (ראה דב' י , יח) , כדברי רבותינו (ראה יבמות עט , א). ורבי אברהם אמר על דרך הפשט , כי אלהים פועל , והקללה תבא אל מקום קרוב מהתלוי; ויש לו סוד מודבק בנפש , על כן ולא תטמא את אדמתך. והנה המֵלין תלוי על העץ עובר ב'לא תעשה' ו'עשה'. ורבותינו (ראה סנה' מו , א - ב) ידרשו כן בכל המלין את מתו שלא לכבודו: מה עץ שהוא נִוול , אף כל שהוא נוול. והנה לדעתם , טעם כי קללת אלהים תלוי - לומר: אע"פ שזה ראוי לנוולו לגודל חטאו , לא תעשה כן , כי קללת אלהים הוא. ועל המשל של שני אחים , יהיה כל המלין בטעם הזה; וכן הקללה שהזכיר רבי אברהם ממנה , יהיה בכל בית אשר שם מת (ע"פ שמ' יב , ל) , ועל כן יִטְמא כל הבא אל האהל וכל אשר באהל (ראה במ' יט , יד). ולא תטמא את אדמתך - על דעת רבותינו איננו טעם בלבד: בעבור שלא תטמא את אדמתך; שאם כן יהיה מותר בחוצה לארץ. אבל הוא 'לאו' שני. והנה המלין התלוי או אפילו המת , בארץ עובר בשני 'לאוין' ו'עשה' , ובחוצה לארץ - ב'עשה' ו'לא תעשה' אחד , שהוא למד מן התלוי , כאשר פירשתי. ומן ה'לאו' הזה קבר יהושע מלכי כנען ביומן (ראה יהו' י , כז) , אע"פ שאין בתלייתן הקללה שהזכירו רבותינו במגדף ועובד עבודה זרה , אבל היה בהם משום טומאת הארץ; או שחשש לקללת אלהים מן המשל של שני האחים , כאשר פירשתי.