פרק כא
[א]
כִּי־יִמָּצֵ֣א
חָלָ֗ל
בָּאֲדָמָה֙
אֲשֶׁר֩
יְהוָ֨ה
אֱלֹהֶ֜יךָ
נֹתֵ֤ן
לְךָ֙
לְרִשְׁתָּ֔הּ
נֹפֵ֖ל
בַּשָּׂדֶ֑ה
לֹ֥א
נוֹדַ֖ע
מִ֥י
הִכָּֽהוּ:
[ב]
וְיָצְא֥וּ
זְקֵנֶ֖יךָ
וְשֹׁפְטֶ֑יךָ
וּמָֽדֲדוּ֙
אֶל־הֶ֣עָרִ֔ים
אֲשֶׁ֖ר
סְבִיבֹ֥ת
הֶחָלָֽל:
[ג]
וְהָיָ֣ה
הָעִ֔יר
הַקְּרֹבָ֖ה
אֶל־הֶחָלָ֑ל
וְלָקְח֡וּ
זִקְנֵי֩
הָעִ֨יר
הַהִ֜וא
עֶגְלַ֣ת
בָּקָ֗ר
אֲשֶׁ֤ר
לֹֽא־עֻבַּד֙
בָּ֔הּ
אֲשֶׁ֥ר
לֹא־מָשְׁכָ֖ה
בְּעֹֽל:
[ד]
וְהוֹרִ֡דוּ
זִקְנֵי֩
הָעִ֨יר
הַהִ֤וא
אֶת־הָֽעֶגְלָה֙
אֶל־נַ֣חַל
אֵיתָ֔ן
אֲשֶׁ֛ר
לֹא־יֵעָבֵ֥ד
בּ֖וֹ
וְלֹ֣א
יִזָּרֵ֑עַ
וְעָֽרְפוּ־שָׁ֥ם
אֶת־הָעֶגְלָ֖ה
בַּנָּֽחַל:
[ה]
וְנִגְּשׁ֣וּ
הַכֹּהֲנִים֘
בְּנֵ֣י
לֵוִי֒
כִּ֣י
בָ֗ם
בָּחַ֞ר
יְהוָ֤ה
אֱלֹהֶ֙יךָ֙
לְשָׁ֣רְת֔וֹ
וּלְבָרֵ֖ךְ
בְּשֵׁ֣ם
יְהוָ֑ה
וְעַל־פִּיהֶ֥ם
יִהְיֶ֖ה
כָּל־רִ֥יב
וְכָל־נָֽגַע:
[ו]
וְכֹ֗ל
זִקְנֵי֙
הָעִ֣יר
הַהִ֔וא
הַקְּרֹבִ֖ים
אֶל־הֶחָלָ֑ל
יִרְחֲצוּ֙
אֶת־יְדֵיהֶ֔ם
עַל־הָעֶגְלָ֖ה
הָעֲרוּפָ֥ה
בַנָּֽחַל:
[מפטיר]
[ז]
וְעָנ֖וּ
וְאָמְר֑וּ
יָדֵ֗ינוּ
לֹ֤א
שָֽׁפְכֻה֙
שָֽׁפְכוּ֙
אֶת־הַדָּ֣ם
הַזֶּ֔ה
וְעֵינֵ֖ינוּ
לֹ֥א
רָאֽוּ:
[ח]
כַּפֵּר֩
לְעַמְּךָ֨
יִשְׂרָאֵ֤ל
אֲשֶׁר־פָּדִ֙יתָ֙
יְהוָ֔ה
וְאַל־תִּתֵּן֙
דָּ֣ם
נָקִ֔י
בְּקֶ֖רֶב
עַמְּךָ֣
יִשְׂרָאֵ֑ל
וְנִכַּפֵּ֥ר
לָהֶ֖ם
הַדָּֽם:
[ט]
וְאַתָּ֗ה
תְּבַעֵ֛ר
הַדָּ֥ם
הַנָּקִ֖י
מִקִּרְבֶּ֑ךָ
כִּֽי־תַעֲשֶׂ֥ה
הַיָּשָׁ֖ר
בְּעֵינֵ֥י
יְהוָֽה:
ס
{פרשת כי תצא}
[י]
כִּֽי־תֵצֵ֥א
לַמִּלְחָמָ֖ה
עַל־אֹיְבֶ֑יךָ
וּנְתָנ֞וֹ
יְהוָ֧ה
אֱלֹהֶ֛יךָ
בְּיָדֶ֖ךָ
וְשָׁבִ֥יתָ
שִׁבְיֽוֹ:
[יא]
וְרָאִ֙יתָ֙
בַּשִּׁבְיָ֔ה
אֵ֖שֶׁת
יְפַת־תֹּ֑אַר
וְחָשַׁקְתָּ֣
בָ֔הּ
וְלָקַחְתָּ֥
לְךָ֖
לְאִשָּֽׁה:
[יב]
וַהֲבֵאתָ֖הּ
אֶל־תּ֣וֹךְ
בֵּיתֶ֑ךָ
וְגִלְּחָה֙
אֶת־רֹאשָׁ֔הּ
וְעָשְׂתָ֖ה
אֶת־צִפָּרְנֶֽיהָ:
[יג]
וְהֵסִ֩ירָה֩
אֶת־שִׂמְלַ֨ת
שִׁבְיָ֜הּ
מֵעָלֶ֗יהָ
וְיָֽשְׁבָה֙
בְּבֵיתֶ֔ךָ
וּבָ֥כְתָ֛ה
אֶת־אָבִ֥יהָ
וְאֶת־אִמָּ֖הּ
יֶ֣רַח
יָמִ֑ים
וְאַ֨חַר
כֵּ֜ן
תָּב֤וֹא
אֵלֶ֙יהָ֙
וּבְעַלְתָּ֔הּ
וְהָיְתָ֥ה
לְךָ֖
לְאִשָּֽׁה:
[יד]
וְהָיָ֞ה
אִם־לֹ֧א
חָפַ֣צְתָּ
בָּ֗הּ
וְשִׁלַּחְתָּהּ֙
לְנַפְשָׁ֔הּ
וּמָכֹ֥ר
לֹא־תִמְכְּרֶ֖נָּה
בַּכָּ֑סֶף
לֹא־תִתְעַמֵּ֣ר
בָּ֔הּ
תַּ֖חַת
אֲשֶׁ֥ר
עִנִּיתָֽהּ:
ס
[טו]
כִּֽי־תִהְיֶ֨יןָ
לְאִ֜ישׁ
שְׁתֵּ֣י
נָשִׁ֗ים
הָאַחַ֤ת
אֲהוּבָה֙
וְהָאַחַ֣ת
שְׂנוּאָ֔ה
וְיָֽלְדוּ־ל֣וֹ
בָנִ֔ים
הָאֲהוּבָ֖ה
וְהַשְּׂנוּאָ֑ה
וְהָיָ֛ה
הַבֵּ֥ן
הַבְּכֹ֖ר
לַשְּׂנִיאָֽה:
[טז]
וְהָיָ֗ה
בְּיוֹם֙
הַנְחִיל֣וֹ
אֶת־בָּנָ֔יו
אֵ֥ת
אֲשֶׁר־יִהְיֶ֖ה
ל֑וֹ
לֹ֣א
יוּכַ֗ל
לְבַכֵּר֙
אֶת־בֶּן־הָ֣אֲהוּבָ֔ה
עַל־פְּנֵ֥י
בֶן־הַשְּׂנוּאָ֖ה
הַבְּכֹֽר:
[יז]
כִּי֩
אֶת־הַבְּכֹ֨ר
בֶּן־הַשְּׂנוּאָ֜ה
יַכִּ֗יר
לָ֤תֶת
לוֹ֙
פִּ֣י
שְׁנַ֔יִם
בְּכֹ֥ל
אֲשֶׁר־יִמָּצֵ֖א
ל֑וֹ
כִּי־הוּא֙
רֵאשִׁ֣ית
אֹנ֔וֹ
ל֖וֹ
מִשְׁפַּ֥ט
הַבְּכֹרָֽה:
ס
[יח]
כִּֽי־יִהְיֶ֣ה
לְאִ֗ישׁ
בֵּ֚ן
סוֹרֵ֣ר
וּמוֹרֶ֔ה
אֵינֶ֣נּוּ
שֹׁמֵ֔עַ
בְּק֥וֹל
אָבִ֖יו
וּבְק֣וֹל
אִמּ֑וֹ
וְיִסְּר֣וּ
אֹת֔וֹ
וְלֹ֥א
יִשְׁמַ֖ע
אֲלֵיהֶֽם:
[יט]
וְתָ֥פְשׂוּ
ב֖וֹ
אָבִ֣יו
וְאִמּ֑וֹ
וְהוֹצִ֧יאוּ
אֹת֛וֹ
אֶל־זִקְנֵ֥י
עִיר֖וֹ
וְאֶל־שַׁ֥עַר
מְקֹמֽוֹ:
[כ]
וְאָמְר֞וּ
אֶל־זִקְנֵ֣י
עִיר֗וֹ
בְּנֵ֤נוּ
זֶה֙
סוֹרֵ֣ר
וּמֹרֶ֔ה
אֵינֶ֥נּוּ
שֹׁמֵ֖עַ
בְּקֹלֵ֑נוּ
זוֹלֵ֖ל
וְסֹבֵֽא:
[כא]
וּ֠רְגָמֻהוּ
כָּל־אַנְשֵׁ֨י
עִיר֤וֹ
בָֽאֲבָנִים֙
וָמֵ֔ת
וּבִעַרְתָּ֥
הָרָ֖ע
מִקִּרְבֶּ֑ךָ
וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל
יִשְׁמְע֥וּ
וְיִרָֽאוּ:
ס
[שני]
[כב]
וְכִֽי־יִהְיֶ֣ה
בְאִ֗ישׁ
חֵ֛טְא
מִשְׁפַּט־מָ֖וֶת
וְהוּמָ֑ת
וְתָלִ֥יתָ
אֹת֖וֹ
עַל־עֵֽץ:
[כג]
לֹא־תָלִ֨ין
נִבְלָת֜וֹ
עַל־הָעֵ֗ץ
כִּֽי־קָב֤וֹר
תִּקְבְּרֶ֙נּוּ֙
בַּיּ֣וֹם
הַה֔וּא
כִּֽי־קִלֲלַ֥ת
אֱלֹהִ֖ים
תָּל֑וּי
וְלֹ֤א
תְטַמֵּא֙
אֶת־אַדְמָ֣תְךָ֔
אֲשֶׁר֙
יְהוָ֣ה
אֱלֹהֶ֔יךָ
נֹתֵ֥ן
לְךָ֖
נַחֲלָֽה:
ס
פרק כא
(ב)
ויצאו
זקניך
-
[מיוחדים
שבזקניך
(ראה
סוטה
מד
,
ב)
,
אלו]
סנהדרי
גדולה.
ומדדו
-
ממקום
שהחלל
שוכב
(ראה
ספ"ד
רה).
אל
הערים
אשר
סביבותיו
-
לכל
צד
,
לידע
איזו
קרובה.
(ד)
אל
נחל
איתן
-
קשה
,
שלא
נעבד
(ראה
ספ"ד
רז).
וערפו
-
קוצץ
ערפהּ
בקופיץ
(ראה
שם).
אמר
הקדוש
ברוך
הוא:
תבא
עגלה
בת
שנתה
שלא
עשת
פירות
,
ותֵערף
במקום
שאינו
עושה
פירות
,
לכפר
על
הריגתו
של
זה
שלא
הניחוהו
לעשות
פירות
(ראה
סוטה
מו
,
א).
(ז)
ידינו
לא
שפכה
-
וכי
עלת
על
לב
שזקני
בית
דין
שופכי
דמים
הם?!
אלא:
לא
ראינוהו
ופטרנוהו
בלא
מזונות
ובלא
לויה
(ראה
ספ"ד
רי).
(ח)
הכהנים
אומרים:
כפר
לעמך
[ישראל].
ונכפר
להם
הדם
-
הכתוב
מבשרם
שמשיעשו
כן
יכופר
להם
העון
(ראה
סוטה
מו
,
א).
(ט)
ואתה
תבער
-
מגיד
שאם
נמצא
ההורג
לאחר
שנתערפה
העגלה
,
הרי
זה
יהרג
(ראה
סוטה
מז
,
ב);
והוא
הישר
בעיני
יי'.
(י)
כי
תצא
למלחמה
-
במלחמת
הרשות
הכתוב
מדבר
(ראה
ספ"ד
ריא)
,
שבמלחמת
ארץ
ישראל
אין
לומר
'ושבית
שביו'
[שהרי
כבר
נאמר
"לא
תחיה
כל
נשמה"
(דב'
כ
,
טז)].
ושבית
שביו
-
לרבות
כנענים
שבתוכה
,
ואע"פ
שהן
משבעה
אומות
(ראה
ספ"ד
ריא).
(יא)
ולקחת
לך
לאשה
-
לא
דברה
תורה
אלא
כנגד
יצר
הרע
(ראה
קידושין
כא
,
ב):
אם
אין
הקדוש
ברוך
הוא
מתירה
,
ישאנה
באיסור.
אבל
אם
נשאה
,
סופו
להיות
שונאה
(ראה
ספ"ד
ריד)
,
שנאמר
אחריו
"כי
תהיין
לאיש"
וגו'
(להלן
,
טו)
,
וסופו
להוליד
ממנה
בן
סורר
ומורה
(ראה
להלן
,
יח
ואי';
אליהו
זוטא
ג);
לכך
נסמכו
פרשיות
הללו.
אשת
-
אפילו
אשת
איש.
(יב)
ועשתה
את
צפרניה
-
תגדלם
כדי
שתתנוול
(ראה
ספ"ד
ריב).
(יג)
והסירה
את
שמלת
שביה
-
לפי
שהם
נאים
,
שהגוים
הארורים
בנותיהם
מתקשטות
[במלחמה]
בשביל
להזנות
אחרים
עמהם
(ראה
ספ"ד
ריג).
וישבה
בביתך
-
בבית
שמשתמש
בו;
נכנס
ונתקל
בה
,
יוצא
ונתקל
בה;
רואה
בבכייתה
,
רואה
בניוולה
-
כדי
שתתגנה
עליו
(ראה
ספ"ד
ריג).
ובכתה
את
אביה
[ואת
אמה...]
-
זו
כל
כך
למה?
כדי
שתהא
בת
ישראל
שמחה
וזו
עציבה
,
בת
ישראל
מתקשטת
וזו
מתנוולת
(ראה
ספ"ד
ריג).
(יד)
והיה
אם
לא
חפצת
בה
-
הכתוב
מבשרך
שסופך
לשנאותה
(ראה
ספ"ד
ריד).
לא
תתעמר
בה
-
לא
תשתמש
בה;
בלשון
פרסי
קורין
לעבדות
ושימוש
'עימרא';
מיסודו
של
רבי
משה
[הדרשן]
למדתי
כן.
(יז)
פי
שנים
-
כנגד
שני
אחים.
בכל
אשר
ימצא
לו
-
מכאן
שאין
הבכור
נוטל
בראוי
[לבא
אחר
מיתת
האב]
כבמוחזק
[ו'מוחזק'
היא
ירושת
האם]
(ראה
ספ"ד
ריז).
(יח)
סורר
-
סר
מן
הדרך.
ומורה
-
מסרב
בדברי
אביו;
לשון
"ממרים"
(דב'
ט
,
ז).
ויסרו
אותו
-
מתרין
בו
בפני
שלשה
ומלקין
אותו.
בן
סורר
ומורה
אינו
חייב
עד
שיגנוב
ויאכל
תרטימר
בשר
וישתה
חצי
לוג
יין
,
שנאמר
"זולל
וסובא"
(להלן
,
כ)
,
ונאמר
"אל
תהי
בסבאי
יין
ובזוללי
בשר"
(ראה
מש'
כג
,
כ;
משנה
סנה'
ח
,
ב).
ובן
סורר
ומורה
נהרג
על
שם
סופו;
הגיעה
תורה
לסוף
דעתו:
סוף
שמכלה
ממון
אביו
,
ומבקש
לימודו
ואינו
מוצא
,
ועומד
בפרשת
דרכים
ומלסטס
את
הבריות;
אמרה
תורה:
ימות
זכאי
ואל
ימות
חייב
(ראה
סנה'
ע
,
א
-
עב
,
א).
(כא)
וכל
ישראל
ישמעו
ויראו
-
מכאן
שצריך
הכרזה
בבית
דין:
פלוני
נסקל
על
שהיה
בן
סורר
ומורה
(ראה
סנה'
פט
,
א).
(כב)
וכי
יהיה
באיש
חטא
משפט
מות
-
[סמיכת
הפרשיות]
מגיד
,
שאם
חסים
אביו
ואמו
עליו
[מלמסרו
לבית
דין]
,
סוף
שיצא
לתרבות
רעה
ויעבר
עבירות
ויתחייב
מיתה
בבית
דין
(ראה
תנח'
כי
תצא
א).
ותלית
אותו
[על
עץ]
-
רבותינו
אמרו
(ראה
ספ"ד
רכא):
כל
הנסקלין
נתלין
,
שנאמר
"כי
קללת
אלהים
תלוי"
(להלן
,
כג)
,
והמברך
השם
בסקילה
(ראה
וי'
כד
,
טז).
(כג)
כי
קללת
אלהים
תלוי
-
זילזולו
של
מלך
הוא
(ראה
משנה
סנה'
ו
,
ד);
שהאדם
עשוי
בדמות
דיוקנו
,
[שנאמר
"כי
בצלם
אלהים
עשה
את
האדם"
(בר'
ט
,
ו)]
וישראל
בניו
הם;
משל
לשני
אחים
שהיו
דומין
זה
לזה
,
אחד
נעשה
מלך
ואחד
נתפס
לליסטיא
ונתלה;
כל
הרואה
אותו
אומר:
המלך
תלוי!
-
כל
'קללה'
שבמקרא
לשון
'הֶקֵל'
וזילזול
,
כמו
"והוא
קללני
קללה
נמרצת"
(מ"א
ב
,
ח)
[(תרי"ק:)
כי
קללת
אלהים
תלוי
-
מה
שעשה
עבירה
שקלל
השם
,
כבר
נטל
שכרו
ועונשו
,
שהרי
תלו
אותו;
ולכך:
לא
תלין
נבלתו].