פרק ד
[א]
וְעַתָּ֣ה
יִשְׂרָאֵ֗ל
שְׁמַ֤ע
אֶל־הַֽחֻקִּים֙
וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים
אֲשֶׁ֧ר
אָנֹכִ֛י
מְלַמֵּ֥ד
אֶתְכֶ֖ם
לַעֲשׂ֑וֹת
לְמַ֣עַן
תִּֽחְי֗וּ
וּבָאתֶם֙
וִירִשְׁתֶּ֣ם
אֶת־הָאָ֔רֶץ
אֲשֶׁ֧ר
יְהוָ֛ה
אֱלֹהֵ֥י
אֲבֹתֵיכֶ֖ם
נֹתֵ֥ן
לָכֶֽם:
[ב]
לֹ֣א
תֹסִ֗פוּ
עַל־הַדָּבָר֙
אֲשֶׁ֤ר
אָנֹכִי֙
מְצַוֶּ֣ה
אֶתְכֶ֔ם
וְלֹ֥א
תִגְרְע֖וּ
מִמֶּ֑נּוּ
לִשְׁמֹ֗ר
אֶת־מִצְוֺת֙
יְהוָ֣ה
אֱלֹהֵיכֶ֔ם
אֲשֶׁ֥ר
אָנֹכִ֖י
מְצַוֶּ֥ה
אֶתְכֶֽם:
[ג]
עֵֽינֵיכֶם֙
הָרֹא֔וֹת
אֵ֛ת
אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה
יְהוָ֖ה
בְּבַ֣עַל
פְּע֑וֹר
כִּ֣י
כָל־הָאִ֗ישׁ
אֲשֶׁ֤ר
הָלַךְ֙
אַחֲרֵ֣י
בַֽעַל־פְּע֔וֹר
הִשְׁמִיד֛וֹ
יְהוָ֥ה
אֱלֹהֶ֖יךָ
מִקִּרְבֶּֽךָ:
[ד]
וְאַתֶּם֙
הַדְּבֵקִ֔ים
בַּיהוָ֖ה
אֱלֹהֵיכֶ֑ם
חַיִּ֥ים
כֻּלְּכֶ֖ם
הַיּֽוֹם:
[שני]
[ה]
רְאֵ֣ה׀
לִמַּ֣דְתִּי
אֶתְכֶ֗ם
חֻקִּים֙
וּמִשְׁפָּטִ֔ים
כַּאֲשֶׁ֥ר
צִוַּ֖נִי
יְהוָ֣ה
אֱלֹהָ֑י
לַעֲשׂ֣וֹת
כֵּ֔ן
בְּקֶ֣רֶב
הָאָ֔רֶץ
אֲשֶׁ֥ר
אַתֶּ֛ם
בָּאִ֥ים
שָׁ֖מָּה
לְרִשְׁתָּֽהּ:
[ו]
וּשְׁמַרְתֶּם֘
וַעֲשִׂיתֶם֒
כִּ֣י
הִ֤וא
חָכְמַתְכֶם֙
וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם
לְעֵינֵ֖י
הָעַמִּ֑ים
אֲשֶׁ֣ר
יִשְׁמְע֗וּן
אֵ֚ת
כָּל־הַחֻקִּ֣ים
הָאֵ֔לֶּה
וְאָמְר֗וּ
רַ֚ק
עַם־חָכָ֣ם
וְנָב֔וֹן
הַגּ֥וֹי
הַגָּד֖וֹל
הַזֶּֽה:
[ז]
כִּ֚י
מִי־ג֣וֹי
גָּד֔וֹל
אֲשֶׁר־ל֥וֹ
אֱלֹהִ֖ים
קְרֹבִ֣ים
אֵלָ֑יו
כַּיהוָ֣ה
אֱלֹהֵ֔ינוּ
בְּכָל־קָרְאֵ֖נוּ
אֵלָֽיו:
[ח]
וּמִי֙
גּ֣וֹי
גָּד֔וֹל
אֲשֶׁר־ל֛וֹ
חֻקִּ֥ים
וּמִשְׁפָּטִ֖ים
צַדִּיקִ֑ם
כְּכֹל֙
הַתּוֹרָ֣ה
הַזֹּ֔את
אֲשֶׁ֧ר
אָנֹכִ֛י
נֹתֵ֥ן
לִפְנֵיכֶ֖ם
הַיּֽוֹם:
[ט]
רַ֡ק
הִשָּׁ֣מֶר
לְךָ֩
וּשְׁמֹ֨ר
נַפְשְׁךָ֜
מְאֹ֗ד
פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח
אֶת־הַדְּבָרִ֜ים
אֲשֶׁר־רָא֣וּ
עֵינֶ֗יךָ
וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙
מִלְּבָ֣בְךָ֔
כֹּ֖ל
יְמֵ֣י
חַיֶּ֑יךָ
וְהוֹדַעְתָּ֥ם
לְבָנֶ֖יךָ
וְלִבְנֵ֥י
בָנֶֽיךָ:
[י]
י֗וֹם
אֲשֶׁ֨ר
עָמַ֜דְתָּ
לִפְנֵ֨י
יְהוָ֣ה
אֱלֹהֶיךָ֘
בְּחֹרֵב֒
בֶּאֱמֹ֨ר
יְהוָ֜ה
אֵלַ֗י
הַקְהֶל־לִי֙
אֶת־הָעָ֔ם
וְאַשְׁמִעֵ֖ם
אֶת־דְּבָרָ֑י
אֲשֶׁ֨ר
יִלְמְד֜וּן
לְיִרְאָ֣ה
אֹתִ֗י
כָּל־הַיָּמִים֙
אֲשֶׁ֨ר
הֵ֤ם
חַיִּים֙
עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה
וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם
יְלַמֵּדֽוּן:
[יא]
וַתִּקְרְב֥וּן
וַתַּעַמְד֖וּן
תַּ֣חַת
הָהָ֑ר
וְהָהָ֞ר
בֹּעֵ֤ר
בָּאֵשׁ֙
עַד־לֵ֣ב
הַשָּׁמַ֔יִם
חֹ֖שֶׁךְ
עָנָ֥ן
וַעֲרָפֶֽל:
[יב]
וַיְדַבֵּ֧ר
יְהוָ֛ה
אֲלֵיכֶ֖ם
מִתּ֣וֹךְ
הָאֵ֑שׁ
ק֤וֹל
דְּבָרִים֙
אַתֶּ֣ם
שֹׁמְעִ֔ים
וּתְמוּנָ֛ה
אֵינְכֶ֥ם
רֹאִ֖ים
זוּלָתִ֥י
קֽוֹל:
[יג]
וַיַּגֵּ֨ד
לָכֶ֜ם
אֶת־בְּרִית֗וֹ
אֲשֶׁ֨ר
צִוָּ֤ה
אֶתְכֶם֙
לַעֲשׂ֔וֹת
עֲשֶׂ֖רֶת
הַדְּבָרִ֑ים
וַֽיִּכְתְּבֵ֔ם
עַל־שְׁנֵ֖י
לֻח֥וֹת
אֲבָנִֽים:
[יד]
וְאֹתִ֞י
צִוָּ֤ה
יְהוָה֙
בָּעֵ֣ת
הַהִ֔וא
לְלַמֵּ֣ד
אֶתְכֶ֔ם
חֻקִּ֖ים
וּמִשְׁפָּטִ֑ים
לַעֲשֹׂתְכֶ֣ם
אֹתָ֔ם
בָּאָ֕רֶץ
אֲשֶׁ֥ר
אַתֶּ֛ם
עֹבְרִ֥ים
שָׁ֖מָּה
לְרִשְׁתָּֽהּ:
[טו]
וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם
מְאֹ֖ד
לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם
כִּ֣י
לֹ֤א
רְאִיתֶם֙
כָּל־תְּמוּנָ֔ה
בְּי֗וֹם
דִּבֶּ֨ר
יְהוָ֧ה
אֲלֵיכֶ֛ם
בְּחֹרֵ֖ב
מִתּ֥וֹךְ
הָאֵֽשׁ:
[טז]
פֶּ֨ן־תַּשְׁחִת֔וּן
וַעֲשִׂיתֶ֥ם
לָכֶ֛ם
פֶּ֖סֶל
תְּמוּנַ֣ת
כָּל־סָ֑מֶל
תַּבְנִ֥ית
זָכָ֖ר
א֥וֹ
נְקֵבָֽה:
[יז]
תַּבְנִ֕ית
כָּל־בְּהֵמָ֖ה
אֲשֶׁ֣ר
בָּאָ֑רֶץ
תַּבְנִית֙
כָּל־צִפּ֣וֹר
כָּנָ֔ף
אֲשֶׁ֥ר
תָּע֖וּף
בַּשָּׁמָֽיִם:
[יח]
תַּבְנִ֕ית
כָּל־רֹמֵ֖שׂ
בָּאֲדָמָ֑ה
תַּבְנִ֛ית
כָּל־דָּגָ֥ה
אֲשֶׁר־בַּמַּ֖יִם
מִתַּ֥חַת
לָאָֽרֶץ:
[יט]
וּפֶן־תִּשָּׂ֨א
עֵינֶ֜יךָ
הַשָּׁמַ֗יְמָה
וְֽ֠רָאִיתָ
אֶת־הַשֶּׁ֨מֶשׁ
וְאֶת־הַיָּרֵ֜חַ
וְאֶת־הַכּוֹכָבִ֗ים
כֹּ֚ל
צְבָ֣א
הַשָּׁמַ֔יִם
וְנִדַּחְתָּ֛
וְהִשְׁתַּחֲוִ֥יתָ
לָהֶ֖ם
וַעֲבַדְתָּ֑ם
אֲשֶׁ֨ר
חָלַ֜ק
יְהוָ֤ה
אֱלֹהֶ֙יךָ֙
אֹתָ֔ם
לְכֹל֙
הָֽעַמִּ֔ים
תַּ֖חַת
כָּל־הַשָּׁמָֽיִם:
[כ]
וְאֶתְכֶם֙
לָקַ֣ח
יְהוָ֔ה
וַיּוֹצִ֥א
אֶתְכֶ֛ם
מִכּ֥וּר
הַבַּרְזֶ֖ל
מִמִּצְרָ֑יִם
לִהְי֥וֹת
ל֛וֹ
לְעַ֥ם
נַחֲלָ֖ה
כַּיּ֥וֹם
הַזֶּֽה:
[כא]
וַיהוָ֥ה
הִתְאַנַּף־בִּ֖י
עַל־דִּבְרֵיכֶ֑ם
וַיִּשָּׁבַ֗ע
לְבִלְתִּ֤י
עָבְרִי֙
אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן
וּלְבִלְתִּי־בֹא֙
אֶל־הָאָ֣רֶץ
הַטּוֹבָ֔ה
אֲשֶׁר֙
יְהוָ֣ה
אֱלֹהֶ֔יךָ
נֹתֵ֥ן
לְךָ֖
נַחֲלָֽה:
[כב]
כִּ֣י
אָנֹכִ֥י
מֵת֙
בָּאָ֣רֶץ
הַזֹּ֔את
אֵינֶ֥נִּי
עֹבֵ֖ר
אֶת־הַיַּרְדֵּ֑ן
וְאַתֶּם֙
עֹֽבְרִ֔ים
וִירִשְׁתֶּ֕ם
אֶת־הָאָ֥רֶץ
הַטּוֹבָ֖ה
הַזֹּֽאת:
[כג]
הִשָּׁמְר֣וּ
לָכֶ֗ם
פֶּֽן־תִּשְׁכְּחוּ֙
אֶת־בְּרִ֤ית
יְהוָה֙
אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם
אֲשֶׁ֥ר
כָּרַ֖ת
עִמָּכֶ֑ם
וַעֲשִׂיתֶ֨ם
לָכֶ֥ם
פֶּ֙סֶל֙
תְּמ֣וּנַת
כֹּ֔ל
אֲשֶׁ֥ר
צִוְּךָ֖
יְהוָ֥ה
אֱלֹהֶֽיךָ:
[כד]
כִּ֚י
יְהוָ֣ה
אֱלֹהֶ֔יךָ
אֵ֥שׁ
אֹכְלָ֖ה
ה֑וּא
אֵ֖ל
קַנָּֽא:
פ
[כה]
כִּֽי־תוֹלִ֤יד
בָּנִים֙
וּבְנֵ֣י
בָנִ֔ים
וְנוֹשַׁנְתֶּ֖ם
בָּאָ֑רֶץ
וְהִשְׁחַתֶּ֗ם
וַעֲשִׂ֤יתֶם
פֶּ֙סֶל֙
תְּמ֣וּנַת
כֹּ֔ל
וַעֲשִׂיתֶ֥ם
הָרַ֛ע
בְּעֵינֵ֥י
יְהוָֽה־אֱלֹהֶ֖יךָ
לְהַכְעִיסֽוֹ:
[כו]
הַעִידֹתִי֩
בָכֶ֨ם
הַיּ֜וֹם
אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם
וְאֶת־הָאָ֗רֶץ
כִּֽי־אָבֹ֣ד
תֹּאבֵדוּן֘
מַהֵר֒
מֵעַ֣ל
הָאָ֔רֶץ
אֲשֶׁ֨ר
אַתֶּ֜ם
עֹבְרִ֧ים
אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן
שָׁ֖מָּה
לְרִשְׁתָּ֑הּ
לֹֽא־תַאֲרִיכֻ֤ן
יָמִים֙
עָלֶ֔יהָ
כִּ֥י
הִשָּׁמֵ֖ד
תִּשָּׁמֵדֽוּן:
[כז]
וְהֵפִ֧יץ
יְהוָ֛ה
אֶתְכֶ֖ם
בָּעַמִּ֑ים
וְנִשְׁאַרְתֶּם֙
מְתֵ֣י
מִסְפָּ֔ר
בַּגּוֹיִ֕ם
אֲשֶׁ֨ר
יְנַהֵ֧ג
יְהוָ֛ה
אֶתְכֶ֖ם
שָֽׁמָּה:
[כח]
וַעֲבַדְתֶּם־שָׁ֣ם
אֱלֹהִ֔ים
מַעֲשֵׂ֖ה
יְדֵ֣י
אָדָ֑ם
עֵ֣ץ
וָאֶ֔בֶן
אֲשֶׁ֤ר
לֹֽא־יִרְאוּן֙
וְלֹ֣א
יִשְׁמְע֔וּן
וְלֹ֥א
יֹאכְל֖וּן
וְלֹ֥א
יְרִיחֻֽן:
[כט]
וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם
מִשָּׁ֛ם
אֶת־יְהוָ֥ה
אֱלֹהֶ֖יךָ
וּמָצָ֑אתָ
כִּ֣י
תִדְרְשֶׁ֔נּוּ
בְּכָל־לְבָבְךָ֖
וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ:
[ל]
בַּצַּ֣ר
לְךָ֔
וּמְצָא֕וּךָ
כֹּ֖ל
הַדְּבָרִ֣ים
הָאֵ֑לֶּה
בְּאַֽחֲרִית֙
הַיָּמִ֔ים
וְשַׁבְתָּ֙
עַד־יְהוָ֣ה
אֱלֹהֶ֔יךָ
וְשָׁמַעְתָּ֖
בְּקֹלֽוֹ:
[לא]
כִּ֣י
אֵ֤ל
רַחוּם֙
יְהוָ֣ה
אֱלֹהֶ֔יךָ
לֹ֥א
יַרְפְּךָ֖
וְלֹ֣א
יַשְׁחִיתֶ֑ךָ
וְלֹ֤א
יִשְׁכַּח֙
אֶת־בְּרִ֣ית
אֲבֹתֶ֔יךָ
אֲשֶׁ֥ר
נִשְׁבַּ֖ע
לָהֶֽם:
[לב]
כִּ֣י
שְׁאַל־נָא֩
לְיָמִ֨ים
רִאשֹׁנִ֜ים
אֲשֶׁר־הָי֣וּ
לְפָנֶ֗יךָ
לְמִן־הַיּוֹם֙
אֲשֶׁר֩
בָּרָ֨א
אֱלֹהִ֤ים
׀
אָדָם֙
עַל־הָאָ֔רֶץ
וּלְמִקְצֵ֥ה
הַשָּׁמַ֖יִם
וְעַד־קְצֵ֣ה
הַשָּׁמָ֑יִם
הֲנִֽהְיָ֗ה
כַּדָּבָ֤ר
הַגָּדוֹל֙
הַזֶּ֔ה
א֖וֹ
הֲנִשְׁמַ֥ע
כָּמֹֽהוּ:
[לג]
הֲשָׁ֣מַֽע
עָם֩
ק֨וֹל
אֱלֹהִ֜ים
מְדַבֵּ֧ר
מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ
כַּאֲשֶׁר־שָׁמַ֥עְתָּ
אַתָּ֖ה
וַיֶּֽחִי:
[לד]
א֣וֹ׀
הֲנִסָּ֣ה
אֱלֹהִ֗ים
לָ֠בוֹא
לָקַ֨חַת
ל֣וֹ
גוֹי֘
מִקֶּ֣רֶב
גּוֹי֒
בְּמַסֹּת֩
בְּאֹתֹ֨ת
וּבְמוֹפְתִ֜ים
וּבְמִלְחָמָ֗ה
וּבְיָ֤ד
חֲזָקָה֙
וּבִזְר֣וֹעַ
נְטוּיָ֔ה
וּבְמוֹרָאִ֖ים
גְּדֹלִ֑ים
כְּ֠כֹל
אֲשֶׁר־עָשָׂ֨ה
לָכֶ֜ם
יְהוָ֧ה
אֱלֹהֵיכֶ֛ם
בְּמִצְרַ֖יִם
לְעֵינֶֽיךָ:
[לה]
אַתָּה֙
הָרְאֵ֣תָ
לָדַ֔עַת
כִּ֥י
יְהוָ֖ה
ה֣וּא
הָאֱלֹהִ֑ים
אֵ֥ין
ע֖וֹד
מִלְבַדּֽוֹ:
[לו]
מִן־הַשָּׁמַ֛יִם
הִשְׁמִיעֲךָ֥
אֶת־קֹל֖וֹ
לְיַסְּרֶ֑ךָּ
וְעַל־הָאָ֗רֶץ
הֶרְאֲךָ֙
אֶת־אִשּׁ֣וֹ
הַגְּדוֹלָ֔ה
וּדְבָרָ֥יו
שָׁמַ֖עְתָּ
מִתּ֥וֹךְ
הָאֵֽשׁ:
[לז]
וְתַ֗חַת
כִּ֤י
אָהַב֙
אֶת־אֲבֹתֶ֔יךָ
וַיִּבְחַ֥ר
בְּזַרְע֖וֹ
אַחֲרָ֑יו
וַיּוֹצִאֲךָ֧
בְּפָנָ֛יו
בְּכֹח֥וֹ
הַגָּדֹ֖ל
מִמִּצְרָֽיִם:
[לח]
לְהוֹרִ֗ישׁ
גּוֹיִ֛ם
גְּדֹלִ֧ים
וַעֲצֻמִ֛ים
מִמְּךָ֖
מִפָּנֶ֑יךָ
לַהֲבִיאֲךָ֗
לָתֶת־לְךָ֧
אֶת־אַרְצָ֛ם
נַחֲלָ֖ה
כַּיּ֥וֹם
הַזֶּֽה:
[לט]
וְיָדַעְתָּ֣
הַיּ֗וֹם
וַהֲשֵׁבֹתָ֘
אֶל־לְבָבֶךָ֒
כִּ֤י
יְהוָה֙
ה֣וּא
הָאֱלֹהִ֔ים
בַּשָּׁמַ֣יִם
מִמַּ֔עַל
וְעַל־הָאָ֖רֶץ
מִתָּ֑חַת
אֵ֖ין
עֽוֹד:
[מ]
וְשָׁמַרְתָּ֞
אֶת־חֻקָּ֣יו
וְאֶת־מִצְוֺתָ֗יו
אֲשֶׁ֨ר
אָנֹכִ֤י
מְצַוְּךָ֙
הַיּ֔וֹם
אֲשֶׁר֙
יִיטַ֣ב
לְךָ֔
וּלְבָנֶ֖יךָ
אַחֲרֶ֑יךָ
וּלְמַ֨עַן
תַּאֲרִ֤יךְ
יָמִים֙
עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה
אֲשֶׁ֨ר
יְהוָ֧ה
אֱלֹהֶ֛יךָ
נֹתֵ֥ן
לְךָ֖
כָּל־הַיָּמִֽים:
פ
[שלישי]
[מא]
אָ֣ז
יַבְדִּ֤יל
מֹשֶׁה֙
שָׁלֹ֣שׁ
עָרִ֔ים
בְּעֵ֖בֶר
הַיַּרְדֵּ֑ן
מִזְרְחָ֖ה
שָֽׁמֶשׁ:
[מב]
לָנֻ֨ס
שָׁ֜מָּה
רוֹצֵ֗חַ
אֲשֶׁ֨ר
יִרְצַ֤ח
אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙
בִּבְלִי־דַ֔עַת
וְה֛וּא
לֹא־שֹׂנֵ֥א
ל֖וֹ
מִתְּמֹ֣ל
שִׁלְשֹׁ֑ם
וְנָ֗ס
אֶל־אַחַ֛ת
מִן־הֶעָרִ֥ים
הָאֵ֖ל
וָחָֽי:
[מג]
אֶת־בֶּ֧צֶר
בַּמִּדְבָּ֛ר
בְּאֶ֥רֶץ
הַמִּישֹׁ֖ר
לָרֽאוּבֵנִ֑י
וְאֶת־רָאמֹ֤ת
בַּגִּלְעָד֙
לַגָּדִ֔י
וְאֶת־גּוֹלָ֥ן
בַּבָּשָׁ֖ן
לַֽמֲנַשִּֽׁי:
[מד]
וְזֹ֖את
הַתּוֹרָ֑ה
אֲשֶׁר־שָׂ֣ם
מֹשֶׁ֔ה
לִפְנֵ֖י
בְּנֵ֥י
יִשְׂרָאֵֽל:
[מה]
אֵ֚לֶּה
הָעֵדֹ֔ת
וְהַחֻקִּ֖ים
וְהַמִּשְׁפָּטִ֑ים
אֲשֶׁ֨ר
דִּבֶּ֤ר
מֹשֶׁה֙
אֶל־בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֔ל
בְּצֵאתָ֖ם
מִמִּצְרָֽיִם:
[מו]
בְּעֵ֨בֶר
הַיַּרְדֵּ֜ן
בַּגַּ֗יְא
מ֚וּל
בֵּ֣ית
פְּע֔וֹר
בְּאֶ֗רֶץ
סִיחֹן֙
מֶ֣לֶךְ
הָאֱמֹרִ֔י
אֲשֶׁ֥ר
יוֹשֵׁ֖ב
בְּחֶשְׁבּ֑וֹן
אֲשֶׁ֨ר
הִכָּ֤ה
מֹשֶׁה֙
וּבְנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֔ל
בְּצֵאתָ֖ם
מִמִּצְרָֽיִם:
[מז]
וַיִּֽירְשׁ֨וּ
אֶת־אַרְצ֜וֹ
וְאֶת־אֶ֣רֶץ׀
ע֣וֹג
מֶלֶךְ־הַבָּשָׁ֗ן
שְׁנֵי֙
מַלְכֵ֣י
הָאֱמֹרִ֔י
אֲשֶׁ֖ר
בְּעֵ֣בֶר
הַיַּרְדֵּ֑ן
מִזְרַ֖ח
שָֽׁמֶשׁ:
[מח]
מֵעֲרֹעֵ֞ר
אֲשֶׁ֨ר
עַל־שְׂפַת־נַ֧חַל
אַרְנֹ֛ן
וְעַד־הַ֥ר
שִׂיאֹ֖ן
ה֥וּא
חֶרְמֽוֹן:
[מט]
וְכָל־הָ֨עֲרָבָ֜ה
עֵ֤בֶר
הַיַּרְדֵּן֙
מִזְרָ֔חָה
וְעַ֖ד
יָ֣ם
הָעֲרָבָ֑ה
תַּ֖חַת
אַשְׁדֹּ֥ת
הַפִּסְגָּֽה:
פ
פרק ד
(ב)
לא
תוסיפו
-
כגון:
חמש
פרשיות
בתפלין
,
חמשה
מינין
בלולב
,
חמש
ציציות;
וכן
לא
תגרעו;
לשון
רבנו
שלמה.
וכך
אמרו
בסיפרי
(ספ"ד
פב):
מניין
שלא
תוסיף
על
הלולב
ועל
הציצית?
תלמוד
לומר:
לא
תוסיפו;
ומנין
שאין
פוחתים
מהן?
תלמוד
לומר:
לא
תגרעו;
מנין
שאם
פתח
לברך
ברכת
כהנים
,
לא
יאמר:
הואיל
ופתחתי
לברך
,
אומַר
"יי'
אלהי
אבותיכם
יוסף
עליכם..."
(דב'
א
,
ז)?
תלמוד
לומר:
הדבר
-
אפילו
דבר
לא
תוסף
עליו
(ראה
דב'
יג
,
א).
אבל
לא
באלה
בלבד
אמרו
,
אלא
אף
הישֵן
בסוכה
בשמיני
בכונה
לוקה
,
כמו
שמוזכר
במסכת
ראש
השנה
(כח
,
ב)
,
וכן
אם
עשה
החג
ששה
עובר
ב'לאו'
הזה.
ולפי
דעתי
,
אפילו
בדה
לעשות
מצוה
בפני
עצמה
,
כגון
שעשה
חג
בחדש
שבדה
מלבו
,
כירבעם
(ראה
מ"א
יב
,
לג)
,
עובר
ב'לאו'.
וכך
אמרו
(ראה
מגילה
יד
,
א)
לענין
מקרא
מגלה:
מאה
ושמונים
נביאים
עמדו
להם
לישראל
,
לא
פחתו
ולא
הוסיפו
על
מה
שכתוב
בתורה
אפילו
אות
אחת
,
חוץ
ממקרא
מגלה;
מאי
דרוש?
וכו'.
ובירושלמי
(ראה
מגילה
א
,
ה
[ע
,
ד]):
שמונים
וחמשה
זקנים
,
ומהם
כמה
נביאים
,
היו
מצטערים
על
הדבר
הזה;
אמרו:
כתיב
"אלה
המצות
אשר
צוה
יי'
את
משה"
(וי'
כז
,
לד)
-
אלו
המצות
שנצטוו
מפי
משה:
כך
אמר
לנו
משה
,
ואין
נביא
אחר
עתיד
לחדש
דבר
לכם;
ומרדכי
ואסתר
רוצים
לחדש
לנו
דבר?!
לא
זזו
משם
נושאים
ונותנים
בדבר
,
עד
שהאיר
הקדוש
ברוך
הוא
עיניהם
,
וכו'
-
הרי
שהיה
המצוה
הזו
אסורה
עליהם;
אם
כן
היא
בכלל
"לא
תוסף
עליו"
(דב'
יג
,
א)?
אלא
שלא
למדנו
ל'מוסיף
על
פי
נביא'
אלא
מן
הכתוב
שאמר
"אלה
המצות"
-
אין
נביא
רשאי
לחדש
בו
דבר
מעתה.
ומה
שתקנו
חכמים
משום
גדר
,
כגון
שניות
לעריות
וכיוצא
בהן
-
זו
היא
מצוה
מן
התורה;
ובלבד
שידע
שהם
משום
הגדר
הזה
,
ואינן
מפי
הקדוש
ברוך
הוא
בתורה.
(ג)
עיניכם
הרואות
-
עתה
בא
להזהיר
בפרטי
המצות.
ויתחיל
בעבודה
זרה
שהיא
שרש
לכולן.
(ה-ח)
וטעם
ראה
למדתי
אתכם
-
ראה
שאני
מלמד
אתכם
היום
,
כמו
שאמר
"אשר
אנכי
מצוה
אתכם
היום"
(דב'
יא
,
יג)
ואשר
אנכי
נותן
לפניכם
היום.
או
יאמר
למדתי
-
מפני
שהזכיר
לעשות
כן
בקרב
הארץ;
כלומר:
ראה
בעת
בואך
בארץ
,
שלמדתי
אתכם
חקים
ומשפטים
כאשר
צוני
יי'
אלהי.
והנה
מתחלה
דבר
על
הדבר
שהוא
כלל
לכל
'עשה'
ו'לא
תעשה'
,
ועתה
יזהיר
בחקים
שהם
גזרותיו
ובמשפטים
שהם
הדינין
,
כי
אלו
הם
הצריכים
חזוק
יותר
,
מפני
העלם
טעם
החקים
,
ומפני
כי
במשפט
יעמידו
ארץ
(ע"פ
מש'
כט
,
ד).
ואמר
לעשות
כן
בקרב
הארץ
-
להזהיר
על
כולם
,
כי
יש
חקים
רבים
ומשפטים
שאינם
נוהגים
בחוצה
לארץ.
או
ירמוז
,
שעיקר
המצות
כולן
בארץ
,
כמו
שרמזתי
בסוד
הארץ
(ראה
וי'
יח
,
כה).
ואמר
כי
בחקים
ומשפטים
תועלות
גדולות
,
שהם
תפארת
לעושיהם
מן
האדם
(ע"פ
משנה
אבות
ב
,
א)
,
ואפילו
שונאיהם
ישבחו
אותם
בהם.
ועוד
,
שהם
תועלת
גדולה
שאין
כמותה
,
שהשם
יהיה
קרוב
להם
בכל
קראם
אליו.
וגם
העמים
יתבוננו
בזה
וידעו
כי
החוקים
נעשים
בחכמה
ובינה
לקרבה
אל
האלהים
וייראו
מהם
,
וזהו
שאמר:
כי
מי
גוי
גדול;
ועוד
,
שהחקים
והמשפטים
בעצמם
הם
צדיקים
-
ישרים
וטובים
בישוב
העם
והמדינות.
(ט-י)
רק
השמר
לך...
פן
תשכח
את
כל
הדברים
האלה
-
אז
,
כשלא
תשכחום
ותעשום
על
אמתתם
,
תחשבו
חכמים
ונבונים
(ראה
לעיל
,
ו);
ואם
תעותו
אותם
מתוך
שכחה
,
תחשבו
שוטים;
לשון
רבנו
שלמה.
ואינו
נכון
כלל.
אבל
הכתוב
הזה
לדעתי
מצות
'לא
תעשה'
,
הזהיר
בה
מאד;
כי
כאשר
אמר
שנזָהֵר
בכל
המצות
ונשמר
החקים
והמשפטים
לעשותם
בארץ
(ראה
לעיל
,
ה)
,
חזר
ואמר:
רק
אני
מזהירך
מאד
להשמר
ולשמור
עצמך
מאד
מאד
לזכור
מאין
באו
אליך
המצות
,
שלא
תשכח
מעמד
הר
סיני
מכל
הדברים
אשר
ראו
שם
עיניך
,
הקולות
והלפידים
(ראה
שמ'
כ
,
טו)
,
את
כבודו
ואת
גדלו
ודבריו
אשר
שמעת
שם
מתוך
האש
(ראה
דב'
ה
,
כא)
,
ותודיע
כל
הדברים
אשר
ראו
עיניך
במעמד
הנכבד
ההוא
לבניך
ולבני
בניך
עד
עולם.
ופירש
הטעם
,
כי
השם
עשה
המעמד
ההוא
כדי
שתלמדו
ליראה
אותו
כל
הימים
,
ואת
בניכם
תלמדון
לדורות
עולם.
אם
כן
,
עֲשו
אתם
ככה
ואל
תשכחו
אותו.
והנה
,
קֹדם
שיזכיר
הדברות
שנאמרו
שם
(ראה
דב'
ה)
,
הזהיר
במצוַת
'לא
תעשה'
שלא
נשכח
דבר
מן
המעמד
ההוא
ולא
נסירהו
מלבנו
לעולם
,
וצוה
במצוַת
'עשה'
שנודיע
בו
לכל
זרענו
מדור
לדור
כל
מה
שהיה
שם
,
בראיה
ובשמיעה.
והתועלת
במצוה
הזאת
גדולה
מאד;
שאם
היו
דברי
התורה
באים
אלינו
מפי
משה
בלבד
,
אף
על
פי
שנבואתו
נתאמתה
באותות
ובמופתים
-
אם
יקום
בקרבנו
נביא
או
חולם
חלום
ויצונו
בהפך
מן
התורה
ונתן
אלינו
אות
או
מופת
(ראה
דב'
יג
,
ב)
,
יכנס
ספק
בלב
האנשים;
אבל
כשהגיעה
אלינו
התורה
מפי
הגבורה
לאזנינו
,
ועינינו
הרואות
,
אין
שם
אמצעי
,
נכחיש
כל
חולק
וכל
מספק
ונשקר
אותו
,
לא
יועילהו
אות
ולא
יצילהו
מופת
מן
המיתה
בידינו
,
כי
אנחנו
היודעים
בשקרותו.
זהו
שאמר
שם
"וגם
בך
יאמינו
לעולם"
(שמ'
יט
,
ט)
-
כי
כשנעתיק
גם
כן
הדבר
לבנינו
,
יֵדעו
שהיה
הדבר
אמת
בלא
ספק
,
כאִלו
ראוהו
כל
הדורות;
כי
לא
נעיד
שקר
לבנינו
ולא
ננחיל
אותם
דבר
הבל
ואין
בם
מועיל
(ע"פ
יר'
טז
,
יט).
והם
לא
יסתפקו
כלל
בעדותנו
שנעיד
להם
,
אבל
יאמינו
בודאי
שראינו
כולנו
בעינינו
,
וכל
מה
שספרנו
להם.
והענין
הזה
יבא
עוד
בפרשת
'כי
יקום
בקרבך
נביא
או
חולם
חלום'
(דב'
יג
,
ב)
,
וכבר
הזכרתיו
שם
בפרשת
'בחדש
השלישי'
(שמ'
יט
,
ט).
(יב-יג)
וידבר
יי'
אליכם
מתוך
האש
-
כבר
פירשתי
הדבר
במקומו
(שמ'
יט
,
כ)
,
שהם
שמעו
דבור
השם
הגדול
יתברך
מתוך
האש
,
שראו
אשו
הגדולה
(ראה
להלן
,
לו)
והשיגו
אליה
,
והוגד
להם
בזה
בריתו
בעשרת
הדברים
,
כי
בכולן
שמעו
הקול
מתוך
האש.
(יד)
ושאר
המצות
צוה
אותי
בעת
ההיא
ללמד
אתכם
,
כי
כבר
אני
נאמן
לנביא
ליי'
(ע"פ
ש"א
ג
,
כ)
במה
שראיתם
,
כמו
שאמר
"וגם
בך
יאמינו
לעולם"
(שמ'
יט
,
ט)
,
כמו
שפירשתי
(לעיל
,
ט
-
י).
(טו-יח)
ונשמרתם
מאד
לנפשותיכם
-
יזהירם
פן
יטעו
אחר
הקול
אשר
שמעו
ויעשו
השחתה
לקצץ
בנטיעות
(ע"פ
חגיגה
יד
,
ב).
ואמר
תחלה
תבנית
זכר
או
נקבה
-
באדם
,
שמהם
יהיה
הקול;
ואחר
כן
הזכיר
כל
אשר
בארץ
בבהמה
ובעוף
וברמש
האדמה
ובדגי
הים;
ואחרי
כן
חזר
אל
צבא
השמים
(ראה
להלן
,
יט).
(יט)
וכבר
פירשתי
(וי'
יח
,
כה)
אשר
חלק
יי'
אלהיך
אותם
לכל
העמים
-
כי
לכולם
כוכב
ומזל
,
וגבוהים
עליהם
מלאכי
עליון;
כגון
הנאמר
בדניאל
"שר
מלכות
פרס"
(י
,
יג)
ו'שר
מלכות
יון'
(ראה
שם
,
כ)
,
ובעבור
כן
יעשו
להם
אלהים
מהם
ויעבדום.
(כ)
ואמר:
ואתכם
לקח
יי'
-
כי
אתם
חֵלק
השם
(ע"פ
דב'
לב
,
ט)
,
לא
תקימו
עליכם
שר
או
עוזר
זולתו
,
כי
הוא
הוציא
אתכם
מכור
הברזל;
שהייתם
בתוך
מצרים
ככור
אש
בעצים
(ע"פ
זכ'
יב
,
ו)
,
והוציא
אתכם
משם
כנגד
שריהם
,
שעשה
בהם
שפטים
(ע"פ
שמ'
יב
,
יב).
ולולי
שהפילם
לא
הייתם
יוצאים
,
כי
היו
הם
במעלתם
שלא
תצאו.
והנה
עשה
כל
זה
כדי
שתהיו
לו
נחלה
ותהיו
לשמו
הגדול
סגולה
מכל
העמים
(ראה
שמ'
יט
,
ה).
(כא-כג)
וטעם
ויי'
התאנף
בי
על
דבריכם
שהחזיר
במקום
הזה
(ראה
דב'
א
,
לז)
-
לומר:
אותי
צוה
יי'
בעת
ההיא
ללמד
אתכם
המצות
,
לעשותכם
אותם
בארץ
אשר
אתם
עוברים
שמה
(ראה
לעיל
,
יד)
,
ועתה
קחו
מפי
תורה
,
כי
אנכי
מת
בארץ
הזאת
ולא
אוכל
ללמדם
אתכם
בארץ;
ואל
תשכחו
שם
מה
שלמדתי
אתכם
,
ולא
מה
שראיתם
בסיני.
ועל
דרך
האמת
,
יאמר:
השמרו
מאד
לנפשותיכם
פן
תשחיתון
(ראה
לעיל
,
טו
-
טז)
,
כי
השם
התאנף
בי
מדאגה
מדבר
זה
(ע"פ
יהו'
כב
,
כד):
פן
תשכחו
אתם
ברית
השם
אלהיכם
באש
האוכלת
בראש
ההר
(ראה
שמ'
כד
,
יז)
,
ותעשו
לכם
תמונת
כל;
וזה
טעם
אשר
צוך
יי'
אלהיך.
וכבר
נרמז
זה
בסדר
'חקת
התורה'
(במ'
כ
,
א).
ורבנו
שלמה
כתב:
אשר
צוך
יי'
אלהיך
-
שלא
תעשה;
והוא
פשוטו
של
מקרא.
והמשכיל
יבין
הפסוקים
האלה
על
אמתתם.
(כד)
וטעם
כי
יי'
אלהיך
אש
אוכלה
הוא
-
כאשר
ראיתם
בראש
ההר
(ראה
שמ'
כד
,
יז).
והכונה
,
שהוא
מדת
הדין
המקנא
בעבודה
זרה.
ומן
הכתוב
הזה
תבין
בכל
הנזכר
במשנה
תורה
תמיד
'יי'
אלהיך'.
(כה-כו)
כי
תוליד
בנים
ובני
בנים
ונושנתם
-
ענין
הכתוב
הזה
,
שיזכיר
ויאמר:
כי
תוליד
בנים
ובני
בנים
,
ובעבור
היותכם
יְשָנִים
בארץ
ותשבו
לבטח
(ע"פ
וי'
כה
,
יח)
,
אולי
תשכחו
את
השם;
והעידותי
בכם
היום
שתאבדו
מהר
,
כי
לא
יאריך
לכם
,
מאחר
שתעבדו
עבודה
זרה.
והפרשה
הזו
,
אף
על
פי
שהיא
אזהרה
,
לא
נאמרה
בלשון
"אם";
והטעם
,
כי
הוא
כמתנבא
על
ענינם
,
וידבר
בלשון
ישמש
בשני
פנים
-
בלשון
אזהרה
ובלשון
עתיד
לבא:
יאמר
שיעשו
-
ויהיה
להם
ככה
,
ולא
יגזר
עליהם.
ומפני
זה
אמרו
רבותינו
(ראה
גיטין
פח
,
א)
,
שרמז
לְגלות
בית
ראשון
במלת
ונושנתם
בגימטריא.
והיתה
קבלה
בידם
כי
יש
בפרשה
הזאת
רמז
לזמן
הגלות
,
וכאשר
בא
עליהם
,
התבוננו
בה
בינה
(ע"פ
יר'
כג
,
כ).
ואמר
ועשיתם
פסל
תמונת
כל
,
ולא
אמר
'ועבדתם
אותו'
או
'ותשתחוו
לו'
,
אבל
אמר
והשחתם
-
כי
הפסל
בכאן
תמונת
כל
,
ומפני
השחתה
יאסור
אותו
,
כאשר
פירשתי
למעלה
(פס'
טו
-
טז).
(כז)
ונשארתם
מתי
מספר
בגוים
-
יאמר
,
שנִשָאֵר
מועטים
בכל
גוי
וגוי
מכל
הגוים
אשר
ינהג
אותנו
שמה
השם
,
כי
בארבע
רוחות
השמים
יפזר
אותנו
(ראה
זכ'
ב
,
י);
אבל
בכללנו
רבים
אנחנו
,
שבח
לאל.
(כח)
ועבדתם
שם
אלהים
-
משאתם
עובדים
לעובדיהם
,
אתם
עובדים
להם;
לשון
רבנו
שלמה.
וכבר
פירשתי
סודו
,
כי
היושב
בחוצה
לארץ
כאלו
עובד
עבודה
זרה
(ראה
כתובות
קי
,
ב);
ומעשה
ידי
אדם
-
מלמעלה
למטה
,
כמו
שהזכרתי
בסדר
'אחרי
מות'
(וי'
יח
,
כה).
וטעם
לא
יאכלון
ולא
יריחון
-
לומר
,
שהם
אבן
דומם
(ע"פ
חב'
ב
,
יט)
כאשר
היו
מתחלה
,
אין
בהם
רוח
חיים
כלל
,
אפילו
כחיי
האדם!
כי
מתחלה
אמר
לא
יראון
ולא
ישמעון
-
לומר
,
שאיננו
אלוה
ולא
יראה
בעיני
(ע"פ
ש"ב
טז
,
יב)
עובדיו
ולא
ישמע
תפלתם
ומצרתם
לא
יושיעם
(ע"פ
יש'
מו
,
ז);
וחזר
ואמר
,
שאפילו
חיים
גרועים
כחיי
האדם
אין
בהם
,
והנה
העושה
אותם
נכבד
מהם!
או
יהיה
טעם
הכתוב
כנגד
כבוד
עליון
,
לומר:
אשר
לא
יראון
בצרת
עובדיהם
,
ולא
ישמעון
תפלתם
,
ולא
יאכלון
-
שלא
תצא
אש
מלפניהם
ותאכל
את
קרבנותם
,
ולא
יריחון
בריח
ניחוחיהם
(ע"פ
וי'
כו
,
לא).
ותפש
הכתוב
לשון
סתם
,
שאין
בהם
החושים
האלה
כלל.
(ל-לא)
ושבת
עד
יי'
אלהיך
ושמעת
בקולו
-
גם
זה
רמז
לגאולת
בבל
,
ששבו
אל
השם
והתודו
לפניו
ושמעו
בקול
הנביאים
אשר
הקים
להם;
ולפיכך
הבטיחם
שלא
ישחיתם
ולא
ישכח
ברית
אבותם
,
כאשר
אמר
"וזכרתי
את
בריתי
יעקב"
וגו'
(וי'
כו
,
מב).
ובסוף
הספר
ירמוז
לגאולה
העתידה
,
כאשר
פירשתי
(שם
,
טז)
,
ואזכרנו
עוד
בעזר
האל
(דב'
כח
,
מב).
(לב-לד)
כי
שאל
נא
לימים
ראשונים
-
יאמר:
לא
ימחול
ולא
יאריך
השם
לכם
על
עבודה
זרה
ועל
ההשחתה
בפסל
וכל
תמונה
(ראה
לעיל
,
כה)
,
כי
עשה
עמכם
מה
שלא
עשה
כן
לכל
גוי
(ע"פ
תה'
קמז
,
כ)
מעולם
,
שהשמיעך
קול
אלהים
מדבר
מתוך
האש
,
למען
תהיה
יראתו
על
פניכם
(ע"פ
שמ'
כ
,
יז)
ותיחדו
אותו
ולא
תשחיתו
,
ולקח
אתכם
לו
מקרב
גוי
במסות
באותות
ובמופתים
,
שלא
תעבדו
לזולתו.
(לה)
והנה
הראית
בעיניך
כל
זה
,
לדעת
כי
יי'
הוא
האלהים
,
הוא
אחד
ושמו
אחד
(ע"פ
זכ'
יד
,
ט)
ואין
עוד
מלבדו.
(לו)
כי
מן
השמים
השמיעך
את
קולו
-
ללמדך
בזה
מוסר
השכל
,
ועל
הארץ
הראך
את
אשו
הגדולה
בוערת
עד
לב
השמים
(ע"פ
פס'
יא
לעיל)
,
ודבריו
כולם
שמעת
מתוך
האש.
(לז)
ויוציאך
בפניו
-
כמו
"על
פני"
(ראה
פירושו
שמ'
כ
,
ב);
בכחו
הגדול
אשר
בפניו.
(לט-מ)
ואחרי
שהשם
הגדול
הוא
האלהים
בשמים
ממעל
ועל
הארץ
מתחת
ואין
עוד
,
תשמור
חקיו
ומצותיו
למען
ייטב
לך
בשמים
ממעל
,
ולמען
תאריך
ימים
על
הארץ
(לפנינו:
האדמה)
מתחת.
(מא-מג)
אז
יבדיל
משה
שלש
ערים
-
פירש
רבי
אברהם:
ביום
שהבדיל
משה
שלש
ערים
,
אז
אמר
דברי
הברית
(ראה
דב'
ה
,
ב
ואי').
ואינו
נכון
,
אבל
הוא
כפשוטו.
כי
משה
אסף
כל
ישראל
לבאר
להם
התורה
,
ופתח
להם
בדברי
תוכחות;
וכאשר
אמר
בפניהם
דברי
תוכחותיו
במה
שעשו
והאזהרות
על
עבודה
זרה
(ראה
לעיל
,
כה)
ועל
ייחוד
השם
(ראה
לעיל
,
לה
ואי')
,
והשלים
להם
שישמרו
חוקיו
ומצותיו
למען
ייטב
להם
(ראה
לעיל
,
מ)
,
אז
אמר
במעמד
בפניהם:
עתה
נקיים
המצוה
אשר
צונו
השם
,
ותהיינה
בצר
במדבר
ורמות
(בנוסחנו:
ראמת)
בגלעד
וגולן
בבשן
ערי
מקלט
לנוס
שמה
כל
רוצח
בשגגה.
ואע"פ
שאינן
קולטות
עד
שיבָּדלו
אותן
שבארץ
כנען
,
אמר:
מצוה
שבאה
לידינו
-
נקיים
אותה
,
למען
ייטב
לנו.
ואחרי
כן
קרא
בקול
גדול
אל
כל
ישראל
שהיו
שם
"ויאמר
אליהם:
שמע
ישראל
את
החקים
ואת
המשפטים"
וגו'
(דב'
ה
,
א)
,
כי
עתה
יפתח
במצות
ובביאור
התורה
,
כאשר
פירשתי
בתחלת
סדר
'אלה
הדברים'
(דב'
א
,
א).
(מז-מח)
והזכיר
בכאן:
ויירשו
את
ארצו
ואת
ארץ
עוג
מלך
הבשן
,
מערוער
וגו'
-
והטעם
,
כי
שב
להזכיר
מה
שאמר
בתחלת
הספר
הזה
(ראה
דב'
א
,
ד)
,
כי
ביאור
התורה
הזה
(ראה
שם
,
ה)
היה
"אחרי
הכותו
את
סיחון
מלך
האמורי
אשר
יושב
בחשבון
ואת
עוג
מלך
הבשן
אשר
יושב
בעשתרות
באדרעי"
(שם
,
ד);
והוסיף
בכאן
לפרש
,
כי
היה
הבאור
גם
אחרי
שירשו
את
כל
ארצם
,
כלומר
,
שחלקה
להם
לשני
המטות
וחצי
המטה.