פרק כז
[רביעי]
[א]
וַיְצַ֤ו
מֹשֶׁה֙
וְזִקְנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֔ל
אֶת־הָעָ֖ם
לֵאמֹ֑ר
שָׁמֹר֙
אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֔ה
אֲשֶׁ֧ר
אָנֹכִ֛י
מְצַוֶּ֥ה
אֶתְכֶ֖ם
הַיּֽוֹם:
[ב]
וְהָיָ֗ה
בַּיּוֹם֘
אֲשֶׁ֣ר
תַּעַבְר֣וּ
אֶת־הַיַּרְדֵּן֒
אֶל־הָאָ֕רֶץ
אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה
אֱלֹהֶ֖יךָ
נֹתֵ֣ן
לָ֑ךְ
וַהֲקֵמֹתָ֤
לְךָ֙
אֲבָנִ֣ים
גְּדֹל֔וֹת
וְשַׂדְתָּ֥
אֹתָ֖ם
בַּשִּֽׂיד:
[ג]
וְכָתַבְתָּ֣
עֲלֵיהֶ֗ן
אֶֽת־כָּל־דִּבְרֵ֛י
הַתּוֹרָ֥ה
הַזֹּ֖את
בְּעָבְרֶ֑ךָ
לְמַ֡עַן
אֲשֶׁר֩
תָּבֹ֨א
אֶל־הָאָ֜רֶץ
אֲֽשֶׁר־יְהוָ֥ה
אֱלֹהֶ֣יךָ׀
נֹתֵ֣ן
לְךָ֗
אֶ֣רֶץ
זָבַ֤ת
חָלָב֙
וּדְבַ֔שׁ
כַּאֲשֶׁ֥ר
דִּבֶּ֛ר
יְהוָ֥ה
אֱלֹהֵֽי־אֲבֹתֶ֖יךָ
לָֽךְ:
[ד]
וְהָיָה֘
בְּעָבְרְכֶ֣ם
אֶת־הַיַּרְדֵּן֒
תָּקִ֜ימוּ
אֶת־הָאֲבָנִ֣ים
הָאֵ֗לֶּה
אֲשֶׁ֨ר
אָנֹכִ֜י
מְצַוֶּ֥ה
אֶתְכֶ֛ם
הַיּ֖וֹם
בְּהַ֣ר
עֵיבָ֑ל
וְשַׂדְתָּ֥
אוֹתָ֖ם
בַּשִּֽׂיד:
[ה]
וּבָנִ֤יתָ
שָּׁם֙
מִזְבֵּ֔חַ
לַיהוָ֖ה
אֱלֹהֶ֑יךָ
מִזְבַּ֣ח
אֲבָנִ֔ים
לֹא־תָנִ֥יף
עֲלֵיהֶ֖ם
בַּרְזֶֽל:
[ו]
אֲבָנִ֤ים
שְׁלֵמוֹת֙
תִּבְנֶ֔ה
אֶת־מִזְבַּ֖ח
יְהוָ֣ה
אֱלֹהֶ֑יךָ
וְהַעֲלִ֤יתָ
עָלָיו֙
עוֹלֹ֔ת
לַיהוָ֖ה
אֱלֹהֶֽיךָ:
[ז]
וְזָבַחְתָּ֥
שְׁלָמִ֖ים
וְאָכַ֣לְתָּ
שָּׁ֑ם
וְשָׂ֣מַחְתָּ֔
לִפְנֵ֖י
יְהוָ֥ה
אֱלֹהֶֽיךָ:
[ח]
וְכָתַבְתָּ֣
עַל־הָאֲבָנִ֗ים
אֶֽת־כָּל־דִּבְרֵ֛י
הַתּוֹרָ֥ה
הַזֹּ֖את
בַּאֵ֥ר
הֵיטֵֽב:
ס
[ט]
וַיְדַבֵּ֤ר
מֹשֶׁה֙
וְהַכֹּהֲנִ֣ים
הַלְוִיִּ֔ם
אֶ֥ל
כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל
לֵאמֹ֑ר
הַסְכֵּ֤ת
׀
וּשְׁמַע֙
יִשְׂרָאֵ֔ל
הַיּ֤וֹם
הַזֶּה֙
נִהְיֵ֣יתָֽ
לְעָ֔ם
לַיהוָ֖ה
אֱלֹהֶֽיךָ:
[י]
וְשָׁ֣מַעְתָּ֔
בְּק֖וֹל
יְהוָ֣ה
אֱלֹהֶ֑יךָ
וְעָשִׂ֤יתָ
אֶת־מִצְוֺתָו֙
וְאֶת־חֻקָּ֔יו
אֲשֶׁ֛ר
אָנֹכִ֥י
מְצַוְּךָ֖
הַיּֽוֹם:
ס
[חמישי]
[יא]
וַיְצַ֤ו
מֹשֶׁה֙
אֶת־הָעָ֔ם
בַּיּ֥וֹם
הַה֖וּא
לֵאמֹֽר:
[יב]
אֵ֠לֶּה
יַעַמְד֞וּ
לְבָרֵ֤ךְ
אֶת־הָעָם֙
עַל־הַ֣ר
גְּרִזִ֔ים
בְּעָבְרְכֶ֖ם
אֶת־הַיַּרְדֵּ֑ן
שִׁמְעוֹן֙
וְלֵוִ֣י
וִֽיהוּדָ֔ה
וְיִשָּׂשכָ֖ר
וְיוֹסֵ֥ף
וּבִנְיָמִֽן:
[יג]
וְאֵ֛לֶּה
יַעַמְד֥וּ
עַל־הַקְּלָלָ֖ה
בְּהַ֣ר
עֵיבָ֑ל
רְאוּבֵן֙
גָּ֣ד
וְאָשֵׁ֔ר
וּזְבוּלֻ֖ן
דָּ֥ן
וְנַפְתָּלִֽי:
[יד]
וְעָנ֣וּ
הַלְוִיִּ֗ם
וְאָ֥מְר֛וּ
אֶל־כָּל־אִ֥ישׁ
יִשְׂרָאֵ֖ל
ק֥וֹל
רָֽם:
ס
[טו]
אָר֣וּר
הָאִ֡ישׁ
אֲשֶׁ֣ר
יַעֲשֶׂה֩
פֶ֨סֶל
וּמַסֵּכָ֜ה
תּוֹעֲבַ֣ת
יְהוָ֗ה
מַעֲשֵׂ֛ה
יְדֵ֥י
חָרָ֖שׁ
וְשָׂ֣ם
בַּסָּ֑תֶר
וְעָנ֧וּ
כָל־הָעָ֛ם
וְאָמְר֖וּ
אָמֵֽן:
ס
[טז]
אָר֕וּר
מַקְלֶ֥ה
אָבִ֖יו
וְאִמּ֑וֹ
וְאָמַ֥ר
כָּל־הָעָ֖ם
אָמֵֽן:
ס
[יז]
אָר֕וּר
מַסִּ֖יג
גְּב֣וּל
רֵעֵ֑הוּ
וְאָמַ֥ר
כָּל־הָעָ֖ם
אָמֵֽן:
ס
[יח]
אָר֕וּר
מַשְׁגֶּ֥ה
עִוֵּ֖ר
בַּדָּ֑רֶךְ
וְאָמַ֥ר
כָּל־הָעָ֖ם
אָמֵֽן:
ס
[יט]
אָר֗וּר
מַטֶּ֛ה
מִשְׁפַּ֥ט
גֵּר־יָת֖וֹם
וְאַלְמָנָ֑ה
וְאָמַ֥ר
כָּל־הָעָ֖ם
אָמֵֽן:
[כ]
אָר֗וּר
שֹׁכֵב֙
עִם־אֵ֣שֶׁת
אָבִ֔יו
כִּ֥י
גִלָּ֖ה
כְּנַ֣ף
אָבִ֑יו
וְאָמַ֥ר
כָּל־הָעָ֖ם
אָמֵֽן:
ס
[כא]
אָר֕וּר
שֹׁכֵ֖ב
עִם־כָּל־בְּהֵמָ֑ה
וְאָמַ֥ר
כָּל־הָעָ֖ם
אָמֵֽן:
ס
[כב]
אָר֗וּר
שֹׁכֵב֙
עִם־אֲחֹת֔וֹ
בַּת־אָבִ֖יו
א֣וֹ
בַת־אִמּ֑וֹ
וְאָמַ֥ר
כָּל־הָעָ֖ם
אָמֵֽן:
ס
[כג]
אָר֕וּר
שֹׁכֵ֖ב
עִם־חֹתַנְתּ֑וֹ
וְאָמַ֥ר
כָּל־הָעָ֖ם
אָמֵֽן:
ס
[כד]
אָר֕וּר
מַכֵּ֥ה
רֵעֵ֖הוּ
בַּסָּ֑תֶר
וְאָמַ֥ר
כָּל־הָעָ֖ם
אָמֵֽן:
ס
[כה]
אָרוּר֙
לֹקֵ֣חַ
שֹׁ֔חַד
לְהַכּ֥וֹת
נֶ֖פֶשׁ
דָּ֣ם
נָקִ֑י
וְאָמַ֥ר
כָּל־הָעָ֖ם
אָמֵֽן:
ס
[כו]
אָר֗וּר
אֲשֶׁ֧ר
לֹא־יָקִ֛ים
אֶת־דִּבְרֵ֥י
הַתּוֹרָֽה־הַזֹּ֖את
לַעֲשׂ֣וֹת
אוֹתָ֑ם
וְאָמַ֥ר
כָּל־הָעָ֖ם
אָמֵֽן:
פ
פרק כז
(א)
שמור
את
כל
המצוה
אשר
אנכי
מצוה
אתכם
היום
-
צוה
שישמרו
בלבם
זאת
המצוה
בכללות
שזכר
בזה
המקום
,
כדי
שיעשו
אותה
בבא
עתה.
(ב-ג)
והקמות
לך
אבנים
גדולות
-
רוצה
לומר
,
שיהיו
עם
זה
אבנים
שלמות
(ראה
להלן
,
ו)
שיבנו
מהם
מזבח
בהר
עיבל
(ראה
להלן
,
ד)
,
כמו
שנזכר
אחר
זה.
וצוה
לשיד
אותם
בשיד
כדי
לכתוב
עליהן
את
כל
דברי
התורה
הזאת
באר
היטב
,
כמו
שאמר
אחר
זה
(ראה
פס'
ח).
והנה
הרצון
באמרו
"באר
היטב"
הוא
,
שיהיה
הכתב
מבואר
ונכר
,
ולזה
גם
כן
שד
אבנים
בשיד.
וכבר
נתבאר
בספר
יהושע
כי
שם
כתבו
את
משנה
תורת
משה
(ראה
יהו'
ח
,
לב)
כמו
שנאמר
בפרשת
מלך:
"וכתב
לו
את
משנה
התורה
הזאת
על
ספר"
(דב'
יז
,
יח).
ולזה
יעתיקו
שם
כל
התורה
כלה
ויכתבוה
באבנים
ההם;
ולזה
הוצרכו
להיות
גדולות
מאד
כדי
שלא
תהיה
הכתיבה
דקה
מאד
,
שנאמר:
"באר
היטב".
(ד)
והיה
בעברכם
את
הירדן
-
רוצה
לומר:
אחר
עברכם
את
הירדן
,
כי
הר
עיבל
היה
מעבר
לירדן
ימה
,
כמו
שקדם
בפרשת
'ראה
אנכי'
(ראה
דב'
יא
,
כט
-
ל).
והנה
צוה
שם
לבנות
מהאבנים
ההם
מזבח
ליי'
(ראה
להלן
,
ה)
ולהעלות
עליו
עולות
ולזבוח
שם
שלמים
(ראה
להלן
,
ו
-
ז)
,
ואחר
זה
יכתבו
עליהם
את
כל
דברי
התורה
כמו
שקדם
(ראה
פס'
ג).
והנה
זה
היה
לתכלית
שיכרתו
ישראל
ברית
עם
השם
יתעלה
בקבלם
עליהם
כל
הברכות
והקללות
הכתובות
אחר
זה
,
למקבל
דברי
התורה
ולעובר
עליהם.
(י)
ועשית
את
מצותיו
ואת
חוקיו
אשר
אנכי
מצוך
היום
-
רוצה
לומר
,
שעם
דברי
הברית
האלה
נהיית
לעם
ליי'
(ראה
לעיל
,
ט)
,
ותשמר
לעשות
תמיד
מצותיו
וחוקיו
אשר
אנכי
מצוך
היום
,
והם
כל
מצות
התורה.
(יב)
אלה
יעמדו
לברך
את
העם
על
הר
גריזים
-
הנה
השבטים
היותר
נבחרים
-
שם
אותם
על
הברכה
,
ועל
הקללה
שם
בני
השפחות
שהם
גד
ואשר
ודן
ונפתלי;
וראובן
גם
כן
,
לחסרונו.
וידמה
שהיה
גם
כן
זבולון
הפחות
שבבני
הגבירות
אחר
ראובן.
וכבר
בארנו
בפרשת
'ראה
אנכי'
(דב'
יא
,
כט)
,
כי
הברכה
היתה
תחלה
על
הפרטים
ואחר
כן
הקללה
על
הפרטים
,
ואחר
כן
הברכה
על
הכלל
ואחר
כן
הקללה
על
הכלל.
ואמנם
קצרה
התורה
מלזכור
פה
הברכה
על
הפרטים
,
כי
היא
בפרטים
בעצמם
שהיתה
בהם
הקללה;
כאלו
תאמר
שהיו
אומרים
תחת
אמרו
"ארור
משיג
גבול"
(להלן
,
יז):
ברוך
אשר
לא
ישיג
גבול
רעהו
,
וכן
על
זה
הדרך.
(טו-יז)
והנה
סמך
מבזה
אביו
ואמו
לעובד
עבודה
זרה
,
להעיר
שהעובד
עבודה
זרה
מורד
במי
שילדהו
והמציאו
ומגדל
אותו
ושומר
מציאותו.
וסמך
גם
כן
להם
מסיג
גבול
רעהו
,
להעיר
שהעובד
אלוה
זולתי
השם
יתעלה
,
גם
מהעליונים
שנתן
להם
השם
יתעלה
חלק
בהנהגה
,
הנה
הוא
מסיג
גבול
,
כי
אין
מגבול
אלו
-
האלוהות
,
אבל
הם
מנהיגים
הנהגות
חלקיות
לפי
מה
ששם
השם
יתעלה
עליהם
ביום
הבראם.
(יח)
ארור
משגה
עור
בדרך
-
רוצה
לומר:
להטעותו
בדרך
כשישאל
זה.
וסמך
אותו
למסיג
גבול
רעהו
(לעיל
,
יז)
,
לפי
שהוא
מזיק
לחבירו
שלא
בידיעתו
,
וכן
העניין
במשגה
עור
בדרך.
(יט)
ארור
מטה
משפט
גר
יתום
ואלמנה
-
רוצה
לומר:
אפילו
עשירים.
והזהיר
בזה
,
כי
מפני
שפלותם
יקל
לדיין
להטות
משפטם.
והנה
סמך
אלו
כלם
לעושה
עבודה
זרה
(ראה
לעיל
,
טו)
,
להורות
שאע"פ
שלא
יעבדה
יהיה
ארור
,
כי
הוא
משגה
העורים
הרואים
הפסל
ההוא
שם
ויחשבוהו
לאלוה;
עם
שהעובד
עבודה
זרה
אין
לו
דרך
יביאהו
להתנהג
במדות
חשובות
,
וזה
,
כי
העובד
השם
יתעלה
יתבונן
בדרכיו
ומה
שיש
מהם
מהפלגת
היושר
והחנינה
,
ויביאהו
זה
להדמות
בדרכי
השם
יתעלה
וללכת
בדרכיו.
ואולם
עובד
עבודה
זרה
לא
ידע
בה
דבר
ילמד
ממנו
להתנהג
במדות
משובחות
,
אבל
העניין
הוא
בהפך.
ולזה
גם
כן
סמך
לזה
דבר
הטאת
משפט
גר
יתום
ואלמנה.
(כ-כה)
ואחר
שזכר
הנלוה
לדבר
עבודה
זרה
שב
להזכיר
דבר
העריות
ושפיכות
דמים.
וזכר
תחילה
ערות
האב
,
כי
יש
בה
מהזרות
והעזות
יותר
,
ולזה
סמך
אליה
דבר
ערות
הבהמה.
והנה
אחר
ערות
האב
תהיה
היותר
זרה
ערות
אחותו
,
ואחריה
תהיה
היותר
זרה
ערות
אם
אשתו
,
כי
יש
בה
מהעזות
יותר
ממה
שיש
מהעזות
בגלוי
ערות
בת
אשתו
,
וזה
מבואר
מאד.
ואחר
שהשלים
זה
זכר
הרציחה
שירצח
האדם
בידיו
,
וזכר
אחריה
הטאת
המשפט
במיתת
בית
דין
בעבור
שוחד.
ולמדנו
בזה
כי
עבודה
זרה
(ראה
לעיל
,
טו)
היא
היותר
קשה
שבכל
העבירות;
ואחריה
גלוי
עריות
,
כי
היא
עם
רוב
גנותה
תמשיך
האדם
מאד
לזה
הפועל
המגונה
,
מצד
ההנאה
שישיג
בה.
והנה
סמך
גם
כן
גילוי
עריות
לעבודה
זרה
,
כי
כבר
תמצא
רוב
נימוסי
עבודה
זרה
מתיישרים
לדבר
גלוי
הערוה.
וזה
נמצא
בעניין
עבודת
פעור
,
כי
פעירתם
עצמם
לפעור
(ראה
סנה'
ס
,
ב)
אנשים
ונשים
,
מביאים
אותם
לידי
תאוה
,
ומתוך
כך
ישתתפו
בזמה.
וזה
מבואר
מהיות
עובדיה
רבי
המספר
במעט
המקום
להם.
והנה
גילוי
הערוה
יתישר
מאד
להביא
לשפיכות
דמים
,
כאשר
יֵרָאה
מזה
בעניין
גילוי
ערות
אשת
איש
וזולתה
מהעריות;
כי
אם
מצא
ימצאנו
בעל
האשה
או
קרובה
לנואף
,
עם
היותו
מקנא
בו
,
ימהר
יחישה
מעשהו
(ע"פ
יש'
ה
,
יט)
להמיתו
ולא
יחמול
עליו
ולא
יוכל
לסבול
עליו
להתנקם
ממנו
על
יד
בית
דין
,
וזה
ממה
שאינו
צריך
אל
הביאור.
(כו)
והנה
אחר
זה
כלל
קיום
כל
דברי
התורה
בקללה
אחת.