פרק לד
[א]
וַיַּ֨עַל
מֹשֶׁ֜ה
מֵעַרְבֹ֤ת
מוֹאָב֙
אֶל־הַ֣ר
נְב֔וֹ
רֹ֚אשׁ
הַפִּסְגָּ֔ה
אֲשֶׁ֖ר
עַל־פְּנֵ֣י
יְרֵח֑וֹ
וַיַּרְאֵ֨הוּ
יְהוָ֧ה
אֶת־כָּל־הָאָ֛רֶץ
אֶת־הַגִּלְעָ֖ד
עַד־דָּֽן:
[ב]
וְאֵת֙
כָּל־נַפְתָּלִ֔י
וְאֶת־אֶ֥רֶץ
אֶפְרַ֖יִם
וּמְנַשֶּׁ֑ה
וְאֵת֙
כָּל־אֶ֣רֶץ
יְהוּדָ֔ה
עַ֖ד
הַיָּ֥ם
הָאַחֲרֽוֹן:
[ג]
וְאֶת־הַנֶּ֗גֶב
וְֽאֶת־הַכִּכָּ֞ר
בִּקְעַ֧ת
יְרֵח֛וֹ
עִ֥יר
הַתְּמָרִ֖ים
עַד־צֹֽעַר:
[ד]
וַיֹּ֨אמֶר
יְהוָ֜ה
אֵלָ֗יו
זֹ֤את
הָאָ֙רֶץ֙
אֲשֶׁ֣ר
נִ֠שְׁבַּעְתִּי
לְאַבְרָהָ֨ם
לְיִצְחָ֤ק
וּֽלְיַעֲקֹב֙
לֵאמֹ֔ר
לְזַרְעֲךָ֖
אֶתְּנֶ֑נָּה
הֶרְאִיתִ֣יךָ
בְעֵינֶ֔יךָ
וְשָׁ֖מָּה
לֹ֥א
תַעֲבֹֽר:
[ה]
וַיָּ֨מָת
שָׁ֜ם
מֹשֶׁ֧ה
עֶבֶד־יְהוָ֛ה
בְּאֶ֥רֶץ
מוֹאָ֖ב
עַל־פִּ֥י
יְהוָֽה:
[ו]
וַיִּקְבֹּ֨ר
אֹת֤וֹ
בַגַּי֙
בְּאֶ֣רֶץ
מוֹאָ֔ב
מ֖וּל
בֵּ֣ית
פְּע֑וֹר
וְלֹא־יָדַ֥ע
אִישׁ֙
אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ
עַ֖ד
הַיּ֥וֹם
הַזֶּֽה:
[ז]
וּמֹשֶׁ֗ה
בֶּן־מֵאָ֧ה
וְעֶשְׂרִ֛ים
שָׁנָ֖ה
בְּמֹת֑וֹ
לֹא־כָהֲתָ֥ה
עֵינ֖וֹ
וְלֹא־נָ֥ס
לֵחֹֽה:
[ח]
וַיִּבְכּוּ֩
בְנֵ֨י
יִשְׂרָאֵ֧ל
אֶת־מֹשֶׁ֛ה
בְּעַֽרְבֹ֥ת
מוֹאָ֖ב
שְׁלֹשִׁ֣ים
י֑וֹם
וַֽיִּתְּמ֔וּ
יְמֵ֥י
בְכִ֖י
אֵ֥בֶל
מֹשֶֽׁה:
[ט]
וִיהוֹשֻׁ֣עַ
בִּן־נ֗וּן
מָלֵא֙
ר֣וּחַ
חָכְמָ֔ה
כִּֽי־סָמַ֥ךְ
מֹשֶׁ֛ה
אֶת־יָדָ֖יו
עָלָ֑יו
וַיִּשְׁמְע֨וּ
אֵלָ֤יו
בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙
וַֽיַּעֲשׂ֔וּ
כַּאֲשֶׁ֛ר
צִוָּ֥ה
יְהוָ֖ה
אֶת־מֹשֶֽׁה:
[י]
וְלֹא־קָ֨ם
נָבִ֥יא
ע֛וֹד
בְּיִשְׂרָאֵ֖ל
כְּמֹשֶׁ֑ה
אֲשֶׁר֙
יְדָע֣וֹ
יְהוָ֔ה
פָּנִ֖ים
אֶל־פָּנִֽים:
[יא]
לְכָל־הָ֨אֹתֹ֜ת
וְהַמּוֹפְתִ֗ים
אֲשֶׁ֤ר
שְׁלָחוֹ֙
יְהוָ֔ה
לַעֲשׂ֖וֹת
בְּאֶ֣רֶץ
מִצְרָ֑יִם
לְפַרְעֹ֥ה
וּלְכָל־עֲבָדָ֖יו
וּלְכָל־אַרְצֽוֹ:
[יב]
וּלְכֹל֙
הַיָּ֣ד
הַחֲזָקָ֔ה
וּלְכֹ֖ל
הַמּוֹרָ֣א
הַגָּד֑וֹל
אֲשֶׁר֙
עָשָׂ֣ה
מֹשֶׁ֔ה
לְעֵינֵ֖י
כָּל־יִשְׂרָאֵֽל:
פרק לד
(המשך
לפירוש
רשב"ם
לפי
תוספת
המצויה
בסוף
פירוש
רש"י
לדברים
בכ"י
אוקספורד
בודליאנה 186
)
(א)
ויעל
משה
-
כמו
שאמר
הקדוש
ברוך
הוא:
"עלה
אל
הר
העברים"
וגו'
(דב'
לב
,
מט);
ואיחר
לעלות
עד
שבירכן
תחילה
,
ואחר
כך
עלה
,
ולפיכך
כתב
למעלה
"לפני
מותו"
(דב'
לג
,
א)
-
שהקדים
לברך
לפני
עליתו
להר
למות
,
שנצטוה
לעלות
ולמות.
(ו)
ויקבר
אותו
-
מי
שקבר
אותו;
כמו
"היחרש
בבקרים"
(עמ'
ו
,
יב)
-
כמו
'היחרש
אדם
בבקרים'.
ולפי
שלא
ידע
איש
את
קבורתו
לא
נודע
מי
קברוֹ
,
וסָתַם
וכתב:
ויקבר
-
או
הקדוש
ברוך
הוא
או
מלאכים.
(ז)
ולא
נס
לחה
-
דרך
זקן
להתקמט
בשר
לחייו
ולנוס
ממקומן.
(י)
כמשה
אשר
ידעו
וגו'
-
כמו
שכתוב
"אם
יהיה
נביאכם...
לא
כן
עבדי
משה"
וגו'
(במ'
יב
,
ו
-
ז).
אם
יראו
הרואים
פירושים
קדומים
שנוטים
לצד
פשט
אחר
בעניינים
אחרים
,
יתנו
לב
כי
אינם
דרך
ארץ
לפי
חכמת
דברי
בני
אדם
,
או
כפירוש
הפסוק
אינו
כן
,
ואינו
יכול
לפרש
כל
כך
ולפרש
טעמי
הקושיות
אלא
מעט
מזער
,
כי
לא
יכיל
דיו
וקולמוס
וקלף
להספיק.
הלא
תראה
מה
פירש
זקיני
,
זכר
צדיק
לברכה
,
"כי
האדם
עץ
השדה
לבא
מפניך
במצור"
(דב'
כ
,
יט)
-
שמא
תאמר:
עץ
השדה
אדם
הוא
לבא
מפניך
במצור
,
לעמוד
כנגדך!
הלא
זה
הדבר
הבל!
וכי
מי
הוא
הדיוט
וכסיל
,
שסבור
שהעץ
יש
בו
כח
כאדם?
ולמה
הוצרך
משה
רבינו
לומר
דבר
שאינו
ראוי
להשמע?
ואני
פירשתיו
יפה
לפי
הפסוקים
ולפי
דרך
ארץ.
וכן
באיוב
,
שאמר
לו
אליפז:
"כי
לא
יצא
מעפר
און
ומאדמה
לא
יצמח
עמל"
(איוב
ה
,
ו)
-
ומפרש:
'כי
לא
יצא
הפורענות
שבא
עליך
מן
האדמה
ומן
העפר
,
אלא
מידך
היתה
זאת
לך'
,
גם
זה
הבל
הוא!
וכי
מי
לא
ידע
בכל
אלה
(ע"פ
איוב
יב
,
ט)
,
אשר
כשדים
ושבא
ואש
מן
השמים
והרוח
הבא
מעבר
המדבר
עשו
לו
כל
צרותיו
,
ולא
יצא
מן
הקרקע?
אך
פירושו
כמו
שפירשתי
,
שאמר
למעלה
"כאשר
ראיתי
חורשי
און
וזורעי
עמל
יקצרוהו"
(שם
ד
,
ח)
-
"אני
ראיתי
אויל...
ואקב
נוהו
פתאום.
ירחקו
בניו"
וגו'
,
"אשר
קצירו"
וגו'
(שם
,
ג
-
ה);
ולמה
כל
זאת?
"כי
לא
יצא
מעפר
און"
אשר
חרש
וזרע
בקרקע
ונעשה
אויל
משריש
,
אלא
ימות
"בארץ
שרשו
ובעפר
ימות
גזעו"
(איוב
יד
,
ח).
ופירוש
"כי
לא
יצא"
-
כמו
"ותוצא
הארץ
דשא"
(בר'
א
,
יב).
הרי
פירושו
לפי
הפסוקים
שלמעלה
ודרך
ארץ
ודבר
חכמה
,
מיסוד
רבי
שמואל.