מאגר הכתר דברים פרק ד עם פירוש רמב"ן

פרק ד
[א] וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר יְהוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י אֲבֹתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם:
[ב] לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם:
[ג] עֵֽינֵיכֶם֙ הָרֹא֔וֹת אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יְהוָ֖ה בְּבַ֣עַל פְּע֑וֹר כִּ֣י כָל־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הָלַךְ֙ אַחֲרֵ֣י בַֽעַל־פְּע֔וֹר הִשְׁמִיד֛וֹ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּֽךָ:
[ד] וְאַתֶּם֙ הַדְּבֵקִ֔ים בַּיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם חַיִּ֥ים כֻּלְּכֶ֖ם הַיּֽוֹם:
[שני] [ה] רְאֵ֣ה׀ לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑י לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:
[ו] וּשְׁמַרְתֶּם֘ וַעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם־חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה:
[ז] כִּ֚י מִי־ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָל־קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו:
[ח] וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם:
[ט] רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ:
[י] י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י יְהוָ֣ה אֱלֹהֶיךָ֘ בְּחֹרֵב֒ בֶּאֱמֹ֨ר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י הַקְהֶל־לִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאַשְׁמִעֵ֖ם אֶת־דְּבָרָ֑י אֲשֶׁ֨ר יִלְמְד֜וּן לְיִרְאָ֣ה אֹתִ֗י כָּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֨ר הֵ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם יְלַמֵּדֽוּן:
[יא] וַתִּקְרְב֥וּן וַתַּעַמְד֖וּן תַּ֣חַת הָהָ֑ר וְהָהָ֞ר בֹּעֵ֤ר בָּאֵשׁ֙ עַד־לֵ֣ב הַשָּׁמַ֔יִם חֹ֖שֶׁךְ עָנָ֥ן וַעֲרָפֶֽל:
[יב] וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֲלֵיכֶ֖ם מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ ק֤וֹל דְּבָרִים֙ אַתֶּ֣ם שֹׁמְעִ֔ים וּתְמוּנָ֛ה אֵינְכֶ֥ם רֹאִ֖ים זוּלָתִ֥י קֽוֹל:
[יג] וַיַּגֵּ֨ד לָכֶ֜ם אֶת־בְּרִית֗וֹ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה אֶתְכֶם֙ לַעֲשׂ֔וֹת עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִ֑ים וַֽיִּכְתְּבֵ֔ם עַל־שְׁנֵ֖י לֻח֥וֹת אֲבָנִֽים:
[יד] וְאֹתִ֞י צִוָּ֤ה יְהוָה֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְלַמֵּ֣ד אֶתְכֶ֔ם חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִ֑ים לַעֲשֹׂתְכֶ֣ם אֹתָ֔ם בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:
[טו] וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּ֣י לֹ֤א רְאִיתֶם֙ כָּל־תְּמוּנָ֔ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֨ר יְהוָ֧ה אֲלֵיכֶ֛ם בְּחֹרֵ֖ב מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ:
[טז] פֶּ֨ן־תַּשְׁחִת֔וּן וַעֲשִׂיתֶ֥ם לָכֶ֛ם פֶּ֖סֶל תְּמוּנַ֣ת כָּל־סָ֑מֶל תַּבְנִ֥ית זָכָ֖ר א֥וֹ נְקֵבָֽה:
[יז] תַּבְנִ֕ית כָּל־בְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בָּאָ֑רֶץ תַּבְנִית֙ כָּל־צִפּ֣וֹר כָּנָ֔ף אֲשֶׁ֥ר תָּע֖וּף בַּשָּׁמָֽיִם:
[יח] תַּבְנִ֕ית כָּל־רֹמֵ֖שׂ בָּאֲדָמָ֑ה תַּבְנִ֛ית כָּל־דָּגָ֥ה אֲשֶׁר־בַּמַּ֖יִם מִתַּ֥חַת לָאָֽרֶץ:
[יט] וּפֶן־תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִיתָ אֶת־הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת־הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת־הַכּוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם וַעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמָֽיִם:
[כ] וְאֶתְכֶם֙ לָקַ֣ח יְהוָ֔ה וַיּוֹצִ֥א אֶתְכֶ֛ם מִכּ֥וּר הַבַּרְזֶ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם לִהְי֥וֹת ל֛וֹ לְעַ֥ם נַחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה:
[כא] וַיהוָ֥ה הִתְאַנַּף־בִּ֖י עַל־דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֗ע לְבִלְתִּ֤י עָבְרִי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן וּלְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָֽה:
[כב] כִּ֣י אָנֹכִ֥י מֵת֙ בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֵינֶ֥נִּי עֹבֵ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֑ן וְאַתֶּם֙ עֹֽבְרִ֔ים וִירִשְׁתֶּ֕ם אֶת־הָאָ֥רֶץ הַטּוֹבָ֖ה הַזֹּֽאת:
[כג] הִשָּׁמְר֣וּ לָכֶ֗ם פֶּֽן־תִּשְׁכְּחוּ֙ אֶת־בְּרִ֤ית יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖ת עִמָּכֶ֑ם וַעֲשִׂיתֶ֨ם לָכֶ֥ם פֶּ֙סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל אֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ:
[כד] כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֵ֥שׁ אֹכְלָ֖ה ה֑וּא אֵ֖ל קַנָּֽא: פ
[כה] כִּֽי־תוֹלִ֤יד בָּנִים֙ וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים וְנוֹשַׁנְתֶּ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְהִשְׁחַתֶּ֗ם וַעֲשִׂ֤יתֶם פֶּ֙סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל וַעֲשִׂיתֶ֥ם הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה־אֱלֹהֶ֖יךָ לְהַכְעִיסֽוֹ:
[כו] הַעִידֹתִי֩ בָכֶ֨ם הַיּ֜וֹם אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ כִּֽי־אָבֹ֣ד תֹּאבֵדוּן֘ מַהֵר֒ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ לֹֽא־תַאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עָלֶ֔יהָ כִּ֥י הִשָּׁמֵ֖ד תִּשָּׁמֵדֽוּן:
[כז] וְהֵפִ֧יץ יְהוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בָּעַמִּ֑ים וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֨ר יְנַהֵ֧ג יְהוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה:
[כח] וַעֲבַדְתֶּם־שָׁ֣ם אֱלֹהִ֔ים מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֣י אָדָ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִרְאוּן֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּן וְלֹ֥א יֹאכְל֖וּן וְלֹ֥א יְרִיחֻֽן:
[כט] וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם מִשָּׁ֛ם אֶת־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּמָצָ֑אתָ כִּ֣י תִדְרְשֶׁ֔נּוּ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ:
[ל] בַּצַּ֣ר לְךָ֔ וּמְצָא֕וּךָ כֹּ֖ל הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה בְּאַֽחֲרִית֙ הַיָּמִ֔ים וְשַׁבְתָּ֙ עַד־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽוֹ:
[לא] כִּ֣י אֵ֤ל רַחוּם֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַשְׁחִיתֶ֑ךָ וְלֹ֤א יִשְׁכַּח֙ אֶת־בְּרִ֣ית אֲבֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לָהֶֽם:
[לב] כִּ֣י שְׁאַל־נָא֩ לְיָמִ֨ים רִאשֹׁנִ֜ים אֲשֶׁר־הָי֣וּ לְפָנֶ֗יךָ לְמִן־הַיּוֹם֙ אֲשֶׁר֩ בָּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אָדָם֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וּלְמִקְצֵ֥ה הַשָּׁמַ֖יִם וְעַד־קְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם הֲנִֽהְיָ֗ה כַּדָּבָ֤ר הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה א֖וֹ הֲנִשְׁמַ֥ע כָּמֹֽהוּ:
[לג] הֲשָׁ֣מַֽע עָם֩ ק֨וֹל אֱלֹהִ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כַּאֲשֶׁר־שָׁמַ֥עְתָּ אַתָּ֖ה וַיֶּֽחִי:
[לד] א֣וֹ׀ הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠בוֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֘ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ בְּמַסֹּת֩ בְּאֹתֹ֨ת וּבְמוֹפְתִ֜ים וּבְמִלְחָמָ֗ה וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמוֹרָאִ֖ים גְּדֹלִ֑ים כְּ֠כֹל אֲשֶׁר־עָשָׂ֨ה לָכֶ֜ם יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֶֽיךָ:
[לה] אַתָּה֙ הָרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י יְהוָ֖ה ה֣וּא הָאֱלֹהִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְבַדּֽוֹ:
[לו] מִן־הַשָּׁמַ֛יִם הִשְׁמִיעֲךָ֥ אֶת־קֹל֖וֹ לְיַסְּרֶ֑ךָּ וְעַל־הָאָ֗רֶץ הֶרְאֲךָ֙ אֶת־אִשּׁ֣וֹ הַגְּדוֹלָ֔ה וּדְבָרָ֥יו שָׁמַ֖עְתָּ מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ:
[לז] וְתַ֗חַת כִּ֤י אָהַב֙ אֶת־אֲבֹתֶ֔יךָ וַיִּבְחַ֥ר בְּזַרְע֖וֹ אַחֲרָ֑יו וַיּוֹצִאֲךָ֧ בְּפָנָ֛יו בְּכֹח֥וֹ הַגָּדֹ֖ל מִמִּצְרָֽיִם:
[לח] לְהוֹרִ֗ישׁ גּוֹיִ֛ם גְּדֹלִ֧ים וַעֲצֻמִ֛ים מִמְּךָ֖ מִפָּנֶ֑יךָ לַהֲבִיאֲךָ֗ לָתֶת־לְךָ֧ אֶת־אַרְצָ֛ם נַחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה:
[לט] וְיָדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם וַהֲשֵׁבֹתָ֘ אֶל־לְבָבֶךָ֒ כִּ֤י יְהוָה֙ ה֣וּא הָאֱלֹהִ֔ים בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל־הָאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת אֵ֖ין עֽוֹד:
[מ] וְשָׁמַרְתָּ֞ אֶת־חֻקָּ֣יו וְאֶת־מִצְוֺתָ֗יו אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ הַיּ֔וֹם אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וּלְבָנֶ֖יךָ אַחֲרֶ֑יךָ וּלְמַ֨עַן תַּאֲרִ֤יךְ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים: פ
[שלישי] [מא] אָ֣ז יַבְדִּ֤יל מֹשֶׁה֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִזְרְחָ֖ה שָֽׁמֶשׁ:
[מב] לָנֻ֨ס שָׁ֜מָּה רוֹצֵ֗חַ אֲשֶׁ֨ר יִרְצַ֤ח אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ בִּבְלִי־דַ֔עַת וְה֛וּא לֹא־שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֑ם וְנָ֗ס אֶל־אַחַ֛ת מִן־הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖ל וָחָֽי:
[מג] אֶת־בֶּ֧צֶר בַּמִּדְבָּ֛ר בְּאֶ֥רֶץ הַמִּישֹׁ֖ר לָרֽאוּבֵנִ֑י וְאֶת־רָאמֹ֤ת בַּגִּלְעָד֙ לַגָּדִ֔י וְאֶת־גּוֹלָ֥ן בַּבָּשָׁ֖ן לַֽמֲנַשִּֽׁי:
[מד] וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
[מה] אֵ֚לֶּה הָעֵדֹ֔ת וְהַחֻקִּ֖ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם:
[מו] בְּעֵ֨בֶר הַיַּרְדֵּ֜ן בַּגַּ֗יְא מ֚וּל בֵּ֣ית פְּע֔וֹר בְּאֶ֗רֶץ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם:
[מז] וַיִּֽירְשׁ֨וּ אֶת־אַרְצ֜וֹ וְאֶת־אֶ֣רֶץ׀ ע֣וֹג מֶלֶךְ־הַבָּשָׁ֗ן שְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִזְרַ֖ח שָֽׁמֶשׁ:
[מח] מֵעֲרֹעֵ֞ר אֲשֶׁ֨ר עַל־שְׂפַת־נַ֧חַל אַרְנֹ֛ן וְעַד־הַ֥ר שִׂיאֹ֖ן ה֥וּא חֶרְמֽוֹן:
[מט] וְכָל־הָ֨עֲרָבָ֜ה עֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ מִזְרָ֔חָה וְעַ֖ד יָ֣ם הָעֲרָבָ֑ה תַּ֖חַת אַשְׁדֹּ֥ת הַפִּסְגָּֽה: פ

פרק ד
(ב) לא תוסיפו - כגון: חמש פרשיות בתפלין , חמשה מינין בלולב , חמש ציציות; וכן לא תגרעו; לשון רבנו שלמה. וכך אמרו בסיפרי (ספ"ד פב): מניין שלא תוסיף על הלולב ועל הציצית? תלמוד לומר: לא תוסיפו; ומנין שאין פוחתים מהן? תלמוד לומר: לא תגרעו; מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים , לא יאמר: הואיל ופתחתי לברך , אומַר "יי' אלהי אבותיכם יוסף עליכם..." (דב' א , ז)? תלמוד לומר: הדבר - אפילו דבר לא תוסף עליו (ראה דב' יג , א). אבל לא באלה בלבד אמרו , אלא אף הישֵן בסוכה בשמיני בכונה לוקה , כמו שמוזכר במסכת ראש השנה (כח , ב) , וכן אם עשה החג ששה עובר ב'לאו' הזה. ולפי דעתי , אפילו בדה לעשות מצוה בפני עצמה , כגון שעשה חג בחדש שבדה מלבו , כירבעם (ראה מ"א יב , לג) , עובר ב'לאו'. וכך אמרו (ראה מגילה יד , א) לענין מקרא מגלה: מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל , לא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת , חוץ ממקרא מגלה; מאי דרוש? וכו'. ובירושלמי (ראה מגילה א , ה [ע , ד]): שמונים וחמשה זקנים , ומהם כמה נביאים , היו מצטערים על הדבר הזה; אמרו: כתיב "אלה המצות אשר צוה יי' את משה" (וי' כז , לד) - אלו המצות שנצטוו מפי משה: כך אמר לנו משה , ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם; ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר?! לא זזו משם נושאים ונותנים בדבר , עד שהאיר הקדוש ברוך הוא עיניהם , וכו' - הרי שהיה המצוה הזו אסורה עליהם; אם כן היא בכלל "לא תוסף עליו" (דב' יג , א)? אלא שלא למדנו ל'מוסיף על פי נביא' אלא מן הכתוב שאמר "אלה המצות" - אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה. ומה שתקנו חכמים משום גדר , כגון שניות לעריות וכיוצא בהן - זו היא מצוה מן התורה; ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה , ואינן מפי הקדוש ברוך הוא בתורה. (ג) עיניכם הרואות - עתה בא להזהיר בפרטי המצות. ויתחיל בעבודה זרה שהיא שרש לכולן. (ה-ח) וטעם ראה למדתי אתכם - ראה שאני מלמד אתכם היום , כמו שאמר "אשר אנכי מצוה אתכם היום" (דב' יא , יג) ואשר אנכי נותן לפניכם היום. או יאמר למדתי - מפני שהזכיר לעשות כן בקרב הארץ; כלומר: ראה בעת בואך בארץ , שלמדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני יי' אלהי. והנה מתחלה דבר על הדבר שהוא כלל לכל 'עשה' ו'לא תעשה' , ועתה יזהיר בחקים שהם גזרותיו ובמשפטים שהם הדינין , כי אלו הם הצריכים חזוק יותר , מפני העלם טעם החקים , ומפני כי במשפט יעמידו ארץ (ע"פ מש' כט , ד). ואמר לעשות כן בקרב הארץ - להזהיר על כולם , כי יש חקים רבים ומשפטים שאינם נוהגים בחוצה לארץ. או ירמוז , שעיקר המצות כולן בארץ , כמו שרמזתי בסוד הארץ (ראה וי' יח , כה). ואמר כי בחקים ומשפטים תועלות גדולות , שהם תפארת לעושיהם מן האדם (ע"פ משנה אבות ב , א) , ואפילו שונאיהם ישבחו אותם בהם. ועוד , שהם תועלת גדולה שאין כמותה , שהשם יהיה קרוב להם בכל קראם אליו. וגם העמים יתבוננו בזה וידעו כי החוקים נעשים בחכמה ובינה לקרבה אל האלהים וייראו מהם , וזהו שאמר: כי מי גוי גדול; ועוד , שהחקים והמשפטים בעצמם הם צדיקים - ישרים וטובים בישוב העם והמדינות. (ט-י) רק השמר לך... פן תשכח את כל הדברים האלה - אז , כשלא תשכחום ותעשום על אמתתם , תחשבו חכמים ונבונים (ראה לעיל , ו); ואם תעותו אותם מתוך שכחה , תחשבו שוטים; לשון רבנו שלמה. ואינו נכון כלל. אבל הכתוב הזה לדעתי מצות 'לא תעשה' , הזהיר בה מאד; כי כאשר אמר שנזָהֵר בכל המצות ונשמר החקים והמשפטים לעשותם בארץ (ראה לעיל , ה) , חזר ואמר: רק אני מזהירך מאד להשמר ולשמור עצמך מאד מאד לזכור מאין באו אליך המצות , שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו שם עיניך , הקולות והלפידים (ראה שמ' כ , טו) , את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש (ראה דב' ה , כא) , ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם. ופירש הטעם , כי השם עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים , ואת בניכם תלמדון לדורות עולם. אם כן , עֲשו אתם ככה ואל תשכחו אותו. והנה , קֹדם שיזכיר הדברות שנאמרו שם (ראה דב' ה) , הזהיר במצוַת 'לא תעשה' שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו מלבנו לעולם , וצוה במצוַת 'עשה' שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם , בראיה ובשמיעה. והתועלת במצוה הזאת גדולה מאד; שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד , אף על פי שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים - אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום ויצונו בהפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת (ראה דב' יג , ב) , יכנס ספק בלב האנשים; אבל כשהגיעה אלינו התורה מפי הגבורה לאזנינו , ועינינו הרואות , אין שם אמצעי , נכחיש כל חולק וכל מספק ונשקר אותו , לא יועילהו אות ולא יצילהו מופת מן המיתה בידינו , כי אנחנו היודעים בשקרותו. זהו שאמר שם "וגם בך יאמינו לעולם" (שמ' יט , ט) - כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו , יֵדעו שהיה הדבר אמת בלא ספק , כאִלו ראוהו כל הדורות; כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל (ע"פ יר' טז , יט). והם לא יסתפקו כלל בעדותנו שנעיד להם , אבל יאמינו בודאי שראינו כולנו בעינינו , וכל מה שספרנו להם. והענין הזה יבא עוד בפרשת 'כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום' (דב' יג , ב) , וכבר הזכרתיו שם בפרשת 'בחדש השלישי' (שמ' יט , ט). (יב-יג) וידבר יי' אליכם מתוך האש - כבר פירשתי הדבר במקומו (שמ' יט , כ) , שהם שמעו דבור השם הגדול יתברך מתוך האש , שראו אשו הגדולה (ראה להלן , לו) והשיגו אליה , והוגד להם בזה בריתו בעשרת הדברים , כי בכולן שמעו הקול מתוך האש. (יד) ושאר המצות צוה אותי בעת ההיא ללמד אתכם , כי כבר אני נאמן לנביא ליי' (ע"פ ש"א ג , כ) במה שראיתם , כמו שאמר "וגם בך יאמינו לעולם" (שמ' יט , ט) , כמו שפירשתי (לעיל , ט - י). (טו-יח) ונשמרתם מאד לנפשותיכם - יזהירם פן יטעו אחר הקול אשר שמעו ויעשו השחתה לקצץ בנטיעות (ע"פ חגיגה יד , ב). ואמר תחלה תבנית זכר או נקבה - באדם , שמהם יהיה הקול; ואחר כן הזכיר כל אשר בארץ בבהמה ובעוף וברמש האדמה ובדגי הים; ואחרי כן חזר אל צבא השמים (ראה להלן , יט). (יט) וכבר פירשתי (וי' יח , כה) אשר חלק יי' אלהיך אותם לכל העמים - כי לכולם כוכב ומזל , וגבוהים עליהם מלאכי עליון; כגון הנאמר בדניאל "שר מלכות פרס" (י , יג) ו'שר מלכות יון' (ראה שם , כ) , ובעבור כן יעשו להם אלהים מהם ויעבדום. (כ) ואמר: ואתכם לקח יי' - כי אתם חֵלק השם (ע"פ דב' לב , ט) , לא תקימו עליכם שר או עוזר זולתו , כי הוא הוציא אתכם מכור הברזל; שהייתם בתוך מצרים ככור אש בעצים (ע"פ זכ' יב , ו) , והוציא אתכם משם כנגד שריהם , שעשה בהם שפטים (ע"פ שמ' יב , יב). ולולי שהפילם לא הייתם יוצאים , כי היו הם במעלתם שלא תצאו. והנה עשה כל זה כדי שתהיו לו נחלה ותהיו לשמו הגדול סגולה מכל העמים (ראה שמ' יט , ה). (כא-כג) וטעם ויי' התאנף בי על דבריכם שהחזיר במקום הזה (ראה דב' א , לז) - לומר: אותי צוה יי' בעת ההיא ללמד אתכם המצות , לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה (ראה לעיל , יד) , ועתה קחו מפי תורה , כי אנכי מת בארץ הזאת ולא אוכל ללמדם אתכם בארץ; ואל תשכחו שם מה שלמדתי אתכם , ולא מה שראיתם בסיני. ועל דרך האמת , יאמר: השמרו מאד לנפשותיכם פן תשחיתון (ראה לעיל , טו - טז) , כי השם התאנף בי מדאגה מדבר זה (ע"פ יהו' כב , כד): פן תשכחו אתם ברית השם אלהיכם באש האוכלת בראש ההר (ראה שמ' כד , יז) , ותעשו לכם תמונת כל; וזה טעם אשר צוך יי' אלהיך. וכבר נרמז זה בסדר 'חקת התורה' (במ' כ , א). ורבנו שלמה כתב: אשר צוך יי' אלהיך - שלא תעשה; והוא פשוטו של מקרא. והמשכיל יבין הפסוקים האלה על אמתתם. (כד) וטעם כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא - כאשר ראיתם בראש ההר (ראה שמ' כד , יז). והכונה , שהוא מדת הדין המקנא בעבודה זרה. ומן הכתוב הזה תבין בכל הנזכר במשנה תורה תמיד 'יי' אלהיך'. (כה-כו) כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם - ענין הכתוב הזה , שיזכיר ויאמר: כי תוליד בנים ובני בנים , ובעבור היותכם יְשָנִים בארץ ותשבו לבטח (ע"פ וי' כה , יח) , אולי תשכחו את השם; והעידותי בכם היום שתאבדו מהר , כי לא יאריך לכם , מאחר שתעבדו עבודה זרה. והפרשה הזו , אף על פי שהיא אזהרה , לא נאמרה בלשון "אם"; והטעם , כי הוא כמתנבא על ענינם , וידבר בלשון ישמש בשני פנים - בלשון אזהרה ובלשון עתיד לבא: יאמר שיעשו - ויהיה להם ככה , ולא יגזר עליהם. ומפני זה אמרו רבותינו (ראה גיטין פח , א) , שרמז לְגלות בית ראשון במלת ונושנתם בגימטריא. והיתה קבלה בידם כי יש בפרשה הזאת רמז לזמן הגלות , וכאשר בא עליהם , התבוננו בה בינה (ע"פ יר' כג , כ). ואמר ועשיתם פסל תמונת כל , ולא אמר 'ועבדתם אותו' או 'ותשתחוו לו' , אבל אמר והשחתם - כי הפסל בכאן תמונת כל , ומפני השחתה יאסור אותו , כאשר פירשתי למעלה (פס' טו - טז). (כז) ונשארתם מתי מספר בגוים - יאמר , שנִשָאֵר מועטים בכל גוי וגוי מכל הגוים אשר ינהג אותנו שמה השם , כי בארבע רוחות השמים יפזר אותנו (ראה זכ' ב , י); אבל בכללנו רבים אנחנו , שבח לאל. (כח) ועבדתם שם אלהים - משאתם עובדים לעובדיהם , אתם עובדים להם; לשון רבנו שלמה. וכבר פירשתי סודו , כי היושב בחוצה לארץ כאלו עובד עבודה זרה (ראה כתובות קי , ב); ומעשה ידי אדם - מלמעלה למטה , כמו שהזכרתי בסדר 'אחרי מות' (וי' יח , כה). וטעם לא יאכלון ולא יריחון - לומר , שהם אבן דומם (ע"פ חב' ב , יט) כאשר היו מתחלה , אין בהם רוח חיים כלל , אפילו כחיי האדם! כי מתחלה אמר לא יראון ולא ישמעון - לומר , שאיננו אלוה ולא יראה בעיני (ע"פ ש"ב טז , יב) עובדיו ולא ישמע תפלתם ומצרתם לא יושיעם (ע"פ יש' מו , ז); וחזר ואמר , שאפילו חיים גרועים כחיי האדם אין בהם , והנה העושה אותם נכבד מהם! או יהיה טעם הכתוב כנגד כבוד עליון , לומר: אשר לא יראון בצרת עובדיהם , ולא ישמעון תפלתם , ולא יאכלון - שלא תצא אש מלפניהם ותאכל את קרבנותם , ולא יריחון בריח ניחוחיהם (ע"פ וי' כו , לא). ותפש הכתוב לשון סתם , שאין בהם החושים האלה כלל. (ל-לא) ושבת עד יי' אלהיך ושמעת בקולו - גם זה רמז לגאולת בבל , ששבו אל השם והתודו לפניו ושמעו בקול הנביאים אשר הקים להם; ולפיכך הבטיחם שלא ישחיתם ולא ישכח ברית אבותם , כאשר אמר "וזכרתי את בריתי יעקב" וגו' (וי' כו , מב). ובסוף הספר ירמוז לגאולה העתידה , כאשר פירשתי (שם , טז) , ואזכרנו עוד בעזר האל (דב' כח , מב). (לב-לד) כי שאל נא לימים ראשונים - יאמר: לא ימחול ולא יאריך השם לכם על עבודה זרה ועל ההשחתה בפסל וכל תמונה (ראה לעיל , כה) , כי עשה עמכם מה שלא עשה כן לכל גוי (ע"פ תה' קמז , כ) מעולם , שהשמיעך קול אלהים מדבר מתוך האש , למען תהיה יראתו על פניכם (ע"פ שמ' כ , יז) ותיחדו אותו ולא תשחיתו , ולקח אתכם לו מקרב גוי במסות באותות ובמופתים , שלא תעבדו לזולתו. (לה) והנה הראית בעיניך כל זה , לדעת כי יי' הוא האלהים , הוא אחד ושמו אחד (ע"פ זכ' יד , ט) ואין עוד מלבדו. (לו) כי מן השמים השמיעך את קולו - ללמדך בזה מוסר השכל , ועל הארץ הראך את אשו הגדולה בוערת עד לב השמים (ע"פ פס' יא לעיל) , ודבריו כולם שמעת מתוך האש. (לז) ויוציאך בפניו - כמו "על פני" (ראה פירושו שמ' כ , ב); בכחו הגדול אשר בפניו. (לט-מ) ואחרי שהשם הגדול הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד , תשמור חקיו ומצותיו למען ייטב לך בשמים ממעל , ולמען תאריך ימים על הארץ (לפנינו: האדמה) מתחת. (מא-מג) אז יבדיל משה שלש ערים - פירש רבי אברהם: ביום שהבדיל משה שלש ערים , אז אמר דברי הברית (ראה דב' ה , ב ואי'). ואינו נכון , אבל הוא כפשוטו. כי משה אסף כל ישראל לבאר להם התורה , ופתח להם בדברי תוכחות; וכאשר אמר בפניהם דברי תוכחותיו במה שעשו והאזהרות על עבודה זרה (ראה לעיל , כה) ועל ייחוד השם (ראה לעיל , לה ואי') , והשלים להם שישמרו חוקיו ומצותיו למען ייטב להם (ראה לעיל , מ) , אז אמר במעמד בפניהם: עתה נקיים המצוה אשר צונו השם , ותהיינה בצר במדבר ורמות (בנוסחנו: ראמת) בגלעד וגולן בבשן ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח בשגגה. ואע"פ שאינן קולטות עד שיבָּדלו אותן שבארץ כנען , אמר: מצוה שבאה לידינו - נקיים אותה , למען ייטב לנו. ואחרי כן קרא בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם "ויאמר אליהם: שמע ישראל את החקים ואת המשפטים" וגו' (דב' ה , א) , כי עתה יפתח במצות ובביאור התורה , כאשר פירשתי בתחלת סדר 'אלה הדברים' (דב' א , א). (מז-מח) והזכיר בכאן: ויירשו את ארצו ואת ארץ עוג מלך הבשן , מערוער וגו' - והטעם , כי שב להזכיר מה שאמר בתחלת הספר הזה (ראה דב' א , ד) , כי ביאור התורה הזה (ראה שם , ה) היה "אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי" (שם , ד); והוסיף בכאן לפרש , כי היה הבאור גם אחרי שירשו את כל ארצם , כלומר , שחלקה להם לשני המטות וחצי המטה.