מאגר הכתר דברים פרק לב עם פירוש ר' יוסף בכור שור

פרק לב
{פרשת האזינו} [א] הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי:
[ב] יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב:
[ג] כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ:
[ד] הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּֽעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא:
[ה] שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל:
[ו] הַלְיְהוָה֙ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ:
[שני] [ז] זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר־וָדֹ֑ר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ:
[ח] בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
[ט] כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהוָ֖ה עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ:
[י] יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹבֲבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנֲנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ:
[יא] כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ:
[יב] יְהוָ֖ה בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר:
[שלישי] [יג] יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־בָּ֣מֳותֵי אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר:
[יד] חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר:
[טו] וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַּ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ:
[טז] יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ:
[יז] יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַּ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם:
[יח] צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלֲלֶֽךָ:
[רביעי] [יט] וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו:
[כ] וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם:
[כא] הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַֽאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם:
[כב] כִּי־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים:
[כג] אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם:
[כד] מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן־בְּהֵמֹת֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר:
[כה] מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙ גַּם־בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה:
[כו] אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם:
[כז] לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣נוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהוָ֖ה פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת:
[כח] כִּי־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה:
[חמישי] [כט] ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם:
[ל] אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּֽי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַיהוָ֖ה הִסְגִּירָֽם:
[לא] כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים:
[לב] כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ:
[לג] חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר:
[לד] הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָת֖וּם בְּאוֹצְרֹתָֽי:
[לה] לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ:
[לו] כִּֽי־יָדִ֤ין יְהוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּֽי־אָ֣זֲלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב:
[לז] וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ:
[לח] אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה:
[לט] רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל:
[ששי] [מ] כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם:
[מא] אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם:
[מב] אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב:
[מג] הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ: פ
[שביעי] [מד] וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן:
[מה] וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל:
[מו] וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָ֨ל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת:
[מז] כִּ֠י לֹא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: פ
[מפטיר] [מח] וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר:
[מט] עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה:
[נ] וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו:
[נא] עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
[נב] כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: פ

פרק לב
(א) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ - דרך ארץ הוא , שאמר לאותו שרחוק ממנו לשון 'האזינה' - שֶיַטֶה אוזן לשמוע , לפי שהוא רחוק; אבל לקרוב אינו צריך לומר 'האזינה' , אלא ש'ישמע'. ולפיכך , שהיפך ישעיה ואמר "שמעו שמים והאזיני ארץ כי יי' דיבר" (יש' א , ב); ולפי שהקדוש ברוך הוא מדבר , ששכינתו בשמים והם קרובים , אמר לשון 'שמיעה' לשמים , ולארץ שהיא רחוקה - לשון 'האזינה'. (ב) יערף כמטר לקחי - יטיף , כמו "ושחקים יערפו (בנוסחנו: ירעפו) טל" (מש' ג , כ). והזכיר כאן ארבע רוחות העולם: יערף כמטר - זוהי רוח מערבי , שבא מערפו של עולם ודרכו להביא מטר. תזל כטל - זהו רוח צפוני , שהיא נוחה כטל. כשעירים - זהו רוח דרומית , שמשתערת כשעירים. כרביבים - זהו רוח מזרחית , שמרבה זרעים ומגדל צמחים. ולפיכך מדבר לשמים ולארץ תחילה (ראה לעיל , א) , שהם עדים; ואמר לעדים שישמעו הדברים. (ג) כי שם יי' אקרא - ואספר שבחו , ואתם , ארבע רוחות עולם (ראה לעיל , ב) ושמים וארץ , הבו גודל לאלהינו - שאתם בריותיו , ובכם ניכר כחו וגדולתו; וצריכים אתם ליתן לו גודל ושבח על קריאת שמו והתורה שבה אתם מקיימים. וכשם שאתם מועילין לעולם , כך ליקוחי ואמרתי (ראה לעיל , ב) נותנת חיים לעולם. וכשם שהמטר (ראה שם) צריך לעולם ואין העולם מתקיים בלא מטר , כך אין העולם מתקיים בלא תורה , דכתיב "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (יר' לג , כה). ושמים וארץ וארבע רוחות ממונים ליפרע מעוברי התורה , להעציר ממטר ומפירות ולהמטיר עליהם אש וגופרית , ולהביא ברכה ועושר למקיימיה. וזהו 'גידול' שאתם נותנים לו , שאתם פורעים ממכעיסיו ונותנין שכר לעובדיו. ורבותינו דרשו מכאן (ראה ספ"ד שו): כששומע הזכרת השם צריך שיאמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו... '. (ד) הצור תמים - כלומר: דין הוא שתתנו לו גודל (ראה לעיל , ג) , כי הוא צור ותקיף וחזק , וכל יכול הוא , והוא מכלכל דבריו במשפט , ועושה פעולתו בתמימותיו. ואינו מראה כחו להעביר מחרץ המשפט (ע"פ מ"א כ , מ) עם בריותיו; אלא צדיק לעוברי רצונו , שמצדיק מָשְלוֹ ואינו רוצה ליקח כל דינו , דאם כן לא יוכלו להתקיים , וישר הוא - לעושי רצונו , שאינו מעכב משכרם כלום. ולפי שרוצה לספר איך לקח נקמה מישראל ואחר כך יקח מהאומות שישעבדו בהם , הִצְדיק תחלה את הדין , שהכל במשפט ובצדק , בלא עול. (ה) שיחת לו לא - אם שיחת את ישראל והגלם , לו לא , כלומר: מדעתו ומרצונו - לא , כלומר: אינו; כמו "כי לא ענה מלבו ויגה בני איש" (איכה ג , לג). בניו מומם - בניו גרמו להם מומם. דור עיקש ופתלתול - מפני שהם דור עיקש ופתלתול , בא להם. ויש לפרש: שיחת לו לא - ההשחתה שהם עושים , שהם משחתים דרכם , אינה שלו , שאינו נפסד בכך כלום; אלא לבניו הוא מום. (ו) הליי' תגמלו זאת - הזה גמול שתגמלו להקדוש ברוך הוא על כל הטובות שעשה?! וכי ראוי גמול רע למי שעשה טובה , אפילו לא היה בידו ליפרע מכם?! לא היה לכם להכעיסו , מפני הטובות שגמל לכם! כמוה: "כגמול ידיו עשיתם" (שו' ט , טז). כל שכן לו , שיש לכם להשים לב שבידו ליפרע מכם! עם נבל - כמו "נבול תבול" (שמ' יח , יח) , לשון יגִיעה , דמתרגמינן: "מילאה תילאי" (ת"א); והוא שם דבר: עם שיָגְעו בו להחזירן למוטב , והוכיחו אותו כמה פעמים. ולא חכם - פֹּעַל: ולא החכים. ומה שהוא כולו קמץ - מפני ה'אתנחתא'. ועל עניין זה תרגם אונקלוס: "ולא חכימו". ויש לפרש: ולא חכם - עדיין אינו חכם. אי נמי: נבל ממש. הלא (בנוסחנו: הלוא) הוא - כבר פירשתי (במ' יב , יד) כדין כל 'הלא' שבתורה - 'שינון' (בלעז) , והה"א תמוהה. קנך - פירש רבנו שלמה: לשון 'קניין' , ולשון 'קן' כמו "ושים בסלע קנך" (במ' כד , כא); לשון 'תיקון' , כמו 'קן קולמוסא' ו'קן מגילתא' דגיטין (ראה גיטין ו , א). הוא עשך ויכוננך - לשון תקון וכַן. ורבותינו פירשו (ראה חולין נו , ב) , שברא באדם כונניות במעיו. (ז) זכור ימות עולם - עתה מזכיר והולך החסדים שעשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל. בינו שנות דור ודור וגו' - כי קודם שהיו ישראל בעולם , הייתי מתקן להם מקום: (ח) בהנחל עליון גוים - שהנחיל לכל אומה ואומה נחלתה. בהפרידו בני אדם - בדור הפלגה , שהפרידם , והלך כל אחד למקומו ולנחלתו , כדכתיב "ויפץ יי'... על פני כל הארץ" (בר' יא , ח). יצב גבולות עמים למספר בני ישראל - בירר נחלה לשנים עשר שבטים , שעדיין לא נולדו השבטים. והציב גבולות עמים - שמסר לשנים עשר בני כנען ארץ ישראל , שהם עבדי בני שם (ראה בר' ט , כו). ולא רצה להנחילה לשאר אומות , שלא יערערו עליה , אלא מסרה לעבדה לבני כנען שאינם יכולים לערער עליה כלום , דמה שקנה עבד קנה רבו (ראה פסחים פח , ב); ושמרו אותה עד שבאו אדוניהם ונטלום מידם. כי בני כנען עבדים לבני שם , דכתיב "ברוך יי' אלהי שם ויהי כנען עבד למו" (בר' ט , כו) - לְשם ולזרעו; וכתיב "יפת אלהים ליפת (וישכן באהלי שם) ויהי כנען עבד למו" (שם , כז); לעולם כשהוא מזכיר שם , אומר "ויהי כנען עבד" , לפי שהם עבדים לבני שם. ובני כנען שנים עשר היו , כדכתיב "וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת , ... ואת האמורי ואת הגרגשי , ואת החיוי ואת הערקי ואת הסיני , והארודי ואת הצמרי ואת החמתי" (ראה בר' י , טו - יח); והם אחד עשר. "ואחר נפוצו משפחות הכנעני" (שם , יח) - שאחת מן המשפחות נחלקה לשנים , ויצאו מהם הפריזי שאינו מנוי כאן - הרי שנים עשר , והם למספר בני ישראל; ולכך התקין נחלתם. (ט) כי חלק... עמו - מכל אומות לקחם לחלקו. ויעקב חבל נחלתו - כפל מלה. לפי שדרך לחלוק קרקע על ידי חבלים , שמודד לזה מאה חבלים ולזה מאה חבלים , קורא הנחלה 'חבל' , כדכתיב "ויפלו חבלי מנשה עשרה" (יהו' יז , ה) , וכתיב "וימד שני חבלים להמית" (ראה ש"ב ח , ב); כי דרך למדוד בחבלים. (י) ימצאהו - כמו 'ימציאהו': שהמציא להם במדבר כל צרכם: מן (ראה שמ' טז , ד - ה) ושליו (ראה שם , יג) ובאר (ראה שמ' יז , ו) , ושמלתם לא בלתה ורגלם לא בצקה (ראה דב' ח , ד) באותו תוהו ושממון. וילל - לשון 'יללה'; שאין שם , רק תנינים ובנות יענה (ראה יש' יג , כא - כב; לד , יג - יד) שסופדין ומיללין שם. וכן תירגם אונקלוס: "סיפק צרכיהן". יסובבנהו - בסוכות עננים. יבונניהו - לשון 'בניין' ו'תבונה': שנתן להם התורה - החכמה והתבונה - ובנה משכנו בתוכם. כאישון עינו. אישון - העור שעל גבי העין , שנוצר עינו; שכל הבא ליגע בעין , הוא סותם כנגדו. וכשאדם ישן , הוא נופל על העין ושומרו. ועל השינה נקרא 'אישון' , ועל שהוא מחשיך את העין כשהוא נופל עליו , כמו "באישון לילה ואפילה" (מש' ז , ט). וכמו שהאישון שוקד על העין ושומרו , כך הקדוש ברוך הוא שומר ישראל (ע"פ תה' קכא , ד). וכן "כאישון בת עין" (תה' יז , ח) - כאישון שומר בת (עין). (יא-יב) כנשר יעיר קנו - שהנשר רוצה לטלטל גוזליו ממקום למקום אינו נושאם כי אם על כנפיו , שאינו ירא שעוף יעוף עליו; ולכך , כשהוא רוצה לנשאם , מעירן ומעמידן על רגליהן כדי שיקפצו על כנפיו. על גוזליו ירחף - ומעופף אצלם , עליהם , סמוך להם - כמו "נצבים עליו" (בר' יח , ב) - כדי שיקפצו; וכשהוא קופץ , פורש כנפיו ומקבלו ולוקחו ונושאו. ואז אינו ירא , לא מחץ הבא לו מלמטה ולא מעוף שיבא לו מלמעלה , שהוא מגביה לעוף יותר מכולם; ונושא כל אפרוחים יחד על כנפיו. אבל שאר עופות נושאין גוזלים בין רגליהם , ויש לירא מן החיצים; וגם אינו נושא אלא אחד אחד , ויש לירא מן הנשארים בקן. ואומר: כנשר יעיר קנו - ואין גוזליו יריאים כלום מכל צד; כן יי' בטח בדד (ע"פ דב' לג , כח) ינחנו - ינהגהו , כמו "לך נחה את העם" (שמ' לב , לד); שהיה עמוד ענן לאחריהם כשהיו באים מצרים אחריהם , ועמוד אש לפניהם , והמים להם חומה מימינם ומשמאלם (ראה שמ' יד , כב) , ולא היו יריאים משום צד כלום. וכן הוא אומר: "ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמ' יט , ד). בדד - לשון 'בטח' , כי מי שהוא מתפחד אינו יושב בדד אלא הולך לחבורת אנשים; אבל מי שהוא בטוח אינו צריך חבורה , ויושב בדד. וכן הוא אומר: "בטח בדד עין יעקב" (דב' לג , כח). ואין עמו אל נכר - שיסייע עמו , כי אינו צריך סיוע; ואותו מסייע אין בו ממש. ויש לפרש יי' בדד - כלומר: יי' לבדו. (יג) ירכיבהו על במותי ארץ - שהשליטו על שדי הארץ שהם גבוהים כבמות , ועל מבצריהם; כמו "ואתה על במותימו תדרוך" (דב' לג , כט). ויאכל תנובות שדי - מאחר שבאו לארץ אכלו תנובות שדה , כדכתיב "וישבות המן ממחרת באוכלם מעבור הארץ" (יהו' ה , יב): כיון שבאו לארץ לא רצה להאכילם מן , שלא יתרשלו לכבוש את הארץ; אבל כיון שפסק להם המן התחזקו לכבוש הארץ , שיהא להם מאכל , ובתים מלאים כל טוב (ע"פ דב' ו , יא). לטובתם נתכוון , ולכך מונה אותם עם החסדים שעשה להם. ויניקהו דבש מסלע - הדבורים עושים דבש בנקיקי הסלעים , ואף התמרים גדֵילים בסלעים , שעושין מהם. ושמן מחלמיש צור - שיהיו הזתים גדילים בסלעים. ואותם שבסלעים טובים מן אותם שבבקעה , לפי שהשמש זורח עליהם תדיר וממתקם , כדכתיב "וממגד תבואות שמש" (דב' לג , יד) , וכתיב "במרעה טוב ארעה אתכם בהר (בנוסחנו: ובהרי) מרום ישראל" (ראה יח' לד , יד); כי פירות שבהרים מתוקים , והיינו: חזקים ומשתמרים , לפי שאינם גדֵילים על רוב מים. (יד) חמאת בקר וחלב צאן - "ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן , והיה מרוב עשות חלב יאכל חמאה" (יש' ז , כ - כא). והכי קאמר: חמאה של בקר ושל חלב צאן; שלא יהיו רוצים לאכול כי אם שמנונית החלב. עם חלב כרים - חלב מובחר , כמו "ואכלו את חלב הארץ" (בר' מה , יח) - מבחר הארץ. עם חלב כליות חטה - לפי שהכליות יש להם צירים וחרץ כמו חטה , מדַמֶה החטה לכליות , ושהיו החיטין גסין ככוליא של שור הגדול , כמו בימי שמעון הצדיק; במסכת תענית (כג , א וראה ספ"ד שיז); וביחזקאל כתיב "יהודה וישראל רוכלין בחיטי מינית" (ראה כז , יז) - שם עיר , כדכתיב "עד באך מינית עשרים עיר" (שו' יא , לג); והיו שם חטין יפות. והגדה (ראה רש"י ליח' כז , יז): שהיו מונים אותם מתוך שהם גסים. ודם ענב - שיהא היין אדום כדם. ויין אדום חשוב מן הלבן , כדכתיב "אל תרא יין כי יתאדם" (מש' כג , לא). תשתה חמר - עתה מדבר כאילו מדבר עם ישראל. וכן אורחיה דקרא , שפעמים מדבר פה אל פה (ע"פ במ' יב , ח) ופעמים כאילו מדבר לאחרים עליו; כגון "ימצאיהו בארץ מדבר" (לעיל , י) - לאחרים עליו , ואחר כך "הוא עשך ויכונניך" (לעיל , ו) - שמדבר עמו פה אל פה. וכן תשתה חמר - כמו 'חמר ומרווה' (ראה כתובות קיא , ב) , כמו "כרם חמר ענו לה" (יש' כז , ב). (טו) וישמן ישורון - ומתוך שמנו - ויבעט , ויטוש. משל (ראה ברכות לב , א) לאדם שהיה לו פרה , והאכילה כרשינין עד שהיתה שמינה , ומתוך שמנה בעטה בו ברגל; ואמר לה: מי גרם לך שתבעט בי? כרשינים שהאכלתיך! אלוה עשהו - 'כלביט רפייט' (בלעז). (טז) יקניאוהו בזרים - במי שזר אצלם , כמו שמפרש: "אלהים לא ידעום" (להלן , יז). בתועבות יכעיסוהו - שהיו עושין תועבות גדולות ― כדכתיב ביחזקאל "עוד תשוב תראה תועבות גדולות" (ח , יג) ― כגון גזל ועריות , שנאמר בהן "כי את כל התועבות האל" (וי' יח , כז). (יז) ויזבחו לשדים - לדבר שָדוּד , סרוח ונמאס , ולא אלוה - שאין בהם לא כח ולא אלהות. אלוה - לשון חוזק ודיין. חדשים מקרוב באו - מעולם לא נקראו 'אלהות' עד עכשיו , שהם פסלום והעמידום להם לאלהות. אלהים לא ידעום - לא הכירו בהם שום תועלת ולא שום כח , ולא עשאום אלהות כי אם ביצר הרע ולהכעיס. כי אף הם עצמם לא ידעום באלהות , אלא יודעים שאין בהם ממש , אבל יצר הרע. ורבי יוסף קרא ז"ל פירש אלהים לא ידעום - בהקדוש ברוך הוא נאמר "וידע אלהים" (שמ' ב , כה); "כי ידעתי... מכאוביו" (שמ' ג , ז); אבל הם לא ידעום בצרתם ולא עזרו להם. ולא שערום אבותיכם - לא פקדום אבותיכם , לא היו חוששין מהם; כמו "פוקד עון אבות על בנים" (שמ' כ , ה) , דמתרגמינן: "מסער חובי אבהן" (ת"א). (יח) צור ילדך תשי. צור - לשון חוזק. ילדך שהוא לך לצור משעה שנולדת; אי נמי: שהולידך ובראך במעי אמך וזן אותך , והוא אביך. אותו תשי - תשכח בשביל החדשים (ראה לעיל , יז) שאינם שוים כלום. ותשכח אל מחולליך (בנוסחנו: מחללך) - כפל מלה: הוא מחולליך , שברא אותך; כמו "חוללה ידו נחש בריח" (איוב כו , יג) , וכן "הן בעון חוללתי" (תה' נא , ז). (יט) וירא יי' וינאץ - וירא מעשים רעים שלהם וינאץ - קץ בהם , מכעס בניו ובנותיו. (כ) אסתירה פני מהם - כתרגומו: 'אסלק עצמי מהם' (ראה ת"א) , ולא אעזרם. אראה מה אחריתם מאחר שאהיה מסולק מהם - ואדעה מה יועילו להם אותם אלוהות שבחרו להם. כי דור תהפוכות המה - בנוח להם מתהפכים לרעה , ובהצר להם שבים אלי שאושיע אותם; וכן כתב בספר עזרא "וישמנו (בנוסחנו: וישמינו) ויתעדנו בטובך הגדול , וימרו וימרדו בך... ויעשו נאצות גדולות , ותתנם ביד צריהם... ובעת צרתם יצעקו אליך ואתה משמים תשמע וברחמיך (בנוסחנו: וכרחמיך) הרבים תתן להם מושיעים ויושיעום... , וכנוח להם ישובו לעשות רע... ותעזבם ביד אויביהם... וישובו ויזעקוך ואתה משמים תשמע ותצילם ברחמיך (בנוסחנו: כרחמיך) עיתים רבות" (בנוסחנו: רבות עתים; נחמ' ט , כה - כח) , כלומר: פעמים הרבה. בנים לא אמון בם - אין אמונתם אמונה ואין להשען בם , כי מיד משקרים אותה ואין עומדין בה. (כא) הם קנאוני בלא אל - במי שאינו לא אל ולא כלום , ואני אעשה להם מידה כנגד מידה , שאקניאם בלא עם - בעם שאינו עם אלא בהמות. ורבותינו פירשו (ראה סוכה נב , ב): כגון כשדים , דכתיב בהו "זה העם לא היה" (יש' כג , יג). בגוי נבל אכעיסם - כגון בני ברכניא (אולי צ"ל: ברבריא) ובני מרטניא שהולכים ערומים בשוק , שאין משוקץ ומתועב לפני הקדוש ברוך הוא כמי שהולך ערום בשוק (ראה יבמות סג , ב); והם מצירים לישראל. וכגון אלו הנוצריים. (כב) כי אש קדחה באפי - באפי ובחמתי. ובערה אש שתלהט עד שאול - שלא יוכלו להמלט אפילו בשאול מפני האש , ואף לא ביסוד ההרים - לכסות עליהם; כדכתיב "אין חושך ואין צלמות להסתר שם פועלי און" (איוב לד , כב) , וכתיב "אציעה שאול הנך" וגו' (תה' קלט , ח). (כג) אספה עלימו רעות - כלומר: כל הרעות שבעולם , עד שיִסְפּוּ הרעות , שלא ישאר מין הרעה בעולם שלא אביא עליהם. וחצי אכלה בם - שלא הניח חץ שלא ירה בהם. ויכלו הרעות , והם אינם כלים. (כד) מזי רעב - שדופי רעב; כמו "ואמר למזא לאתונא על חד שבעה" (ראה דנ' ג , יט): שיהא עורם ניחר ונקמט מפני זלעפות רעב (ראה איכה ה , י). ולחומי רשף - שילחמו בם גחלים ושריפה; כמו "רשפיה רשפי אש" (שה"ש ח , ו). אי נמי: לחומי - לחמם יהיו גחלים , כמו "ושורש רתמים לחמם" (איוב ל , ד). קטב - לשון כריתות , כמו "אהי קטבך" (הו' יג , יד) , "אהי" - הפוכה: 'יהא' , כמו 'איה'; וכן "אהי מלכך איפוא" (שם , י); כלומר: איה הכריתות שאמרתם: "כרתנו ברית את מות" (יש' כח , טו)? מרירי - לשון 'מרירות' , כמו "מרורת פתנים בקרבו" (איוב כ , יד). (כה) מחוץ תשכל חרב ומחדרים - היוצא חוץ יִשְכַּל בחרב; כמו "כאשר שכלה נשים חרבך" (ש"א טו , לג). ומחדרים אימה - ומי שנשאר בחדר תבא עליו אימת מות ודֶבר. ולכך גם בחור - היוצא חוץ , גם בתולה ובעלי השיבה והיונקים , העומדים בחדרים , לא ימלטו. (כו) אמרתי אפאיהם - אכַלֶה גם הפאה; שלא אניח פאה מהם , אלא אשביתה מאנוש זכרם. (כז) לולי כעס אויב - שיעשה לו האויב. אגור - אני ירא; כמו "לא תגורו מפני איש" (דב' א , יז). פן ינכרו צרימו - שיתנו ההצלחה ליד הרמה בעצמם; ולכך איני רוצה לכלותם בידם , שלא יתפארו עלי (ע"פ שמ' ח , ה). (כח) כי גוי אובד עצות המה - אותו אויב שמסרתי לו בנַי (ראה לעיל , כז) - אבודה עצתו , ואין תבונה בו. (כט-ל) לו חכמו - אילו חכמו והיה בהם חכמה , ישכילו זאת - היה להם להשכיל. יבינו לאחריתם - היה להם להבין מה יהיה אחריתם: שהרי היה להם ליתן לב איך אירע כן לעם זה שהיו גדולים על כל העולם , והקדוש ברוך הוא נפרע מכל הקמים עליהם - שהכה מצרים בכל מכה בשבילם , והפיל לפניהם מלכים גדולים ועם עצום; ועכשיו אחד ממנו ירדוף מהם אלף ושנים יניסו רבבה. אם לא כי צורם מכרם - כמו "כי ביד אשה ימכור יי' את סיסרא" (שו' ד , ט) - על אשר דבקו במעשינו ואלהות ופסילים שלנו , ואין עוזר להם , והסגירם בידינו. (לא) כי לא כצורינו צורם - יכולים הם להבין כי לא כצורינו צורם. כי כל זמן שעבדו ישראל את צורינו , לא יכלו לא הם ולא צורם לישראל , שהקדוש ברוך הוא עשה שפטים במצרים (ע"פ יח' ל , יט) , ובאלהיהם עשה (ע"פ במ' לג , ד) , בשביל ישראל; וגם בדגון מפני הארון , כדכתיב "כי כבדה עלינו ועל דגון אלהינו" (ראה ש"א ה , ז). ועכשיו אויבינו פלילים עלינו ושופטים אותנו כרצונם. ומאחר שאינם יודעים לתת לב לכל אילו , ידעתי כי לא יתנו הנצח והנקמה והתפארת והגבורה (ע"פ דה"א כט , יא) כי אם לעצמם ולתרפותם; וזה אני אגור , פן יכעיסוני בזה (ראה לעיל , כז) , כי אינם מבינים לאחריתם כלל (ראה לעיל , כט). ועתה מפרש מה אחריתם; כי יכולים הם להבין , מאחר שלקו ישראל על רוע מעלליהם , שהם בניו של הקדוש ברוך הוא ועם סגולתו , יש להם להבין על עצמם. (לב) כי מגפן סדום גפנם - ויציץ פורענות להם. ומשדמות עמורה - כמו "ושדמות לא עשה אוכל" (חב' ג , יז): שְׂדֵיהם כשדה עמורה , שנפל עליהם אש וגפרית (ראה בר' יט , כד) , וצמח פורענות יצמח להם. (לג) חמת תנינים יהיה להם יין - שישתו אותו כיין. וראש פתנים אכזר - כמו כן יהיה יינם. ראש - כמו "ראש ולענה" (דב' כט , יז). (לד) הלא הוא - הפורענות שלהם. כמוס עמדי - סגור עמדי. חתום באוצרותיי - שאני הכנתי להם פורענות וכלימות. (לה) לי נקם - עלי לעשות הנקמה מהם. ושילם - התשלום רע שלהם - עלי לשלמו. ושילם - כמו שם דבר , כמו "שילום" (הו' ט , ז). לעת תמוט רגלם - של אומות העולם , שיבא הפורענות עליהם - עלי להביאו כשיגיע העת. כי קרוב יום אידם - ומזומן בידי להביאו. וחש עתידות למו - ובמהירות אחיש בעתם (ע"פ יש' ס , כב) את הפורענות העתידות לבא להם. ומתי יהיה זה? (לו) כי ידין יי' עמו - לאחר שידין הקדוש ברוך הוא את עמו , ויקח נקמתו ודינו מהם. ועל עבדיו יתנחם - שיתנחם על מה שהרגיזו לפניו; כי לקח מהם נקמתו , ועשה בהם כרצונו. כי אזלה ומטה ידם של עמו , ואפס עצור ועזוב - ולא יעצרו כח עוד; כמו "לא עצרתי כח" (דנ' י , ח). ועזוב - שאין מי שיסייע לו , כמו "עזוב תעזוב (עמו)" (שמ' כג , ה) , וכמו "ויעזבו את (בנוסחנו ללא 'את') ירושלים עד החומה" (נחמ' ג , ח) - שאין מחזיק בידם. (לז-לח) ואמר האויב: אי אלהימו צור חסיו בו - אשר הם עובדים תדיר ומקריבים לפניו חלב ודם ויין לנסכים , בזמן שבית המקדש קיים? יקומו ויעזרכם - נגדי , כל אלהות שלכם אשר עבדתם! יהי עליכם סתרה - אותו אלוה גדול שלכם! (לט) ואני אומר: אתם אומרים "אי אלוהימו" (לעיל , לז)? ראו עתה כי אני אני הוא אלהימו , ואראה לכם גבורתי! ואין אלהים עמדי - אין אלהים זולתי ואין בלעדי , שאתם מצרפים אחרים עמי , לומר: "יקומו" (לעיל , לח) , כאילו אחרים עמי; אין אלוה אלא אני! אני אמית ואחיה - בידי להמית ולהחיות , למחוץ ולרפאות. ואם המתי אותם - אני אֲחַיֵּים , ואם מחצתים - אני ארפאם. וכשם שמחצתי אני מרפא , כך מה שאני ממית אני מחיה; מכאן לתחיית המתים מן התורה (ראה סנה' צא , ב). ואין מידי מציל - כנגד שאמרתם: "יקומו ויעזרוכם" (לעיל , לח); כלומר: אין מי שיכול לעזור אתכם; אני אעזור אותם , אבל אתכם - אין מידי מציל. (מ) כי אשא אל שמים ידי - שאשבע; כמו "לא תשא את שם" (שמ' כ , ז). חי אנכי לעולם - כמו "וישבע בחי העולם" (דנ' יב , ז) - לעשות בכם נקמה , כי אתם סבורים שלא אוכל לעוזרם. אני חי לעולם , ובידי לנקום נקמתם בעולם הזה ולעולם הבא. (מא) אם שנותי - כמו 'חרב שנונה'. אם שנותי ברק חרבי - על ישראל ולקחתי נקמתי מהם , שנתתים בגלות בידכם , ותאחז במשפט ידי - שעשיתי בהם משפטי ודיני (ע"פ תה' ט , ה) - עתה אשיב נקם לצרי , ולמשנאיי אשלם מה שעשו להם; כי אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה (ע"פ זכ' א , טו) , והוסיפו לבזותם ולהשתעבד בהם בלי חמלה. (מב) אשכיר חצי מדם שונאיהם - שישפכו חיצי דם האויבים לשכרון. וחרבי תאכל בשר - תכלה בשר צריהם. מדם חלל ושביה - של אויבים אשכיר חיצי. מראש פרעות אויב - שאפרע מראש האויב , ויהא ראשו פרוע כמנוגע (ראה וי' יג , מה) , ופורענות יחול על ראשו. (מג) הרנינו גוים עמו - שישבחו הגוים את עמו של הקדוש ברוך הוא ויאמרו: "אשרי העם שככה לו אשרי העם שיי' אלהיו" (תה' קמד , טו) , שכך יש להם אחרית טוב. וכן הקדוש ברוך הוא נפרע מצריהם , ודם עבדיו יקום - ויקח נקמתם מכל הקמים עליהם. ונקם ישיב לצריו - של עמו , וכפר אדמתו - מכל חט ועון. עמו - אדמתו הוא עמו; שיכפר על עמו , ולכך אדמה מכופרת , כיון שהעם מכופר. כמו "למה נמות נגדך גם אנחנו גם אדמתנו" (בר' מז , יט) - כי כשהעם מת האדמה מתה , וכשהעם מכופר ומטוהר , האדמה מטוהרת ומכופרת. וזה יהיה לימות המשיח. ויש לפרש מקראות הללו: "כי גוי אובד עצות המה" (לעיל , כח) - על ישראל; שהיה להם לתת לב כשחוטאין , איכה ירדוף אחד מן הגוים אלף מהם , אם לא כי צורם מכרם בפשעיהם (ראה לעיל , ל)?! והיה להם לחזור בתשובה לפניו , כי יודעים הם כי לא כצורינו צורם של גוים , ואויבינו פלילים (ראה לעיל , לא) ודיינים עלינו. והיה להם להבין , כי בפשע יעקב כל זאת (ע"פ מי' א , ה). והם לא עשו , "כי מגפן סדום גפנם" (לעיל , לב) - אלא מגפן סדום גפנם , פורה לענה וראש (ע"פ דב' כט , יז) , והאשכולות מרורות למו (ראה לעיל , לב) , כי חמת תנינים (ראה לעיל , לג) - הדם יהיה להם ליין , שישתו כוס פורענות שהוא "כמוס עמדי" ו"חתום באוצרותי" (לעיל , לד). "לי נקם" (לעיל , לה) - לי ליקח מהם נקמה "לעת תמוט רגלם" (שם) - שיגלו מארצם , "כי קרוב יום אידם" (שם) , כדכתיב "ואבדתם מהרה" (דב' יא , יז). "כי ידין יי' עמו" (לעיל , לו) - ולאחר שידין יי' עמו ויקח נקמתו מהם , כמו שפירשתי למעלה (שם) , ואזלה ומטה ידם "ואפס עצור ועזוב" (שם) , והאויב מתפאר בעצמו לומר: "אי אלהימו" (לעיל , לז) - אז ארחם עליהם; כי לא אעשה עמהם כלה (ע"פ יר' ל , יא) מפני כעס אויב שאני יָגוֹר , שלא יתן התפארת לו ולתרפותו , כמו שפירשתי. ואז אַראה גבורתי על האויב ואנקום נקמת עמי , ואכפר עליהם לימות המשיח. (מד) הוא והושע בן נון - כי לשניהם צוה הקדוש ברוך הוא לכותבה , דכתיב "כתבו... את השירה הזאת" (דב' לא , יט) , כשאמר "קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד" (שם , יד). וקרא אותו כאן 'הושע' , לפי שכשנעשה משרת משה קרא אותו 'יהושע' (ראה פירושו לבמ' יג , טז) - כי כן השרים והמלכים , שמשנים שם משרתיהם וקורא לו שם כרצונו ― כמו שקרא פרעה , להבדיל , ליוסף "צפנת פענח" (בר' מא , מה) , ונבוכד נצר לדניאל - "בלטשצר" , ולחנניה מישאל ועזריה - "שדרך" , "מישך" ו"עבד נגו" (ראה דנ' א , ז) ― ועכשיו מודיע קרא שאינו משרת , כי נעשה מלך , ושב לשמו הראשון , וקראוֹ 'הושע'. (מו) שימו לבבכם - תנו לב לדבריכם הללו. (מז) כי לא דבר רק - כי חייכם תלויין בהם. ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה - אם תקיימו; ואם חילוף - חילוף. (מח) בעצם היום הזה - שנכתבה השירה. (מט) אשר על פני יריחו - אלא שהירדן בינתיים. (נ) כאשר מת - באותו עונש שמת אהרן. (נא) על אשר מעלתם בי - שלא פירשתם לבני ישראל כי אני נותן להם המים , אלא אמרתם: "(המן) הסלע הזה נוציא לכם מים" (במ' כ , י) - משמע , דדבר זה אינו יכול להיות; וכשבאו המים , סברו: מקרה הוא (ע"פ ש"א ו , ט) , ולא הקדשתם אותי , ולכך הוצרכתם להכות שני פעמים , כי המים היו מתעכבות על אשר לא דברתם כהוגן. אבל מה שהכה - לא נענש , שהקדוש ברוך הוא צוה לו להכות , דכתיב "והכית בצור" (שמ' יז , ו). כי אני אומר כי מעשה אחד הוא , כדמוכחי קראי , כמו שפירשתי (במ' כ , ח). והכי מסתברא , דאי כבוד המקום בלא הכאה , מאי שנא הכא שציוה שלא להכות , ומאי שנא הכא שצוה להכות?! (נב) כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא (בנוסחנו: תבוא) - שני דברים ששאלת: "אעברה נא ואראה" (דב' ג , כה) - "אעברה נא" לא תנתן לך , "אראה" תנתן לך; לא אשיב פניך מהכל.